סבלו של עם ישראל

  • הרב איתיאל גולד

סבלו של עם ישראל

מאז ימי הביניים ועד היום, מנסה הנצרות לטעון שהיא הממשיכה את עם ישראל התנ"כי, ולא היהדות. אחת ההוכחות המרכזיות שהביאה הנצרות נגד היהדות היא המצב הקשה שסבלו ממנו היהודים לאורך שנות גלותם: אם אכן אתם העם הנבחר, טענו הנוצרים, כיצד דווקא אתם העם שסובל הכי הרבה בעולם?

ואכן, לעיתים אנו עומדים ומשתאים: כיצד זה שאנו, עם הסגולה, עמו של הקב"ה, סובלים כל כך הרבה לאורך כל ההיסטוריה? האם היותנו עם קדוש לא אמורה להשפיע על מצבנו בעולם לטובה?

ריה"ל מתייחס לנושא זה בצורה מפתיעה וייחודית. לדעתו, דווקא העובדה שעם ישראל סובל יותר משאר האומות, מראה על מעלתו. כיצד ייתכן היפוך עניינים זה?

ניתן להשוות זאת לשני תלמידים בבית ספר, אחד תלמיד טוב ורציני והאחר מפגין זלזול וחוסר עניין בלימודים. בהתחלה המורה מנסה להעניש את התלמיד השלילי כדי להחזירו למוטב, אך משרואה המורה שמאמציו אינם נושאים פרי, הוא מתייאש מהתלמיד הרע ומפסיק להענישו, שכן אין בכך תועלת. את התלמיד הטוב, לעומת זאת, המורה מוכיח ומעניש על כל מעידה קטנה, שכן הוא מצפה ממנו לגדולות ולכן מנסה להדריכו ולהחזירו למוטב באופן תמידי.

זהו היחס שבין עם ישראל לאומות. את גורל הגויים משאיר הקב"ה ליד המקרה ואין הוא טורח להדריכם ולהענישם, שכן אין הוא מצפה מהם לגדולות. עם ישראל, לעומת זאת, אמור להגיע למדרגות גבוהות של קרבה לה', ולכן הקב"ה מעניש אותנו שוב ושוב כדי שנחזור למוטב ולא נידרדר. בהקשר זה, מצטט ריה"ל (ב', מד) את דברי הנביא עמוס (ג', ב): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונתיכם". דווקא בגלל בחירת ה' בנו, הוא מצפה מאיתנו ליותר ולכן פוקד עלינו את עוונותינו.

כדוגמא ליחסו של ה' לגויים מביא ריה"ל את דברי ה' לאברהם, שבניו יירשו את הארץ רק בעוד ארבעה דורות כיוון ש"לא שלם עוון האמורי עד הנה" (בראשית ט"ו, טז). ה' אינו מנסה להחזיר את האמורי למוטב ע"י הענשתם בשלב מוקדם, לפני שמצבם הרוחני מידרדר לחלוטין, אלא דווקא מחכה עד שיגיעו למצב הנמוך ביותר ואז מאבידם מהארץ. הקב"ה אינו מוכן שכך יקרה גם לעם ישראל, ולכן הוא מעניש אותם מייד עם תחילת ההידרדרות. "אמנם כן, אנחנו נתונים בצרה עת העולם כולו במנוחה ורווחה, אבל המכאובים הבאים עלינו משמשים יסוד לחיזוק אמונתנו, להזדככות הטהורים בתוכנו ולדחיית הסיגים מקרבנו".

ריה"ל מוסיף כי העובדה שבית המקדש נחרב ועם ישראל הוגלה מארצו דווקא בזמן הידרדרותו הרוחנית, מראה כי הסבל של עם ישראל אינו מקרה, אלא עונש על מעשיו הרעים. העובדה שעם ישראל סובל דווקא בזמן שהמקדש חרב מראה כי ההיסטוריה שלו מתנהלת על פי כללים א-לוהיים. אצל האומות, לעומת זאת, מצבם הפיזי אינו קשור למצבם הרוחני - "וכאשר נפגע לבם (=של הגויים) - רצוני לומר: הבית ההוא אשר אליו הם מכוונים את תפילותיהם - לא בא כל שינוי במצבם... אולם אנחנו - כאשר נפגע לבנו, הוא בית מקדשנו, נחלינו, וכאשר ישוב לבנו לאיתנו - נרפא גם אנחנו" (ב', לב).