סיום ספר יחזקאל

ראשיתו של פרק מ"ה עוסקת בחלוקת הנחלות בארץ לשבטי ישראל, אולם חלוקה זו שונה באופן מהותי מזאת המוכרת לנו מתקופת ההתנחלות בארץ. ההבדל הבולט ביותר הוא מתן נחלה לכוהנים "משרתי המקדש הקרבים לשרת את ה'" (פסוק ד), ללויים "משרתי הבית" (פסוק ה) וכן לנשיא על מנת ש"לא יונו עוד נשיאַי את עמי" (פסוק ח). נראה כי לחלוקה חדשה זו מטרות שונות. ראשית, היא נועדה למנוע את טומאת המקדש בכך שנחלת הלויים מפרידה בין נחלת העם והמקדש מחד, אך נועדה אף למניעת מצב בו בעלי תפקידים תלויים במידה זו או אחרת בעם, דבר שהביא בהיסטוריה (בתקופת השופטים ובמשך ימי בית ראשון) לניצול ושימוש לרע בכוחם של המנהיגים.

מלבד העיסוק בחלוקת הנחלות מדגיש הנביא את האחריות להנהגת ענייני במשפט וצדקה (פסוקים ט-י) על מנת למנוע את עושק העם בידי הנשיא. לאחר מכן, עובר הנביא לנושאים שונים, כך שפרקים מ"ה-מ"ו כוללים עיסוק בהלכות הקורבנות, בתפקידו של הנביא ובמקום בישול הקרבנות.

 

"דבריו סותרין דברי תורה" (מ"ה, טז – מ"ו, יח)

יחזקאל הוא הנביא היחיד שבנבואותיו ישנם גם חוקים ופרטי הלכות לעם. בין חוקים אלה (המצויים בפרקים מ'-מ"ח) ובין חוקי התורה הבדלים לא מבוטלים. סתירות אלו יצרו קושי שניכר בדברי האמוראים:

אמר רב יהודה אמר רב: זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלה שלש מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו... (מנחות דף מה, ע"א).[1]

ההבדלים שבין הקורבנות המנויים בפרקים מ"ה-מ"ו בספר יחזקאל, ואלו שבספר במדבר פרקים כ"ח-כ"ט רבים: ביחזקאל מוקרב פר חטאת בי"ד בניסן (מ"ה, כא-כב) – קורבן שאין לו זכר בספר במדבר; לפי ספר יחזקאל, בחג המצות מוקרבים (מ"ה, כב-כה) שבעה פרים, שבעה אילים ומנחה הכוללת איפה והין שמן, וכן שעיר חטאת - ואילו בספר במדבר (כ"ח, טז-כב) מוזכרת הקרבת שני פרים ואיל אחד, ומנחה נלוות הכוללת שלושה עשרונים סלת לפרים ושני עשרונים סולת לאיל, וזאת בנוסף לשבעה כבשים ולשעיר חטאת. בחג הסוכות מוקרבים לפי ספר יחזקאל (מ"ה, כה) שבעה פרים ושבעה אילים ומנחה הכוללת איפה והין שמן (בדומה לחג המצות) וכן שעיר חטאת, ואילו לפי ספר במדבר (כ"ט, יב-לד) מוקרבים מספר יורד של פרים המתחיל בשלושה-עשר ומסתיים בשבעה, שמנחת כל פר היא של שלושה עשרונים;שני אילים שמנחתם כל איל בשיעור ארבעה עשרונים; ארבעה-עשר כבשים שמנחת כל כבש כוללת עישרון אחד; וכן מובא שעיר חטאת המוקרב ללא מנחה.

בנוסף לכך, מנויים בבמדבר קורבנות עבור שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, ואף שמיני עצרת – וכל אלו אינם מוזכרים בנבואת יחזקאל כלל. את אי-אזכרתם של מועדים אלו בספר יחזקאל (שלמעשה, משותף לכולם שהם בני יום אחד), ניתן לפרש בכך שיחזקאל אינו משנה בהם דבר ולכן אינו מזכירם בנבואתו; אך לחלופין ייתכן שהיעדרות זו מכוונת, כך שעל פי חזונו מועדים אלו לא יצוינו במקדש בעתיד.

המשך הפרק עוסק בקרבנות של שבתות ושל ראשי חודשים (זו הסיבה לקריאת הפרק כהפטרה של שבתות ראש-חודש). אולם גם לגבי שבתות וראשי-חודשים קיימים הבדלים בין הקורבנות המצוינים בספר יחזקאל בהשוואה לאלה המנויים בספר במדבר. על פי יחזקאל (מ"ו, ד-ה) בשבת מוקרבים - שישה כבשים ומנחה הכוללת 'מתת ידו' ושמן, וכן איל אחד שמנחתו איפה; ואילו לפי ספר במדבר (כ"ח, ט-י) מוקרבים בשבת שני כבשים שמנחתם שני עשרונים ונסך. בראש חודש מוקרבים על פי יחזקאל (מ"ו, ו-ז) פר אחד, ואיל אחד שמנחתם איפה ושמן וכן שישה כבשים שמנחתם 'מתת ידו'; ואילו בספר במדבר (כ"ח, יא-טו) מצוינת הקרבת  שני פרים שמנחתם שישה עשרונים ושמן, איל אחד שמנחתו שני עשרונים ושמן, שבעה כבשים שמנחתם שבעה עשרונים וכן נסכי יין. בנוסף לכך, קיימים הבדלים נוספים לגבי המנחות הנוספות לקורבנות הנדבה (במדבר ט"ו, ד-י; יחזקאל מ"ו, יא).

פרשנים רבים עמדו על ההבדלים שבין הקורבנות בתורה והקורבנות ביחזקאל, כך למשל רד"ק בפירושו לפרק מ"ו, ד כתב: "ואין זה קרבן הכתוב בתורה, לא לשבת ולא ליום טוב, אלא חידוש יהיה בקרבנות", וראו גם רש"י (מ"ו, ד) שפרש את ההבדלים ביחס למספר הכבשים המוקרבים בשבת, ומספר הפרים המוקרבים בראש חודש (מ"ו, ו), וכן את פירושו של ר' אליעזר מבלגנצי (מ"ה, יד, כה; מ"ו, ה; ועוד). בדברים שלהן ננסה לתת הסבר חלקי נוסף להבדלים אלה.

קשה לאפיין את כלל ההבדלים המצויים בתורה בהשוואה למצוי בנבואת יחזקאל, וייתכן כי הסיבה לשינויים אלו ביחזקאל נעוצה ברקע ההיסטורי לנבואותיו, שכלל את חורבן המקדש והגלות. בדרך זו יש לראות שינויים אלה ביחזקאל כחלק ממכלול רחב יותר של שינויים כגון שינוי סדרי ההנהגה עליו עמדנו, שהמכנה המשותף לכולם הוא מניעת הישנות האסון של עזיבת השכינה וחורבן המקדש.

 

ספר יחזקאל – מגנו של המקדש העתידי

ניתן למנות מספר שינויים נוספים הקיימים בחזון המקדש של יחזקאל; מטרת השינויים היא לשמר את קדושת המקדש במקדש העתידי ולהבטיח את המשך נוכחות האל בתוכו לעולם. כך - עמדנו על הגדלת החצרות המקיפות את המקדש והשמירה הקפדנית המוצבת על שעריהן; החלונות 'האטומים שקופים'; ההגבלות על הכוהנים הראויים לעבוד במקדש, הגבלת נגישות הנשיא לשטחים ספציפיים במתחם המקודש; ומעורבות מופחתת של העם בהקרבת קורבנות - כל אלו נועדו למנוע מאנשים שאינם טהורים מלהתקרב למקדש. בנוסף לכך, גם מיקומו הגיאוגרפי של המקדש משתנה, באופן שהמקדש מורחק מן העיר. הרחקת המקדש ממקום מושבו של העם אף היא מגינה עליו מפני אנשים העלולים לפגוע בקדושתו. השינויים מתפשטים מבית-המקדש לירושלים ולשאר חלקי הארץ: העיר נעשית משותפת לכל שבטי ישראל, ואף הארץ תתחלק לשבטים בצורה שווה (מ"ז, יג - מ"ח, לה). חלוקה מחודשת זו של הנחלות תסייע להפחתת העוינות בין השבטים, ואף אולי תועיל למניעת עשק וגזל שגם הם היו מהגורמים לעזיבת ה' את המקדש בעבר. ספר יחזקאל מסתיים במשפט "ושם העיר מיום - ה' שמה" (מ"ח, לה) - שמה החדש של ירושלים מביע את הנוכחות האלקית התמידית והעמוקה המצויה בה. לאור מה שראינו בפרקים האחרונים, נראה כי מילים אלו משקפות את תמצית הנבואה כולה, העוסקת בפנים החדשות של ירושלים והמקדש שידאגו לכך שתהיה נוכחות אלוקית נצחית בעיר.[2]

יודגש כי במקדש המתואר ביחזקאל לא ידוע לנו על קיומם של ארון, כרובים, שולחן ומנורה; ולעומת מופיע רק מזבח עץ. על אף שגם במקרה זה ניתן להסביר כי היעדרותם של כלי המקדש מהכתובים אינה מלמדת על היעדרותם מהמקדש אותו מתאר יחזקאל בנבואתו, ייתכן כי החיסרון בכתובים אכן מעיד על חסרונם של כלי המקדש מהמקדש. מסתבר שאם כך, גם שינוי זה נועד להגן על קדושתו. בהיעדר כלי הקודש מהמקדש תפחת מעורבותם של כל בעלי התפקידים במקדש - וגם זו דרך לשמור על קדושתו.

נראה כי המניע לשינויים במקדש העתידי: הרחקת העם והתמורות בהנהגת הכוהנים והנשיא - היא התגובה הנבואית לחורבן המקדש שהתרחש בימיו. בימי יחזקאל - העם לא קיים את דבר ה' על פי תורת משה וכתוצאה מכך התרחש הנורא מכל: המקדש נחרב והעם גלה מארצו. המקדש בחזונו העתידי של יחזקאל יהיה מוגן מחורבן נוסף. בדרכים שונות ומגוונות רואה יחזקאל בחזונו הנבואי מקדש מוגן שקיומו מובטח לעולם, ועיר שכל עניינהּ נוכחות ה' בתוכהּ. לאור זאת, ייתכן בהחלט שבתפילותינו אנו מייחלים לכך שהמקדש השלישי אכן ייבנה במתכונת חדשה זו המבטיחה קיום נצחי של ה' בתוך עמו; ואולי, לכך כיוון חנינא בן חזקיה - שבזכותו נמנעה גניזתו של ספר יחזקאל.

 

מי מרפא – בין ה' ועמו (מ"ז, א-יב)

תוכנו של פרק מ"ז מהווה תפנית מפתיעה בחזון המקדש העתידי, הנביא איננו דן במבנה או בסדרי הפולחן אלא בנחל פלאי היוצא מפתח בית ה' ומגיע עד לערבה:

וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ. וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית     (א-ב).

בתחילה מפלס המים נמוך, והוא הולך ועולה עד אשר זהו נחל גואה שלא ניתן לעבור דרכו:

בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם. וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר            (ג-ה).

 התיאור הנבואי של המפגש של יחזקאל עם הנחל מקרב אותנו למציאות המתוארת ואף מאפשרת לנו להזדהות אתו. זאת בשונה מתיאורי תכניות המקדש מעוררי היראה ומחדדי הנבדלות. כך גם הציווי לנביא לשבת על שפת הנחל, שבעת בישיבתו הוא צופה בנפלאות הנחל:

וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל. בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה. וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל. וְהָיָה יעמדו (עָמְדוּ) עָלָיו דַּוָּגִים, מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים יִהְיוּ לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד. בִּצֹּאתָו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ לְמֶלַח נִתָּנוּ. וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים והיו (וְהָיָה) פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה.

ישיבתו של יחזקאל על שפת הנחל, בשונה מהליכתו בתוככי תכניות המקדש או מנפילתו על פניו בשעה שהוא ראה את המראה האלוקי, מעבירה מסר רגוע ושליו, ובעיקר אנושי. אנו נפגשים עתה עם מקום המפגש בין האלוקי לאנושי שאיננו מצוי במקדש במקום המעורר כבוד ויראה, אלא דווקא על שפת החול. ולמרות זאת -  סגולותיו של נחל זה הם יחידאיות ויוצאות דופן: כל החוסים בצלו של הנחל נרפאים; מימיו המלוחים של ים המלח הנעשים למתוקים; לדייגים מובטח שפע של דגה; העצים הצומחים למרגלותיו לא רק שאינם נובלים, אלא הם בעלי פירות כל השנה ועליהם משמשים למרפא. בשל נפלאות הנחל והעצים שלמרגלותיו רבים מתייחסים לפרק זה כתיאור המשלים את תיאורי גן-עדן, או אפילו את ימי הבריאה.[3] אך לתיאור זה משמעות מיוחדת בהקשר של ספר יחזקאל: ריבוי עצים ומפגש עם בעלי חיים במקום שהוא איננו מקום עבודה זרה אלא דווקא מקום מפגש עם האלוקות[4] - נראה כחלק מהריפוי המהותי אותו עובר העם.

אם נתבונן בתיאור זה כשיאו, אם כי לא סופו, של ספר יחזקאל כולו נוכל לראות כאן השלמה חשובה למגמה עליה עמדנו לאורך כל פרקי התקומה של העם. אמנם יחזקאל מבדיל ומרחיק את העם מכל הקשור בקודש, אך עתה אנו למדים כי בד בבד הוא יוצר חיבור אלוקי לעם שלא היה כמותו מעולם. הלשון שבאמצעותו מתואר המפגש של יחזקאל עם הנחל דומה ללשון הסיור במקדש העתידי (פסוק ב). מלבד זאת, קיימות הקבלות נוספות בין המקדש לנחל: מדידת גובה המים (פסוקים ג-ה) מזכירה את המדידה של תכנית המקדש; הפניה לנביא בלשון 'הראית בן-אדם' (פסוק ו) דומה ללשון הפנייה של ה' ליחזקאל כשהראה לו את מעשי העם במקדש, ואף מתאימה לפנייה של הנביא ליחזקאל לראות את תכנית המקדש. על כן נראה כי נחל הפלאים המופיע בסיום הספר הוא הדרך להחדרת הקודש לתוך העם יותר מאי פעם בעבר, וזאת באמצעות חיבור לשפע ולכוחות מרפא נסיים שאינם מצויים בדרך הטבע.

חיבור זה בין הקב"ה והעם באמצעות מים היוצאים מהמקדש הם בעלי משמעות מיוחדת דווקא בסיומו של ספר יחזקאל שבו הטקס לטיהור העם כולו נעשה באמצעות "מים טהורים" (בפרק ל"ו). עתה מתברר כי על מנת לרפא את העם הנביא צופה פריצה של סדרי הטבע המקובלים, מעבר לטהרה שהיא תנאי הכרחי לתקומת העם בעתיד - יבואו גם אפשרויות הריפוי העוברות דרך המקדש, אך מבלי שהעם קרב אליו. בכך מצוי מענה לרצף השאלות שנותרו עד כה ללא פתרון: האם כאשר העם, כל עוד מעשיו תלויים בו, ממשיך בחטאיו וטיהורו הוא תוצאה של רצון ה' בלבד, כפי שעלה מדברי הנביא עד כה - אין למעשה כפרה על חטאי העבר? ובנוסף, האם הרחקת העם מהמקדש משמעותו ניתוק הקשר שבין המקדש והעם? האם אקורד הסיום של מעשי העם במקדש הם המעשים שגרמו לחורבן הבית והגליית העם לבבל מאחר שבעתיד כבר "הוסקו המסקנות" והעם הורחק מהמקדש? - אמנם, כעת נראה כי סגולות המרפא של הנחל יש בהם את היכולת המופלאה לרפא את העם באופן מהותי בכל הקשור לגורמים לחורבן. הרחקת העם מהמקדש מתבררת כצעד פיזי אך איננה מעידה על ריחוק רוחני: הקב"ה קושר בין העם והמקדש באמצעות הנחל הזורם מתככי הבית גם כאשר קיים מרחק גאוגרפי. כך מתברר לבסוף כי הקשר בין ה' ועמו איננה מתחדש רק על ידי ה', אלא שותף לה העם כולו, אשר ניזון מהמקדש בצורה ישירה יותר מאי פעם בעבר – על ידי הנחל.

ייתכן כי הד לכך ניתן למצוא בנבואתו של זכריה, המאוחרת לנבואת יחזקאל: 

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (י"ד, ח-ט).

נראה כי הנחל המחבר בין המקדש לעם טומן בחובו את תפילתינו בעקבות העיון המשותף בספר יחזקאל כולו. ולוואי ונזכה לראות את נוכחות הקב"ה בעולמינו כפי שמנבא עליה יחזקאל בנבואותיו בהן מקור השפע האלוקי נגלה וידוע לעין כל.

 

כמה מילים לסיום..

בשיעור זה אנו חותמים את סדרת השיעורים "בצל: בין חורבן לגאולה – עיונים בנבואת יחזקאל". במהלך הסדרה למדנו יחדיו את ספר יחזקאל, ניתחנו את פרקיו, ועלו בידינו תובנות משמעותיות. כעת, בסיום הסדרה, ברצוני להודות לכל השותפים במפעל חשוב זה: לצוות בית המדרש, לעורכי השיעורים ולקוראים היקרים שאף העירו והאירו מידי פעם - מכולם למדתי רבות.

               שנה טוב ומבורכת,

                                 טובה גנזל

             [email protected]