נשים בתפקידים ציבוריים

 

א. האיסור

נקודת המוצא לדיוננו הוא פסוק מספר דברים: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים י"ז, טו). כך למדו חז"ל בספרי מפסוק זה:

"'שום תשים עליך מלך'... מלך ולא מלכה... '[לא תוכל לתת עליך] איש נוכרי' - מכאן אמרו: אין ממנים [= נוכרי] פרנס על הציבור"                    (ספרי שופטים פיסקא קנז).

הספרי התייחס (בנוגע לנוכרי) לא רק למלך, אלא גם ל"פרנס". הגמרא בקידושין מדגישה את ההרחבה הזו של האיסור:

"'שום תשים עליך מלך... מקרב אחיך' - כל משימות שאתה משים, לא יהיה אלא מקרב אחיך"            (קידושין עו:).

כך פסק הרמב"ם:

"אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות, עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר: 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא'. ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל: לא שר צבא, לא שר חמישים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: מקרב אחיך תשים עליך מלך - כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך...   
אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר: 'עליך מלך' - ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש"     
                              (רמב"ם, הל' מלכים א', ד-ה).

יש לשים לב שבדברי הרמב"ם יש חידוש. בנוגע לנוכרי, הספרי והגמרא אכן קובעים שהוא פסול לא רק למלכות, אלא גם לכל השררות. אך ביחס לאישה נאמר רק "מלך - ולא מלכה". לא נזכר בגמרא שאישה נאסרה גם בשאר המינויים הציבוריים; ומניין לקח הרמב"ם את דינו?

ר' משה פיינשטיין טען שזוהי סברה עצמית של הרמב"ם, אשר הקיש מדין נוכרי על דין אישה: כשם שנוכרי פסול לא רק למלכות אלא לכל השררות, כך גם אישה (אגרות משה יו"ד ח"ב סימן מד). אך ייתכן שמקורו של הרמב"ם אינו רק בהיקש שעשה מדעתו, אלא במדרש קדום. שהרי במדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) נשתמר מדרש השולל מאישה כל כהונות ציבוריות:

"'איש' - ולא אישה; מכאן שאין ממנין אישה פרנסה על הציבור"

(מדרש לקח טוב [פסיקתא זוטרתא], פרשת שופטים).

ככל הנראה, אין מדובר רק במדרש צדדי; במהדורה הביקורתית של ספרי דברים (מהד' פינקלשטיין), מופיע נוסח דומה גם בספרי עצמו.[1] ייתכן שלפני הרמב"ם עמדה גרסה זו.

אמנם, הרב עוזיאל טען שיש לפקפק בתוקף של איסור שררה לנשים, וזאת אף אם יש לאיסור מקור במדרשים:

"בהשקפה ראשונה היה נראה לומר, שכיוון שהלכה זו לא נזכרה בתלמוד לא במשנה ולא בגמרא, ומכיוון שלא נאמרה הלכה זאת של איסור מינוי אישה לפרנס על הציבור שנוהג גם היום בדברי הפוסקים, הרי זו הלכה דחויה" 
                            (שו"ת פסקי עוזיאל סימן מד).

אמנם, הרב עוזיאל העלה זאת בתורת ספק, והביא טעמים נוספים להקל; אך בכל אופן מדבריו עולה שיש לחלק בין איסור מינוי נוכרי לשררה לאיסור מינוי אישה, כיוון שלאיסור הנוגע לאישה אין כל מקור מפורש בזרם המרכזי של דברי חז"ל, ואפשר לצרף את זה להקל. גם האגרות משה כתב שלצורך גדול אפשר לפסוק בזה כנגד הרמב"ם, כיוון שנראה שראשונים אחרים חולקים עליו בזה. גם הרב הרצוג העיר שלא מצאנו בחז"ל שיצאו כנגד המלכה שלומציון אלכסנדרה, ומכאן שלא קיבלו את הספרי, ולדעתם אולי אף מינוי מלכה ממש מותר.[2]

ב. ירושה

הנודע ביהודה טען שהאיסור אינו בעצם העובדה שלנוכרי יש שררה, אלא באקט של הכתרתו. ולפי זה, אם יש אפשרות שלנוכרי תהיה שררה, ואפילו מלכות ממש, בלי שתהיה הכתרה, אין בזה בעיה. הוא טען שיש מציאות כזו במקום שהנוכרי מקבל את התפקיד על ידי ירושה. אם המלך התחתן עם גיורת, לכאורה אי אפשר להכתיר את בנה למלך, שהרי הפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי", מתייחס - לפי פירוש חז"ל - גם לגר ולבן גרים. אמנם, אם בן המלך והגיורת מקבל את המלכות כירושה מאביו, הנודע ביהודה טען שאין בזה כל בעיה (נודע ביהודה קמא חו"מ סימן א).

המנחת חינוך העלה אפשרות שדין זה שייך גם בנוגע לנשים:

"ומבואר ברמב"ם כאן... דאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר מלך ולא מלכה וכו'. ואפשר לומר דווקא בתחילת המינוי, אבל בירושה אם הניח בת אפשר דאף הבת יורשת המלוכה, כמו שכתב הגאון בעל נודע ביהודה... לעניין קהל גרים"          
                                 (מנחת חינוך מצווה תצז).

אמנם, המנחת חינוך מסתפק בזה, כי אפשר שאישה מופקעת בכלל מירושת המלוכה. הרב טיקוצ'ינסקי הכריע בזה נחרצות לשלילה:

"גם בשררות הבאה משום ירושה - אין להאישה חלק. מקור ירושת השררה בא מקרא 'לכהן תחת אביו', ומקרא 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו'... וכל זה נאמר בזכרים. אמנם בעל מנחת חינוך מספקא ליה קצת במלכה הבאה בירושה, אבל לשון הספרי מבאר שגם בירושה איננה: '"שום תשים" - מת, מנה אחר תחתיו; "מלך" - ולא מלכה'...  
ומעולם לא ידע עם ישראל למנות לו מלכה, נשיאה, שופטה, שוטרה, בעלת-סנהדרין, דיינית, פרנסית, או כל שום שררה - מן נשי ישראל"                                                          
(הרב י"מ טיקוצ'ינסקי, האשה על פי תורת ישראל, ירושלים תר"ף, עמ' נ-נא).

הרב טיקוצ'ינסקי כותב במפורש שהוא שולל רעיון זה לא רק מחמת נימוקים הלכתיים, אלא גם משום ש"מעולם לא ידע עם ישראל למנות לו מלכה... או כל שום שררה - מן נשי ישראל". צריך עיון באיזו מידה נימוק זה, שאינו הלכתי, עדיין רלוונטי בימינו, כאשר נשים עובדות בתחומים רבים ומגוונים, ומצליחות בהם.

ג. קבלה

אם הפיתרון של ירושה אינו רלוונטי בדרך כלל בימינו, הרי שייתכן שישנו פיתרון אחר, השייך במיוחד אצלנו - קבלה (הסכמה). ראינו לעיל, שייתכן שרק שימת המנהיג בדרך מינוי אסורה. כשם שאפשר להקל כשמדובר בירושה, ייתכן שאפשר להקל גם כששמו אותו בדרך קבלה והסכמה, ולא ב"הנחתה מלמעלה". בעל כנסת הגדולה ציין ששמעיה ואבטליון, ראשי הסנהדרין, היו גרים (או בני גרים), ובכל זאת התמנו לתפקידם החשוב. מכאן הוא הוכיח שכאשר העם מקבל את המינוי מרצונו, אין מניעה למנות גם גר (כנסת הגדולה חו"מ סימן ז). הכנסת הגדולה חילק בין מלכות לשאר תפקידים: בשאר השררות מועילה קבלה, היינו - אם המינוי נעשה מדעת הציבור ומרצונו, ואינו כפוי עליהם; במלכות כנראה גם קבלה אינה מועילה.[3]

ובדומה פסק גם הרב עוזיאל, בנוגע למינוי נשים על ידי בחירות (שו"ת פסקי עוזיאל סימן מד). הרב עוזיאל הוכיח את טענתו, בין היתר, מדברי הרשב"א בעניין דבורה הנביאה, ששפטה את ישראל, אף שנשים אינן יכולות לכהן כדיינות:

"ואם תאמר: והא כתיב 'והיא שופטה את ישראל'! יש לומר דלא שופטת ממש, אלא מנהגת, כשופטים ששפטו את ישראל. ואף על גב דאמרינן בספרי 'שום תשים עליך מלך' - ולא מלכה, התם לא מינו אותה, אלא היו נוהגין בה כדין מלכה, והיו נוהגים על פיה; ואי נמי, שופטת ודנה, שהיו מקבלים אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים"

                                   (רשב"א שבועות ל ע"א).

אמנם, יש מקום לדחות ראיה זו של הרב עוזיאל. ההצעה הראשונה של הרשב"א לכאורה משמעה שכלל לא נתמנתה דבורה לשום תפקיד רשמי, לא על ידי מינוי ולא על ידי קבלה, אלא שנהגו לפעול לפי דבריה. וגם ההצעה השנייה לכאורה אין משמעה שנתמנתה לשופטת, אלא שבכל משפט שערכה, בעלי הדין היו צריכים לקבל אותה מחדש עליהם לדין זה.

הרב ישראלי דחה סברה זו, המקילה במינוי על ידי קבלה, בטענה עקרונית: לדעתו, כל מינוי מלך הוא על ידי קבלת הציבור. ואם כן, הפסוקים בפרשת המלך מדברים על שימתו בדרך של קבלה, ופסוקים אלו עצמם אוסרים על מלך נוכרי (ועל מלכה אישה), ומהם לומדים גם על שאר שררות; ומכאן, שגם בשאר שררות יש איסור אף בדרך קבלה (עמוד הימיני סימן יב פרק ה). דווקא הנטייה הדמוקרטית של הרב ישראלי גורמת לכך שהוא אינו יכול לאמץ קולא זו. לדעתו, הסכמת הציבור אינה מקרה חריג, ולכן אינה יכולה להצדיק היתר חריג.

ד. הגדרת שררה

ראינו בדברי הרמב"ם, שהרחיב מאוד הגדרת "שררה", וכלל בה אפילו "ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות". מקורו של הרמב"ם הוא בגמרא בקידושין (קידושין עו:). האגרות-משה כתב שגם מינוי אישה למשגיחת כשרות נכלל בקטגוריה זו של "שררה":

"והשגחה על כשרות מסתבר שהוא מינוי... והטעם הוא שהחילוק בין להחשיבו לפועל ובין להחשיבו לממונה שהוא שררה, אינו מצד חשיבות המלאכה, אלא דאם נשכר לעשות רצון המשכירו הוא פועל, אף שהיא מלאכה חשובה; ואם נשכר לעשות נגד רצון בעל הבית, כהשגחה על המשקלות ומידות, שבעל הבית היה אפשר רוצה שיכשיר לו גם משקל ומידה החסרים, והוא ממונה לפוסלם וליקחם מבעל הבית, הוא שררה על בעל הבית, שבעל הבית מחויב לעשות כמו שהמשגיח אומר; וכן הוא ממש ממונה להשגיח על הכשרות, שמלאכתו הוא לעשות אף נגד רצון בעל הבית, שלא להניח לבעל הבית שיקנה דברים אסורים. ואם כן להרמב"ם אין למנות על זה אישה"     

                         (אגרות משה יו"ד ח"ב סימן מד).

ר' משה פיינשטיין הציע את הקריטריון הבא לאבחנה בין "פועל" לבין "בעל שררה": בכל מקום שמשלמים לו כדי לעשות את רצון מעבידו - הוא פועל; בכל מקום שמשלמים לו כדי לבקר ולהתנגד לרצונם של אחרים - הוא בעל שררה.

למעשה, האגרות משה פסק שם שיש להקל בזה: במקרה שבא לפניו היה מדובר על אלמנה שרצתה לעבוד כמשגיחת כשרות, ולצורך פרנסת האלמנה והיתומים הוא סמך על דעת החולקים על הרמב"ם, שפסקו שבאישה נאסרה רק מלכות ולא שאר שררות. עוד כתב שגם לדעת הרמב"ם נראה להקל אם האישה תקבל משכורת מהרב הממונה על ההשגחה ולא מהעסק עצמו, שאז נחשבת רק כפועלת של הרב ולא כבעלת שררה.

תשובה מעניינת כתב האגר"מ בעניין מינוי גר למורה:

"בקשר למינוי גר למלמד או מגיד שיעור או משגיח או אפילו ראש הישיבה... למעשה יש לידע, שהמצווה של 'ואהבתם את הגר' מחייבת אותנו לקרבם ולהקל בכל עניינים אלו. ולפיכך אחר יישוב גדול נראה, שאין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כעניין של מעשה שררה, דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים. ומה שיש כוח להמנהלים והראשי ישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעל הבית על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל. ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמינוי תפקיד, וכעניין של עסק" 
                            (אגרות משה יו"ד ד', סי' כ"ו).

האגרות משה מזכיר שני שיקולים: א. עיקר תפקידו של המורה הוא ללמד את התלמידים החפצים בכך. ב. הסמכות הכרוכה בתפקידי ניהול חינוכיים היא סמכות אזרחית-כלכלית פשוטה, ולא שררה. המנהל הוא מעין בעל הבית, וזכותו לא לקבל תלמידים או אף לסלקם לאחר שהתקבלו. לדעת האגרות משה, באופן עקרוני יחסי מורה-תלמיד אינם יחסים של שררה.

מדברי האגרות משה עולה שיחסי עובד-מעביד אינם בגדר שררה. ואם כך אין לכאורה כל בעיה לאישה לכהן כמנכ"ל חברה גדולה וכו', שהרי שם אין שררה של ממש אלא רק יחסי עבודה, ששני הצדדים שותפים להם מרצונם.

הרב שאול ישראלי הרחיב מאוד את ההיתר מטעם סמכות שאינה שררה; ודומה שדבריו הם המשמעותיים ביותר לנו מבחינה מעשית. הרב ישראלי טען שבתפקידים ציבוריים שבימינו, שיש בהם בחירות וסמכותם מוגבלת, אין דין שררה:

"והנראה שיש לדון בנבחרים על דרך הבחירות הנהוגות במדינה, שהיא בחירה לזמן מסוים, ואין הבנים יורשים זכות האבות, שאין כאן לגמרי מתוכן שררה שהתורה דנה עליה. כי אין תוכן הנבחרים כיום בגדר מתן זכויות אישיות להם לשררה של הציבור, ואינם אלא באי כוח הציבור ושליחיו לפעול מה שצריך לטובת הציבור... שאינם מקבלים שררה, ואינם אלא שליחי הציבור המצווים ועומדים לפעול לטובתו, ובתור שכאלה נמסרו להם זכויות מיוחדות. ומכל מקום אין בגדר זכויות אלה משום שררה, אלא כל פעולתם בתור שליחים, שאין שום איסור למנות כשליחים גם את הנוכרים.   
בסיכום הדבר: נראים הדברים שלפי הדרך המקובלת במדינה, של מתן הסמכויות לנבחרים למוסדות ניהול מקומיים או כלל-מדיניים, שתוכנה מתן ייפוי כוח בתור שליחי הציבור לפעול במקומו ולמענו, ואף זו ניתנת רק לזמן מסוים ובתנאי שהנבחר ימלא את תפקידו באופן נאות, אין בזה משום שררה שאסרה תורה לתתה לנוכרים"          
      (הרב ש' ישראלי, עמוד הימיני סימן יב פרק ה).

הרב ישראלי מנתח את השינוי בתפישת מעמדם ותפקידם של בעלי הסמכות. בעולם העתיק, בעל הסמכות ניצל אותה לטובתו האישית, והכפופים לו שירתו אותו. בימינו, בעל הסמכות מייצג את הציבור ואמור לפעול למענו, והציבור אף תובע ממנו דין וחשבון. סמכות כזו אינה בכלל שררה שאסור להעניקה לנוכרים - וכך גם כנראה בנוגע לנשים.

גם הרב הרצוג כתב שייתכן שמינוי לזמן אינו מוגדר כ"שררה", ואין בו איסור.[4]

ה. טעם האיסור

לסיום, יש צורך לדון בעוד נקודה אחת, העומדת מאחורי הדיון ההלכתי. מה ההיגיון והטעם שבמגבלות על כהונת נוכרים ונשים בתפקידים ציבוריים? (כמובן, אין הכרח להתייחס לנשים ולנוכרים כחטיבה אחת).

אפשר להתייחס לדין זה כמבטא בעיה מהותית של חוסר התאמה לתפקיד. כך עולה, למשל, מדברי ספר החינוך (מצווה תצח) לגבי נוכרים: הם אינם רחמנים, ולכן אין להפקיד בידם משרה שלטונית. ייתכן שיהיו שיטענו באופן דומה, שנשים אינן מתאימות לתפקידי שררה מחמת טבען. יהיו גם שיאמרו שבכהונת נשים בתפקידים מעין אלו יש בעיה של צניעות.

לחילופין, יש מקום לדבר על טעם חברתי. כאשר נוכרי מכהן בתפקיד שיש בו שררה על ישראל, יש בכך פגיעה בכבוד ישראל, או פגיעה במרקם החברתי היהודי, או חשש להתערות מוגזמת בגויים. כאשר אישה מכהנת בתפקיד שיש בו שררה, אולי יש בכך חשש לערעור המרקם החברתי, כאשר הגברים לא יכבדו את הוראותיה. אפשר לחשוב גם על בעיות חברתיות אחרות שכהונת אישה בתפקיד שלטוני יכולה לעורר בחברה שבה נשים בדרך כלל אינן מעורבות במגרש הציבורי.

הרב חיים דוד הלוי כתב שלפי הצעת המנחת חינוך, שאין איסור על אישה להתמנות למלכה בדרך ירושה, יש לומר שהאיסור על מינוי ראשוני של אישה למלכות הוא גזירת הכתוב, שאין אנו יודעים לה טעם (תחומין י', עמ' 121). אך אין זה הכרחי. אם נבין שהבעיה במינוי אישה היא חברתית, אולי הבעיה חריפה במיוחד כשמדובר במעמד חגיגי של מינוי ראשוני. כאשר האישה יורשת את התפקיד, אין בכך הצהרה פומבית, וממילא אין בעיה. בניסוח אחר נוכל לומר, שהבעיה היא כאשר בוחרים במודגש נוכרי או אישה, ודוחים מועמדים אחרים. אך כאשר הנוכרי או האישה נכנסים לתפקיד באופן אוטומטי, אין בכך בעיה.

גם את הדיון על הגדרת "שררה" יש לבחון לאור השיקולים הללו. בין אם נדבר על טעם מהותי ובין אם נדבר על טעם חברתי, יש מקום לומר שהבעיה איננה קיימת כאשר אין בתפקיד שררה של ממש אלא רק שירות הציבור. גם לגבי הדיון בנוגע למינוי באמצעות קבלה מרצון אפשר להתייחס באופן דומה: ייתכן שהסכנות החברתיות פחותות בהרבה כאשר הציבור מקבל עליו מרצון את הנוכרי או האישה. הרב עוזיאל (שו"ת פסקי עוזיאל סימן מד) כתב כי הבעיה במינוי אישה היא כבוד הציבור, ובעיה זו אינה קיימת כאשר הציבור בוחר מרצונו למנות אישה - אולי משום שמותר לציבור למחול על כבודו.

כמובן, אין להתעלם כאן משינוי הזמנים והנסיבות, גם בנוגע לשותפות הנוכרים במשטר הדמוקרטי, וביתר שאת לגבי מעמד הנשים ומידת המעורבות שלהן בחברה, שהשתנו ללא הכר מאז ימי חז"ל. אם הטעם לאיסור שררה הוא מהותי, ניטה להתעלם משינוי הנסיבות, מלבד שיקולים של לחץ חיצוני ושעת הדחק.[5] אך אם הטעם הוא חברתי, בהחלט יש מקום לומר שטעם זה אינו שייך עוד בימינו. כמובן, אין אנו משנים הלכות בגלל שנדמה לנו שטעמן בטל. חלילה! אך במקרה כזה תהיה לנו מוטיבציה חזקה לחפש דרך הלכתית להתיר את האיסור - וכמה דרכים כאלו ראינו בשיעור זה.

בתחילת השיעור הזכרנו גם שהאיסור על מינוי נשים למשרות שררה (מלבד מלכות) אינו מופיע במשנה או בגמרא. העובדה הזו גם מצביעה על כך שאין מדובר בעיקרון הלכתי יסודי ומרכזי, וגם פותחת פתח להקלות הלכתיות שונות, כפי שאכן ציינו כמה פוסקים.

לתגובות ולהערות: [email protected]