סוף טומאה לצאת

  • הרב משה טרגין

'סוף טומאה לצאת'

המשנה במסכת אהלות (פ"ז מ"ג) מתארת תבנית ייחודית של טומאת אוהל:

"המת בבית ובו פתחין הרבה, כולן טמאים; נפתח אחד מהן, הוא טמא וכולן טהורים".

בדרך כלל דין טומאת אוהל קובע כי חפצים שנמצאים תחת קורת גג אחת יחד עם מת מקבלים טומאה גם ללא מגע ישיר במת. המשנה שאנו עוסקים בה מתארת את דין "סוף טומאה לצאת", דין שעל פיו גם חפצים הנמצאים במסלול שבו עתיד המת לעבור ביציאתו מן הבית - מקבלים טומאה. למשל, במקרה בו המת עתיד לצאת מן הבית דרך דלת מסוימת, ולדלת זו יש סוכך או גגון הנמשכים מעליה, כל אדם או חפץ הנמצא תחת הגגון נטמא בטומאת מת, אף על פי שבשלב זה המת עוד לא עבר במסלול הזה.

הדרך הפשוטה ביותר להבין הלכה זו היא להניח כי על אף שהדלת שדרכה יעבור המת סגורה כעת, אנו רואים אותה כאילו היא פתוחה. כך למשל מציע רבנו חננאל במסכת ביצה (י.):

"אלו הפתחים יש מהן שלהן כגון זיזין מבחוץ, והמת בבית, ומאהילין הזיזין - שהן מחוץ הפתח - על בני אדם או כלים, כולן טמאין; שאין לך פתח שאינו עשוי לבוא ולצאת, וקיימא לן שכל פתח העומד להפתח כפתוח דמי".

רבנו חננאל טוען כי על אף שהדלת סגורה כרגע, אנו רואים אותה כפתוחה על סמך דין 'כל העומד'. דין זה מאפשר לנו להתייחס לאירועים שיתרחשו בעתיד כאילו כבר התרחשו. (למשל, לפי דין זה ניתן להסתכל על חפצים המיועדים לשריפה כאילו כבר נשרפו, ועל כן אינם מקבלים טומאה; דם קרבן העומד להיזרק על גבי המזבח נחשב כאילו כבר נזרק; וכיוצא בזה.) אם אנו מתייחסים לדלת כאילו היא פתוחה, נוכל להבין את הדין על פי כללי הטומאה הידועים - הטומאה מתפשטת ויוצאת דרך הדלת, כך שמתחת לגגון של הדלת קיימת טומאת אוהל רגילה. הראב"ד (המצוטט בשיטה מקובצת, בבא בתרא יב. ד"ה בית סתום) נוקט גישה שונה במקצת, וטוען כי הטומאה 'פורצת' דרך הדלת הסגורה, ויוצרת אוהל תחת הגגון של הדלת:

"והטעם, מפני שסופה לצאת משם, ולא הוברר מאיזה מקום תצא, והטומאה בוקעת ויוצאה".

עיקרון זה - "טומאה בוקעת" - שאול מכמה מקומות בש"ס (עיין למשל חולין קכו.), ולפיו טומאה טמונה (טומאה המצויה בחלל סגור, ואין רווח של טפח [= "פותח טפח"] בינה ובין הדופן) פורצת ויוצאת כלפי חוץ.

לחילופין, ניתן להציע הבנה שונה במידה רבה של דין 'סוף טומאה לצאת'. ההסבר שלעיל מבוסס על ההבנה כי טומאת אוהל מתפשטת בכל המרחב שתחת אותה קורת גג, גם מבלי מגע ישיר בין מקור הטומאה ובין החפץ שנטמא. אם אכן זה מנגנון התפשטות הטומאה, כי אז יש צורך בפתיחת הדלת באופן כלשהו, כדי שהטומאה תוכל 'לפרוץ החוצה' ולטמא את מה שנמצא תחת הגגון. אך ניתן לתאר את טומאת אוהל לפי קווים אחרים. על אף שטומאה אינה מתפשטת, דין אוהל קובע כי כל חפץ שנמצא תחת אותה קורת גג של המת - מקבל טומאה. אוהל אינו מטמא מכוח מגע וירטואלי, או מכוח מגע שאיננו מגע פיזי. דין אוהל הוא בעצם תופעה פורמלית או קטגוריאלית - כל חפץ המצוי בתחומו של המת מקבל טומאה. אם כך, דין 'סוף טומאה לצאת' מהווה רק הרחבה להגדרה זו. דין טומאת אוהל היסודי קובע כי רק מה שנמצא תחת אותו גג נחשב לתחומו של המת, ודין 'סוף טומאה לצאת' מרחיב את הגדרת התחום גם לדברים שנמצאים במסלול היציאה של המת. דין 'סוף טומאה לצאת' אינו מחייב הבנה שהדלתות נחשבות כפתוחות, אלא הוא מרחיב את ההגדרה של תחום המת.

הנפקא מינה המשמעותית ביותר בין שני הסברים אלו היא במקרה בו מסלול היציאה של המת מופרד פיזית מתחומו של המת. המקרה בו דנה המשנה בטהרות מתאר מסלול יציאה שצמוד פיזית לבית שיש בו מת. האם דין זה יחול גם על פתח של בית אחר דרכו המת עתיד לעבור? אם דין 'סוף טומאה לצאת' מתייחס לדלתות כפתוחות ואל הטומאה כמתפשטת, נוכל בקלות להרחיבו גם לדלתות אחרות. כנגד זאת, אם דין 'סוף טומאה' מגדיר את תחומו של המת כתחום רחב יותר, הכולל גם את מסלול יציאתו של המת, אפשר שהוא חל רק על מקומות שיכולים להיות מוגדרים מבחינה ארכיטקטונית כחלק מתחומו של מת. מסלול שבו עתיד לעבור המת, אך הוא מרוחק ממקומו של המת ולא מחובר אליו פיזית, לא יוכל להיחשב כתחומו של מת. ואכן, השיטה מקובצת במסכת ביצה (י. ד"ה ומורי נר"ו) מצטט דעה שלפיה דין 'סוף טומאה לצאת' איננו חל במקומות המנותקים מבחינה פיזית מהבית בו נמצא המת.

לשאלה זו השלכות מעשיות מעניינות. הרמ"א (יורה דעה סימן שע"א סעיף ד) דן בשאלה האם מותר לכהן להיכנס בשער של עיר שיש בה מת. בהנחה שהמת יצא דרך שער העיר, ייתכן שיש כאן מצב של 'סוף טומאה לצאת'; ואם כך, מי שמבנה השער יאהיל עליו עשוי לקבל טומאה. מובן כי פתח העיר איננו מחובר פיזית לביתו של המת; אם דין 'סוף טומאה לצאת' הוא הרחבה של תחומו של מת, סביר שלא נחיל אותו על שער העיר.

שאלה נוספת המושפעת מן האופן בו אנו מבינים את דין 'סוף טומאה לצאת', נוגעת למקרה המתואר על ידי המשנה במסכת אהלות (פ"ח מ"ו):

"שתי חביות ובהן כשני חצאי זיתים מוקפות צמיד פתיל ומונחות בתוך הבית, הן טהורות והבית טמא; נפתחה אחת מהן, היא והבית טמאים וחבירתה טהורה; וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית".

נתאר לנו בית בן שלושה חדרים, המסודרים בטור; שני החדרים הקיצוניים נפתחים אל החדר האמצעי, שבו נמצא פתח היציאה מהבית. נניח שיש חצי זית מן המת בכל אחד משני החדרים הקיצוניים, והחדר האמצעי ריק מדברים מטמאים. מובן כי החדר האמצעי טמא, ועל כן אנשים שיעמדו בו ייטמאו. זאת מכיוון שאנו מתייחסים לחדר האמצעי כאילו כבר נכנסו אליו שני חצאי הזיתים שבחדרים האחרים - דבר שחייב להתרחש בשלב כלשהו, ועל כן החדר נחשב כאילו יש בו כזית שלם מן המת. אך מה דינם של שני החדרים הקיצוניים? המשנה קובעת כי מי שעומד בחדרים החיצוניים טהור. אם נאמץ את ההבנה הפשוטה בדין 'סוף טומאה לצאת', דין המשנה ייראה לנו תמוה במקצת; אם אנו מתחשבים בדלתות סגורות כאילו הן פתוחות, יש מקום להתייחס לכל החדרים כמחוברים על ידי פתחיהם, ויש לצרף את שני חצאי הזיתים, וממילא גם הנמצאים בחדרים הקיצוניים ייטמאו. אך אם נאמר כי דין 'סוף טומאה לצאת' מגדיר את תחומו של מת, נוכל לומר כי רק החדר האמצעי נחשב תחומו של מת, הואיל ורק בו הוא עתיד לעבור. אמנם כל אחד מן החדרים נחשב כתחומו של חצי כזית, אך שיעור זה אין בו כדי לטמא. רק החדר האמצעי - שדרכו יעבור המת - נחשב מקומו של כזית המטמא, ועל כן רק החפצים שבמקום זה יקבלו טומאה.