סופם של מלכי יהודה

לנבואה שלפנינו קשרים סגנוניים ותוכניים עם הנבואה בדבר גורלו של צדקיהו, היא מחזירה אותנו דור נוסף אחורה, לימיהם של יהואחז ויהויקים. קינה זו נאמרה, כפי הנראה, לאחר שהאירועים בה היא עוסקת כבר התרחשו, ובכך היא משלימה את נקודת המבט הנבואית לגורמים שבגינם גורלה של ירושלים כבר נחתם.[1]

1. וְאַתָּה שָׂא קִינָה אֶל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל

יחזקאל משתמש בלשון קינה יותר מכל נביא אחר.^[2] לראשונה בפרק זה בתחילתו ובסופו (פסוקים א, יד). ולאחר מכן ארבע פעמים בנבואתו לצר (פרק כו, יז; פרק כז, ב, לב; פרק כח, יב) וכן פעמיים בנבואתו למצרים (פרק לב, ב, טז – גם בפרק זה בפתיחת הפרק ובסופו). נראה כי יותר משניתן ללמוד מהשימוש בקינה על יחסו של יחזקאל לחורבנה הקרב של יהודה, יש ללמוד מהשוואה זו על מעמדן המיוחד של צר ומצרים בספר יחזקאל, שבא לידי ביטוי באמצעים שונים.[3]

נשיאי ישראל

משמעו הרווח של הכינוי נשיא במקרא הוא שליט או מושל. על פי רוב זהו ראש שבט או מנהיג אזורי, אך במספר מקומות מוזכר נשיא גם בתפקיד מלוכני. (כך מכונה שלמה במלכים א י"א, לד). מקור המילה נשיא ככינוי למנהיג אזורי או למנהיג שבטי מלמד כי מעמדו נמוך מזה של המלך, ובהתאם לכך חובותיו וזכויותיו מעטות מאלו של המלך. נשיא ישראל מופיע במספר הקשרים שונים בפרקים א'-ל"ט בספר, אך השימוש בתואר זה בפרקים אלה, בהשוואה למלך, איננו חד-משמעי. בתחילת פרק י"ב מצוּוה הנביא לִגְלות באופן סמלי ממקומו, ובמסגרת הנמשל למעשה זה תיאר יחזקאל את יציאתו של הנשיא לגולה (שם, י-יא). בפרק י"ט הנביא נושא קינה על מלכי יהודה האחרונים ומכנה אותם 'נשיאי ישראל' (שם, א). בפרק כ"א מדובר על ענישת הנשיא והעם על ידי החרב בשל מעשיהם הרעים (שם, יז), והנביא ציין כי בא יומו של נשיא ישראל וקרא: 'ואתה חלל רָשע, נשיא ישראל' (שם, ל). עם זאת אין תיאור מפורש של חטאי הנשיאים, פרט לנבואה בפרק כ"ב, בה מתוארים גם מעשיהם של נשיאי ישראל:

"הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם"  (שם, ו).^[4]

הנהגת הנשיאים את העם, שכללה שימוש בכוח, גרמה לכך שהתרחשו בעם מעשים של שפיכות דמים, בעוד על הנשיאים, בתוקף תפקידם כמנהיגים, הייתה מוטלת האחריות למנוע מציאות זו.

נראה כי בכל אחד מההקשרים המנויים כאן שבהם השתמש יחזקאל בכינוי נשיא, הוא עשה זאת באופן שניתן היה להחליפו בכינוי מלך. לכן, יש להניח שלמרות השימוש של יחזקאל בכינוי מלך בבואו לתאר את מלכי ישראל בעבר ואת מלכי יתר העמים בהווה, ולמרות השימוש המכוון בכינוי נשיא למנהיג העתידי של ישראל בפרקים מ'-מ"ח (ועוד נעמוד על כך בעז"ה בעתיד), בכל זאת בחר יחזקאל לכנות בפסוקים אלה את מלכי יהודה בהווה בכינוי נשיא – במקום הכינוי מלך – כדי להצביע על כך שהמלך, המכונה נשיא, אמנם משל על הממלכה, אך זו כבר מצומצמת בהיקפה ובגודלה. כך בפרקים י"ב וי"ט עוסקת הנבואה בנשיא כשהוא על סף הגלות, ובפרקים כ"א וכ"ב מתוארים חטאי הנשיא לפני העברתו מתפקידו.

נבואת יחזקאל למלכי יהודה בפרק זה מועברת באמצעות שני משלים: במשל הראשון מדומה משפחת המלוכה ביהודה למשפחת האריות, ובמשל השני מדומה משפחת המלוכה לגפן. נראה כי שורשם של משלים אלו ואף הקשר ביניהם מצוי כבר בראשית דרכו של שבט יהודה בברכת יעקב בבראשית פרק מ"ט:

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ... גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (שם, ח-יב).^[5]

2. "מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה - בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ" (ב-ט)

במשל זה מצויינים שני כפירים: הפירוש הרווח הוא שהכפיר הראשון הוא יהואחז (בנו של יאשיהו). באשר לזיהויו של הכפיר השני חלוקות הדעות, האם מתייחס הנביא ליהויקים (כך רש"י, רד"ק, ר' יוסף קרא ועוד), ליהויכין, לצדקיהו (שמתאים משום שהיה אחיו של יהואחז מאותה האם/'הלביאה'; שניהם בניה של חמוטל בת ירמיהו מלבנה, ע"פ מלכים ב כ"ג, לה ופרק כ"ד, יח) או שכוונת המשל לכולם (כך ר' אליעזר מבלגנצי).^[6]

נראה כי ניתן לסייע לאפשרות כי הכפיר הראשון הוא יהואחז והשני הוא יהויקים, שמלך מיד לאחריו, מתוך קשירת קינה זו עם קינתו של ירמיהו על יאשיהו, אותה קרוב לודאי שהכיר יחזקאל (בעל פה או בכתב):

"וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת" (דברי הימים ב ל"ה, כה),

ומתוך ההנחה כי קינות אלו משלימות אחת את השניה. בדרך זו מתחדד המסר הנבואי המשותף כי חורבן מלכות יהודה לדורותיה מתרחש לנגד עיניהם, והוא כולל את יאשיה, יהואחז, יהויקים ואף את צדקיה. רק על יהויכין פוסח יחזקאל בהינבאו על סופם של מלכי יהודה. מצב זה עולה בקנה אחד עם מסריו הנבואיים של יחזקאל בדבר מעמדם הייחודי של הגולים שהוגלו תחת הנהגתו.[7]

על מנת לעמוד על משמעות המשל של יחזקאל בפרק זה, נשווה נבואה זו עם האירועים ההיסטוריים אליהם היא מתייחסת בדברי הימים (לאחר הקינה ליאשיה) ובמלכים.^[8]

יחזקאל י"ט	דברי הימים ב, ל"ו	מלכים ב, כ"ג-כ"ד
וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה	וַיִּקְחוּ עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ	וַיִּקַּח עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ
וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל		וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'
וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו גּוֹיִם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ	וַיְסִירֵהוּ מֶלֶךְ מִצְרַיִם בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעֲנֹשׁ אֶת הָאָרֶץ מֵאָה כִכַּר כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב	וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת מִמְּלֹךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיִּתֶּן עֹנֶשׁ עַל הָאָרֶץ מֵאָה כִכַּר כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב
וַיְבִאֻהוּ בַחַחִים אֶל אֶרֶץ מִצְרָיִם	וְאֶת יוֹאָחָז אָחִיו לָקַח נְכוֹ וַיְבִיאֵהוּ מִצְרָיְמָה	וְאֶת יְהוֹאָחָז לָקַח וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמָת שָׁם
וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה אָבְדָה תִּקְוָתָהּ וַתִּקַּח אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר שָׂמָתְהוּ	וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֶת אֶלְיָקִים אָחִיו עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ יְהוֹיָקִים	וַיַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת אֶלְיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ יְהוֹיָקִים
וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ אֲרָיוֹת כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל	וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו	וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'.. בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ.
וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ		וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים
וַיִּתְּנוּ עָלָיו גּוֹיִם סָבִיב מִמְּדִינוֹת וַיִּפְרְשׂוּ עָלָיו רִשְׁתָּם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ.		וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. אַךְ עַל פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו... וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ.
וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר בַּחַחִים וַיְבִאֻהוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל יְבִאֻהוּ בַּמְּצֹדוֹת לְמַעַן לֹא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל.	עָלָיו עָלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה. וּמִכְּלֵי בֵּית ה' הֵבִיא נְבוּכַדְנֶאצַּר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל.

נראה כי העמדת נבואתו של יחזקאל על יד תיאור האירועים בדברי הימים ובמלכים מסייעת לביאור נבואתו של יחזקאל. בנוסף לזיהוי הכפיר השני, גם תיאור מעשה הכפירים: "וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל", על פי השוואה זו יש לפרש כדימוי מעולמו של המשל, המתייחס לעשיית הרע בעיני ה', על ידי שני המלכים, (למרות פרק הזמן הקצר, שלושה חודשים, בהם מלך יהואחז). ואילו זהותם של 'הגויים' ביחזקאל הוא מלך מצרים המכביד את עולו על יהואחז, כשלב מקדים לפני הגליתו למצרים.

זיהויה של הלביאה (המצויינת בכותרת ואליה מתייחס הנביא גם בפסוק ה) מהווה קושי גדול; יתכן כי היא משל לגורמים הארציים הממליכים מלכים (המהווים שלא במודע שליחיו של ה'): תחילה אלה עם‑הארץ הממליכים את יהואחז, ולאחר מכן זהו מלך מצרים הממליך את יהויקים.

על פי ההשוואה עם הכתוב בדבה"י ובמלכים ניכר כי בסופו של המשל מכוון יחזקאל למעשים שנעשו על ידי מלך בבל, שעלה בינתיים לגדולה, אך יתכן כי הנסיבות (עליהם עמדנו בשיעור הקודם) אינן מאפשרות לו לציין זאת במפורש. זו כנראה הסיבה לכך שבסופו של המשל נראה כי רב הנסתר על הנגלה, ואילו דברים מפורשים נאמרים רק ביחס להשבתת המלוכה בישראל:

"לְמַעַן לֹא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל".^[9]

3. אִמְּךָ כַגֶּפֶן (י-יד)

עתה מחזק הנביא את דבריו באמצעות משל נוסף, נראה כי משל זה איננו מכוון באופן ספציפי לאף אחד ממלכי יהודה אלה, והוא חותם את הגולל על מלוכתם של מלכי יהודה כולם. תחילה מתאר הנביא את הפוטנציאל הטמון בגפן:

"אִמְּךָ כַגֶּפֶן בְּדָמְךָ[10] עַל מַיִם שְׁתוּלָה פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה מִמַּיִם רַבִּים. וַיִּהְיוּ לָהּ מַטּוֹת עֹז אֶל שִׁבְטֵי מֹשְׁלִים וַתִּגְבַּהּ קוֹמָתוֹ עַל בֵּין עֲבֹתִים וַיֵּרָא בְגָבְהוֹ בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו".

לאחר מכן מתאר הנביא את הטלתה לארץ, התיבשותה ושרפתה, ולבסוף את היותה מנותקת ממקור מחיתה, עד לכליתה בשרפה. ניתן להבחין כי משל זה קשה מקודמו, שכן בעוד תוצאת המשל הראשון הוא לכידתם של הכפירים-המלכים בחחים (סוג של כבלים), במשל הזה לא נותר מהגפן דבר: תחילה היא מתייבשת כולה, וכאילו לא די בכך היא אף עולה באש. רק סיומו של המשל חושף כי הצירוף 'שבטי מושלים' בתחילתו הוא תיאור למנהיגיה שנבצר מהם למלא את תפקידם: "וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל". לו היו מנהיגים את העם כמצופה, אולי היו מונעים את תוצאות התלקחות האש במלכי יהודה.

יחזקאל מסיים במה שפתח: "קִינָה הִיא וַתְּהִי לְקִינָה". קינה זו בה מקונן הנביא על אירועי העבר, תהיה גם לקינה בהווה ובעתיד. תיאור קורותיהם של יהואחז ויהויקים מתבררים עתה כחתימת הגולל על מלכי יהודה ככלל.

4. משל ללא סיכום

יחידה נבואית זו היא היחידה ששמו של ה' נעדר ממנה לחלוטין. שמו של ה' איננו נמצא במשל ואין לנבואה זו יסף[11] או נמשל בסופה, בניגוד למשליו האחרים של יחזקאל. חוסר זה בולט במיוחד על רקע ריבוי הפעמים בהם מיוחסת נבואת יחזקאל לה' (כה אמר ה') לאורך כל פרקי הספר. יתכן כי זהו אמצעי נוסף באמצעותו מחודד המסר הנבואי כי ה' גלה ואיננו. ברובד הגלוי הוא איננו – פשוטו כמשמעו. עם זאת, נראה שהנוכחות הא-לוהית רמוזה גם בפרק זה, באמצעות 'רוח הקדים' המיבשת את הגפן (פס' יב), שהיא גם הגורם להתיבשותה של הגפן בפרק י"ז: "הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ" (פסוק י). אפשרות זו מתחזקת על רקע יתר המופעים של 'רוח הקדים' במקרא, בהם היא מופיעה כאמצעי אלוקי לביצוע גזר דינו: כך בספר שמות במכת הארבה (י', יג), ובקריעת ים-סוף (י"ד, כא), בנבואת ירמיהו לעם (י"ח, יז), בספר יונה (ד', ח) בתהילים (מ"ח, ח) ובהיפוך בהושע (י"ג, טו).[12]

5. סופו של צדקיהו

תיאור סופו של מלך יהודה האחרון, צדקיהו, מופיע בתוך רצף הנבואות בפרק כ"א המתארות את סופה של ממלכת יהודה, שנאמרו כפי הנראה סמוך להטלת המצור על ירושלים, בעשרה בטבת. במסגרת זו, בפסוקים כג-לב מתאר הנביא את המבצע הצבאי של נבוכדנצר מלך בבל שבסופו נכבשה ירושלים. את צדקיהו מתאר הנביא ביחידה נבואית זו כך:

"וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲו‍ֹן קֵץ" (פס' ל).

הביטוי "חלל רשע" טומן בחובו כפל משמעות באשר לסופו של צדקיהו. מחד הנביא מתארו כרשע (ואינו צדיק – כשמו) שקדושתו חוללה והגיע קיצו, (כמשמעות הקץ הקרב); מאידך הוא מתואר כרשע שהומת או שחייב במיתה (חלל, כמו בפס' לד להלן). אשר על כן הגיע העת להסיר את סימני ההכר שלו כנשיא:

"כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה, זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל" (פס' לא). 

לשון הנבואה בה מסיים הנביא את התייחסותו למלכי יהודה רומזת לחטאם לאורך הדורות: פרט לפסוק זה המצנפת מופיעה רק כתיאור של בגד כהונה בתורה. ניתן להבין שהנביא רוצה לומר כי מלכי יהודה, שגבה ליבם ולא הבחינו בין תפקידם כמלכים ובין כפיפותם לה' ולמשרתיו, לא שמרו על קדושת ה'. בכך הם גרמו לחורבנה של ירושלים ושל המקדש בתוכו:

"עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה גַּם זֹאת לֹא הָיָה עַד בֹּא אֲשֶׁר לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו" (פס' לב).[13]