יהושע | סיכום | מבנהו הכולל של הספר ומשמעותו | 1

א. מבוא

בשיעור זה ובשיעור הבא נסכם את היסודות ואת הרכיבים של העריכה הנבואית הכוללת של ספר יהושע, לאור הניתוחים והפרשנויות שהוצעו במהלך השיעורים הקודמים. תחילה יוצגו הפערים המרכזיים שבין שני חלקי הספר, סיפורי הכיבוש (א- י"ב) ותיאורי ההתנחלות (י"ג - כ"ד) תוך מתן הסבר לאופן שבו הפערים עשויים לשרת את מעשה העריכה הנבואית. אחר כך תוצג הזיקה המבנית הקיימת במסגרות שני חלקי הספר ומשמעותה. לבסוף, נסקור את המוטיבים המשותפים לשני חלקי הספר המאפיינים את מעשה העריכה הנבואית, חלקם מן התחום התמטי ומיעוטם מן התחום הלשוני והסגנוני.

בשיעור הבא תועלה התזה המרכזית המוצעת בסדרת שיעורים זו בנוגע לסדר ולארגון של סיפורי הכיבוש ושל תיאורי ההתנחלות, תוך עמידה על הזיקה המבנית והרטורית שבין שני החלקים. זיקה זו, לצד המאפיינים שיוצגו בשיעור הנוכחי, מוכיחה את הטענה בדבר מעשה העריכה הנבואית של ספר יהושע, אשר בניגוד לדעה המקובלת במחקר הביקורתי, ספר יהושע כולל מאפיינים אחדותיים, המשותפים לשני חלקי הספר כפי שנציג במהלך השיעור.

ב. בין שני חלקי ספר יהושע

אחת המסקנות הבולטות העולות מבדיקת מבנה הספר, כפי שראינו בהרחבה במהלך השיעורים הקודמים, היא ההבחנה המובהקת בין שני חלקי הספר - סיפורי הכיבוש ותיאורי ההתנחלות. הבחנה זו מתבטאת כמעט בכל בחינה ספרותית: שני החלקים נבדלים בסגנון, במרקם המילים ובתמה, וזאת על אף הרציפות העלילתית הקיימת ביניהם. גם המבנה העצמאי והסגור של כל אחד מהחלקים, הכולל פתיחה וסיום, מבליט את ההבדל ביניהם. לפיכך, בעולם המחקר הביקורתי קיימת תמימות דעים ביחס למקורותיהם השונים של שני חלקי ספר יהושע.

אף על פי כן, המסגרות הכוללות של הספר בשלמותו, אשר מכלילות את שני החלקים המובחנים בתוך מסגרת אחת, מלמדות על מעשה העריכה הנבואית אשר הכליל תחת מסגרת אחת את שני חלקי הספר. הן מעידות על כך שהעריכה הנבואית עיצבה את שני החלקים באופן אשר מנציח את ההבחנה ביניהם, מבלי לנסות לאחות ולטשטש את הפערים על מנת ליצור קוהרנטיות. כמו כן, פער הזמנים הבולט אשר פותח את החלק השני בזקנתו של יהושע, מדגיש גם הוא את שני הסיפורים המונחים זה לצד זה. כלומר, טענות המחקר הביקורתי ביחס לאי אחדותו של הספר ובנוגע לחלוקתו לשניים אינה חותרת, בכמה היבטים, תחת מעשה העריכה הנבואית של הספר, אלא היא תואמת את כוונות העיצוב של שני החלקים כל אחד באופן עצמאי.

לפיכך, בחינה כוללת של מעשה העריכה הנבואית מחוייבת לנסות לאתר את היסודות המשותפים של שני החלקים זה לצד זה, ולהגדיר את התפקיד שלהם בעיצוב הספר בתמונתו הסופית.  

ג. מעמדו של יהושע בשני חלקי הספר

בחינת ספר יהושע כמכלול אחד אשר יש בו רצף עלילתי ותהליכים והתפתחויות, אכן פותרת חלק מן הסתירות, כלומר היא מספקת הסברים שנותנים פשר לסתירה המדומה, כחלק מחשיפת המגמות של העריכה. דוגמא אחת לכך היא הסתירה לכאורה בנוגע לאופן הצגתו של יהושע בשני חלקי הספר: בחלק ראשון יהושע מוצג כגיבור יחיד וכמנהיג בלעדי, ובחלק השני הוא מוצג באופן מינורי, כדלהלן.

יושם לב שבהדגשה של מעשה העריכה הנבואית אודות הנסיבות המשתנות שברקע שני החלקים. במעטפת של תיאורי ההתנחלות (י"ג//כ"ג) מובלטת זקנת יהושע הן על ידי הכתוב והן על ידי ה' ויהושע, בהכפלה ובהקבלה. המסגרת העלילתית המתארת את זקנתו של יהושע מלמדת על כך שהעריכה הנבואית כרכה את כל ההתרחשויות המתוארות בחלק השני של הספר ברצועת הזמן שבשלהי הנהגת יהושע. כמדומני שהדגשה זו לא נובעת מתוך הקפדה על כתיבה היסטוריוגרפית דייקנית, אשר דואגת למסירת הפרטים הביוגרפיים של יהושע כהווייתם. ההבלטה של זקנת יהושע נועדה לאפיין את תקופת ההתנחלות כתקופת מעבר בין תקופת הכיבוש לבין תקופת השופטים. הכללת תיאורי ההתנחלות באפיון אשר משנה את מעמדו של יהושע מבליטה את תנועת ההפחתה המתמשכת לאורך הספר. לפיכך, תפקידו המינורי של יהושע אשר ניכר בתיאורי ההתנחלות, איננו צריך להפתיע את הקורא, והוא הולם את ההתפתחות העלילתית אשר נמסרה בהערה הביוגרפית הנזכרת. הצירוף של "זקנת יהושע" (י"ג, א) מחד, ושל "הארץ הנשארת" (י"ג, ב) מאידך, מטיל את כל כובד המשקל של האחריות על ההתנחלות בארץ על השבטים. אכן, ההתייחסות להתמסרות השבטים ולמידת הפעילות שלהם, אשר בחלק הראשון רק נרמזה, עומדת במרכז תיאורי ההתנחלות.

יושם לב גם לזיקה הקיימת בין שני חלקי הספר באמצעות השימוש במונח "זקן בא בימים... אתה זקנת באת בימים" (י"ג, א) המקביל לביטוי שמציין את משך זמן המלחמה: "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה" (י"א, יח). הימים הרבים שחלפו במהלך המערכה הצבאית הממושכת הם אותם ימים שהביאו את יהושע לסוף דרכו, אולי בטרם עת, והם שמחייבים את השבטים לקחת את גורלם בידיהם. פרשנות זו מרמזת על הנימה הביקורתית שבמעשה העריכה הנבואית, אשר משליכה לאחור את העיכוב בתהליך ההתנחלות אל המלחמות שתוארו בסיפורי הכיבוש.

ד. תיאורי ההתנחלות בספר יהושע ובספר שופטים

ההסבר להתפתחות העלילתית אשר באה לידי ביטוי בשינויי ההנהגה תקף גם להבנת הפערים שבין התיאורים של ספר יהושע לבין התיאורים של ההתנחלות בתחילת ספר שופטים: בתיאורי ההתנחלות בספר יהושע, יהושע פעיל ומוביל את התהליך ומסיימו (יהושע, כ"א מא - מג), ואילו בתיאורי הכיבוש וההתנחלות של ספר שופטים (שופטים א'-ב') יהושע אינו נזכר (אלא רק בדיווח על מותו), והשבטים מתמודדים עם משימת ההתנחלות לבדם. סתירה זו, בבחינה היסטורית ספרותית כנקודת המוצא של האסכולה הביקורתית נראית כלא פתירה, אולם, בחשיבה ספרותית הבוחנת את תנועת המעבר שבין תקופת הנהגת יהושע לבין תקופת השופטים, אשר עומדת במרכז תיאורי הפתיחה של ספר שופטים, ההתייחסות אל הסתירה עשויה להיות שונה. הסתירה לכאורה, בין התיאורים משרתת היטב את תנועת המעבר בין ספר יהושע לבין ספר שופטים. באמצעותה, נקל להבחין בין תיאורים של התנחלות אשר קיימת בהם הנהגה וסדר (תיאורי ההתנחלות בספר יהושע), לבין תיאורים של מלחמה והתנחלות אשר אין בהם הנהגה כלל (תיאורי ההתנחלות בפתיחת ספר שופטים). שינויים אלו יוצרים אצל הקורא הערכה ושיפוט שונים ביחס לשלהי ימי יהושע מחד, ובנוגע לראשית תקופת השופטים מאידך. חשוב להדגיש שתיאוריה זו איננה נשענת אך ורק על השערות פרשניות אשר מתמודדות עם שני התיאורים הסותרים (תיאורי הכיבוש וההתנחלות בספר יהושע מול תיאורים אלה בספר שופטים): היא נתמכת בראש ובראשונה בהשוואה הגלויה בין שתי התקופות המצויה במעשה העריכה הנבואית של תחילת ספר שופטים, וכן בטביעות האצבע שלה בחתימת ספר יהושע.[1]

המסקנה המתבקשת מדיון זה, כמו ממספר מקומות נוספים בספר, היא שאחת ממגמות העריכה הנבואית של ספר יהושע בכלל ושל תיאורי ההתנחלות בפרט היא להכין את הקורא לקראת הבעיות התיאולוגיות שספר שופטים מעלה. ההתפתחות העלילתית הקשורה לירידה בכוחו של יהושע כמנהיג, ולהטלת האחריות על השבטים, נושאת בתוכה את מגמת ההפחתה המאפיינת את תיאורי ההתנחלות וביתר שאת בפתיחה לספר שופטים. על פי מגמה זו, פתיחת תיאורי ההתנחלות בדיווח על זקנת יהושע יוצרת ציפייה להערכה ביקורתית על מחדליהם של השבטים. ציפייה זו מתאשרת במהלך הפרקים נוכח המבנה ההתפתחותי אשר מאפיין את תיאורי ההתנחלות. נאומו של יהושע בפרק כ"ג, המזכיר את זקנתו ואת הגויים שנשארו בארץ, יוצר ציפייה דומה גם ביחס לתקופה הבאה - תקופת השופטים.

ה. מבנה שלם לספר יהושע

לצד הנימה הביקורתית הרמוזה בנקודות המעבר אשר בין שני חלקי הספר, ישנן גם נקודות חיבור השייכות למגמה האחרת, אשר אוהדת ומשבחת את התהליך הכולל ומשווה בין מעשה כיבוש הארץ וההתנחלות ההקבלה בין חתימת סיפורי הכיבוש לבין פתיחת תיאורי ההתנחלות, אשר מציגה את הסימטריה בין משה ליהושע, שייכת למגמה זו:[2]

ספר יהושע פותח בדיווח על מות משה לקראת תיאור המינוי של יהושע בן נון (א'), וחותם בתיאור מות יהושע וקבורתו (כ"ד). מסגרת זו יוצרת מעטפת סיפורית סביב פרקי הנהגת יהושע ולכידות בין שני חלקי הספר, כשלבים אשר מתארים את קיום הצו שניתן ליהושע עם כניסתו לתפקיד. במובן זה ספר יהושע חורג משאר הספרים ההיסטוריוגרפיים בלכידותו, המושגת בזכות המסגרת הכרונולוגית והתמטית שבתוכה הוא נתון: הספר פותח בתחילת פעילותו של יהושע לפני הכניסה לארץ, וחותם בתיאור מותו וקבורתו לאחר שהשיג את המטרות שקיבל עם כניסתו לתפקיד.

הלכידות בין הפתיחה של הספר לבין החתימה שלו ניכרת גם במבנה הקונצנטרי (מבנה קונצנטרי הוא מבנה מעטפת (לעיתים המבנה מכונה מבנה כיאסטי עם איבר מרכזי) המצוי במסגרת של הספר:

האיבר הראשון במבנה מצוי במסגרת של הספר. ההשוואה בין משה לבין יהושע היא המאפיין המובהק ביותר של מעשה העריכה הנבואית.[3] יש לה ביטוי מובהק בהיסטוריוגרפיה, בתיאור ההמשכיות בין ההליכה במדבר תחת הנהגת משה ובין הכניסה לארץ על ידי ממשיכו יהושע. אולם, יש לה גם משמעות רטורית מקיפה. ההשוואה בין משה לבין יהושע ניכרת במיוחד בסיפור המשובץ במסגרת של הספר, סיפור שניים וחצי השבטים. ההתחייבות לשניים וחצי השבטים מתוארת במעמד הפתיחה בפרק א', יב - יח. סגירת המעגל של ההתחייבות ההדדית מתוארת בהרחבה לקראת סיום הספר (כ"ב, א - ח). סיפור שניים וחצי השבטים משובץ באיבר השלישי במבנה הקונצנטרי של הספר.

הכללת המעטפת בין הפתיחה לסיום בולטת גם באמצעות ההקבלה הקיימת בין תחילת הספר (א') לבין חתימתו בנאום יהושע סמוך לסיום חייו (כ"ג). תיאורים אלה קרובים בתוכניהם ובלשונם. בפתיחה, הבטחה לכיבוש וירושת הארץ (א' א-ו); בחתימה - סקירת ההישגים בתחומים אלה (כ"ג ב-ד). בפתיחה - ציווי ליהושע לשמור את דברי התורה, ותליית הצלחתו במילוי צו זה (א', ז - ט); בחתימה - העברת הציווי על ידי יהושע לשבטי ישראל תוך התניית ההישגים במילוי הצו (כ"ג, ו - טז). השוואות אלו ניכרות גם במרקם המילים כפי שראינו בשיעור הקודם. מבנה זה מדגיש את התהליך השלם של סיפורי הכיבוש ותיאורי ההתנחלות ואת הקוהרנטיות של הספר.

ו. מוטיבים חוזרים בשני החלקים של הספר

אולם, לצד הדיון במסגרות של הספר ובחשיפת המבנה הכולל בהן, אני מבקש לטעון שבמעשה העריכה הנבואית נרכסו שני החלקים של הספר לא רק על בסיס של המשכיות תמטית-כרונולוגית. במהלך הדיון בפרקים הקודמים ביקשתי להוכיח, שבמעשה העריכה הנבואית של תיאורי ההתנחלות, בדומה לסיפורי הכיבוש, ישנה עריכה נבואית אשר עיצבה את הסיפורים והרשימות, ובוודאי שכך הדבר ביחס להכרעות הנוגעות לארגון ולסדר של היחידות זו לצד זו, כפי שאציג להלן.

במהלך השיעורים הצבעתי על מספר מוטיבים תמטיים או לשוניים אשר חוזרים במהלך הספר בכמה מקומות. מוטיבים אלה קשורים במידה רבה למגמות העריכה הנבואית של הספר. בסעיפים הבאים אסקור מוטיבים אלה ואעמוד על תרומתם לבדיקת הטענה בדבר העריכה המשותפת של הספר.

א. השוואה בין משה לבין יהושע. אחד הנושאים המרכזיים שמאפיינים את שני החלקים של ספר יהושע הוא ההשוואה בין דמותו של משה לבין דמותו של יהושע, וכבר דנו בהרחבה על היקפה של התופעה ועל הגישות השונות להסברה. ההשוואה בין משה לבין יהושע מהווה גורם מעצב במבנה הספר והיא נתונה במתח שבין שתי מגמות (הרחבה בנושא זה מופיעה בשיעורים 19-20):

מגמה אחת - השוואה מלאה בין משה לבין יהושע: ההופעות הקשורות למגמה זו מציגות את יהושע כמחליפו המובהק של משה, כנזכר בסיפור חציית הירדן: "ביום ההוא גדל ה' את יהושע בעיני כל ישראל ויראו אותו כאשר יראו את משה כל ימי חייו" (ד', יד). סוג אחר של השוואה בין הדמויות הקשור למגמה זו מצוי לעיתים נדירות יותר בספר. בסוג זה, דמותו של יהושע מוצגת ללא זיקה ישירה למשה, אך באופן אשר מעורר את הדמיון אליו. בהקשרים אלו ישנה בדרך כלל העצמת דמותו של יהושע באמצעים השמורים לתיאור דמותו של משה. לדוגמה, בסיפור המלחמה במלכי הדרום (י') דמותו של משה אינה נזכרת אף לא פעם אחת[4] (תופעה נדירה כשלעצמה בספר יהושע), ואילו יהושע זוכה בו להערכה ייחודית: "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל" (י'' יד).

מגמה שנייה - השוואה מפחיתה בין הדמויות: מקורה של מגמת ההפחתה מצוי בחומשים בהצגת יהושע כמשרתו של משה, וכמי שמצוי לצידו אך נמנעת ממנו ההידברות הישירה עם ה'. ברבים מן המקרים בחומשים ובספר יהושע, כאשר יהושע נזכר לצד משה המספר או הדובר מבליט את תוארו של משה "עבד ה'", תואר אשר מדגיש את הפער ההירארכי בין שני האישים. בהופעות אלה, המפוזרות לאורך הספר, המספר או הדובר מבליט את המחוייבות והצייתנות של יהושע למשה, תוך הבלטת המרחק בין ה' לבין יהושע.

המתח בין שתי מגמות ההשוואה מוצא את ביטויו גם במבנה הכולל של הספר הערוך על פי שתי המגמות הנזכרות בו, כפי שאסכמם להלן.

ב. שניים וחצי השבטים. ההתייחסות לשניים וחצי השבטים במקומות מפתח בספר מקנה להם ולהתחייבות שנחתמה עמם חשיבות גדולה בעיצוב הספר. לדעתי הופעתם השכיחה תומכת בשלוש מגמות של מעשה העריכה הנבואית:

1. אינדיקציה לשלמות הכיבוש וההתנחלות: מימוש ההתחייבות ההדדית בנוגע לשניים וחצי השבטים מהווה אמצעי רטורי חשוב. בראש ובראשונה, הוא נועד לסמן את השלמת התהליך של הכיבוש וההתנחלות. הופעתם במעטפת של ספר יהושע (א', יב - יח // כ"ב, א - ו) בזיקה לפסוקית "ה' אלקיכם מניח לכם ונתן לכם את הארץ הזאת" (א', יג) במעמד הפתיחה, מול "ועתה הניח ה' אלקיכם לאחיכם כאשר דבר להם" (כ"ב, ד) בסמוך לחתימת הספר, תורמים לתחושת השלמות של הכיבוש וההתנחלות.

2. מודל להערכה ולשיפוט של השבטים: מילוי ההתחייבות של שניים וחצי השבטים למשה וליהושע משמש רקע להערכה ולשיפוט של שאר השבטים - באיזו מידה הם מילאו את משימותיהם בהשתתפות במלחמה ובהתמסרות לה כמו שניים וחצי השבטים שהלכו חלוצים לפני המחנה, ובאיזו מידה הם היו להוטים להתנחל בנחלתם כשניים וחצי השבטים שביקשו לעצמם נחלה.

3. אמצעי להשוואה המפחיתה בין משה לבין יהושע: סיפור שניים וחצי השבטים מופיע דרך קבע בסמיכות לאזכור של ההשוואה המפחיתה בין משה ליהושע עליה עמדתי בסעיף הקודם. בכל אחד מהאזכורים של שניים וחצי השבטים בצמתים של הספר, משה מוזכר כ"עבד ה'" או על ידי יהושע או על ידי המספר. לפיכך, נראה שבאופן פרדוכסלי, על אף העובדה ששניים וחצי השבטים קיבלו את נחלתם הפחותה בערכה ממזרח לירדן, הואיל והם קיבלוה מאת משה "עבד ה'" היא מוצגת כאידיאל ראוי, והיא מקנה להם מעמד מרכזי בעיצוב הספרותי של הספר. מעמד זה מבליט את המתח שבין שתי המגמות של ההשוואה למשה.

ג. חטא המרגלים. סיפור חטא המרגלים משמש מקור להשראה ולהשוואה במעשה העריכה הנבואית של ספר יהושע.[5] סיפור החטא נזכר אמנם במפורש רק פעם אחת במהלך הספר: בסיפור בקשת הנחלה של כלב (י"ד, ו - טו), אולם, עקבותיו ניכרים במקומות רבים בשני החלקים של ספר יהושע, באנלוגיות תמטיות ולשוניות. שיעור זה מהווה הזדמנות נאותה לסכם את האנלוגיות השונות לסיפור במהלך הספר:

1. סיפורי שליחת מרגלים בספר יהושע: הקשרו של סיפור המרגלים מתבקש בתיאורים של שליחת מרגלים בסיפורי המלחמות של כיבוש הארץ. בפרק ב' מסופר על המרגלים בבית רחב. לדעת רבים סיפור זה מושווה לסיפור המרגלים, והוא נועד להציג את תיקון החטא והמחדל שהתרחש בסיפור החטא בספר במדבר.[6] בשיעור שעסק בסיפור המרגלים בחנתי השוואה זו (שיעור מספר 9). הסיפור השני המתאר שליחת מרגלים הוא סיפור המלחמה הראשונה בעי (ז'), אשר מעלה זיקות רבות לסיפור החטא בספר במדבר, וגם בהשוואה זו עסקנו בהרחבה בשיעור מספר 20.

2. התייחסות לסיום זמן ההליכה במדבר: לסיפור המרגלים ישנה זיקה תמטית לסיום תקופת ההליכה במדבר ולכניסה לארץ כפי שעולה בתיאור מעמד ברית המילה (ה', ו - ח), מעבר לציון הזמן (תום ארבעים השנים). נדמה שלהתייחסות הסמויה לעונש ההליכה במדבר ישנה משמעות רטורית הקשורה למעמד המילה.

3. אנלוגיה בסיפור המלחמה הראשונה נגד העי: בסיפור המלחמה הראשונה נגד העי קיימים כמה רכיבים שניתן להשוותם לסיפור חטא המרגלים. הם מחדדים את ההערכה הביקורתית להתנהלות של ישראל ויהושע במלחמה זו. הסיפור מחדד את הקונפליקט בין מנהיגותו של יהושע המושווה למשה בפנייתו לה' בתפילה לאחר התבוסה, ומצד שני מושווה, באופן אירוני, לעם החוטא בסיפור המרגלים בתלונתו לפני ה', כפי שציינתי בשיעור מספר 20 שעסק בהשוואה בין דמותו של משה לבין דמותו של יהושע.

4. מעמדם של כלב ויהושע: הזיקה המובהקת בין סיפור חטא המרגלים לבין ספר יהושע נזכרת במפורש בדברי כלב ליהושע בבקשת הנחלה (י"ד, ו - טו). זיכרון החטא ותוצאותיו נמסרים במפורש בנאומו של כלב ובהרחבה ניכרת. מלבד זאת, דמויותיהם של כלב ויהושע עומדים במרכז סיפור המרגלים מחד, וספר יהושע מאידך. כמו כן, זיקתו של חטא המרגלים לנסיבות הקשורות לכניסה לארץ, ביחס לעיכוב הכניסה לארץ בארבעים שנה, ובנוגע לסוגית החלפת משה במשרתו יהושע, מעודדים גם כן את ההשוואה הנזכרת. דנתי בהרחבה בהקשרים הללו בנוגע לחילופי ההנהגה בשיעור מספר וביחס למעמדו של סיפור כלב כסיפור מכונן לתיאורי ההתנחלות בשיעור מספר, ובניתוח מבנה המעטפת של תיאורי ההתנחלות בשיעור מספר.

5. ביקורת על השבטים המתרפים: זיקותיו המרובות של סיפור כלב לתיאורי ההתנחלות נידונה גם בזיקה למבנה הכולל של תיאורי ההתנחלות הנגזר מסיפור המתרפים (י"ח, א - י). נדמה, שעצם יסודה של ההבחנה בין יהודה ויוסף לבין שאר השבטים מיוסדת על ההבחנה בסיפור המרגלים בין יהושע וכלב לבין שאר השבטים. לדעתי, הבחנה זו מהווה גם תשתית למעשה העריכה בפתיחת ספר שופטים, בהצגת שבט יהודה ושבטי יוסף כשבטים הנלחמים על נחלתם, מול שאר השבטים אשר הסתפקו בקבלת מס מגויי הארץ והתעלמו ממצוות ההורשה.

סיפור המרגלים גם מהווה תשתית עמוקה לדיונים התיאולוגיים הצפים במהלך ספר יהושע, ובהעלאת שאלות יסוד כגון הערכת מנהיגותו של יהושע מול משה, ובמידה מסוימת גם מול מסירותו ועמידתו התקיפה של כלב; ומידת התיקון של חטא המרגלים על ידי הדור הנכנס לארץ במבחניו השונים: מסירות במלחמה, התלהבות בירושת הנחלה וההתייחסות לעמי כנען.

ד. השתתפות קולקטיבית במלחמות הכיבוש ובהתנחלות. סיפור המרגלים ובבואותיו בספר יהושע מעלים סוגיה נוספת אשר קשורה לאחת המגמות המשניות של הספר - השתתפות קולקטיבית של כלל העם במלחמות ובאירועים המתוארים במהלך הספר. הדרישה להשתתפות של כלל העם באירועים הקשורים לכניסה לארץ ולכיבושה מהווים לדעתי תיקון לחטא המרגלים שהתבטא באי רצון של העם להיכנס לארץ.

חובת ההשתתפות של כלל העם במעמד כריתות ברית (ח' ל - לה; כ"ג, א; כ"ד, א) השליכה גם על התפיסה התיאולוגית אשר חייבה את ההשתתפות של כלל העם בסיפורים המתאפיינים בהערכה ובשיפוט חיוביים. כביכול, העמידה בברית של כלל הנציגים של ישראל נבחנת באמצעות השתתפותם במהלך האירועים. תופעה זו ניכרת בסיפור חציית הירדן (ג' - ד') ובתיאור המעשה הסמלי של לקיחת שתים עשרה האבנים על ידי שנים עשר אנשים מישראל (ד', ב - ה). הדגשת ההשתתפות של כלל העם ניכרת גם בסיפור המלחמה ביריחו (ו'), בסיפור המלחמה השנייה בעי (ח') ובסיפור המלחמה נגד מלכי הדרום (י'). שכיחותו של מוטיב זה ברבים מן הסיפורים מבליטה את הביקורתיות בסיפורים שבהם הוא חסר או איננו מודגש. בסיפור המלחמה הראשונה בעי (ז'), החריג בסיפורי הכיבוש, מובלטת ההשתתפות החלקית של העם בעקבות עצת המרגלים שהובילה לתבוסה. חסרונו של המוטיב בסיפור המלחמה בעי ניכר בזכות הציווי של ה' לתיקון העוול ובהערכות לקראת המלחמה השנייה עם כל עם המלחמה. כאמור, בסיפור המלחמה נגד מלכי הצפון ניתן להבחין בביקורת מסוימת אשר יש לה מספר היבטים. אחד מהם קשור בהיחלשות הקולקטיב במהלך המלחמה הצפונית, ובייחוד בהשוואה לסיפור המלחמה הדומה במלכי הדרום כפי שניתחתי בעבר (שיעור מספר 13). כהמשך למגמה זו, מדגישה התנחלות השבטים גם את חלקם של שניים וחצי השבטים בהשתתפות הקולקטיב בהתנחלות בארץ. נדמה שעל רקע זה ניתן להבין גם את התוכחה העזה של יהושע לשבטים המתרפים על כך שהתרשלו במשימה הקולקטיבית של ירושת הארץ, ועוררו את זיכרון חטא המרגלים. ההשתתפות הקולקטיבית של העם מיוחדת לספר יהושע ומודגשת בו כביטוי לקיום הברית בין ה' לישראל וכתיקון לחטא המרגלים.

ה. חטא אי ההורשה בספר יהושע ובספר שופטים. אחת השאלות המעניינות בספר יהושע היא התפיסה הקיימת בו בנוגע למצוות החרם ולמידת הגמישות שניתן לנהוג בה. שאלה זו עולה באופן סמוי בסיפור ההצלה של רחב (ב'), ובסיפור הגבעונים (ט'). חוסר ההתייחסות של המספר לסוגית החרם בסיפורים אלו הציב בפני הפרשנים אתגר, אשר העלה גישות שונות ומגוונות.

במהלך השיעורים טענתי שעיצוב הסיפורים בספר יהושע הציב במכוון קונפליקט בפני הקורא. כלומר: הדרך בה מוצג היחס לגויים בסיפור רחב והגבעונים, מציג קונפליקט לגבי השאלה האם נכון נהג העם בהצלה הגורפת של רחב ובני משפחתה והאם צריך היה לקיים את הברית עם הגבעונים. שאלה זו צפה ועולה באופן הדרגתי. בסיפור רחב קיימת אמפתיה לרחב בגלל מעשיה ואמונותיה, ולכן שאלת הצטרפותה לעם ישראל אינה מערערת את הקונוונציות התיאולוגיות שבבסיסו. אולם סיפור הגבעונים, הדומה לסיפור רחב במובנים רבים (כפי שהצגתי בשיעור מספר 11) מעלה כבר את השאלה ואת הביקורת ביתר שאת. בחלקו השני של הספר, כאשר מגמת ההפחתה מתגברת בו כפי שאציג בהמשך, ההתייחסות לחטא אי ההורשה גם היא גוברת. היא נזכרת לראשונה בפתיחה של תיאורי ההתנחלות בדיווח על הארץ הנשארת (י"ג, ב) ונמסרת בהמשך בדיווח על הגירעונות של שבטי יוסף (ט"ז, י; י"ז, יב - יג).

נושא חטא אי ההורשה מגיע לשיאו בפתיחה של ספר שופטים, ושם נשמעת כנגדו ביקורת נוקבת ותקיפה (ב', א - ה). השימוש במונח "לשבת בקרב הכנעני", המאפיין את כל ההתייחסויות הנזכרות החל מסיפור רחב שישבה בקרב ישראל, עובר לגבעונים ולכנעני בתיאורי ההתנחלות ולבסוף בהיקף נרחב בספר שופטים, מעיד, לדעתי, על היות התופעה אחת מן המגמות הראשיות של ספר יהושע וזיקתו לספר שופטים. התיאור ההתפתחותי בנוגע לנושא זה נובע גם הוא ממגמת ההפחתה שמאפיינת את ספר יהושע, המכינה את הקורא לקראת ההפחתה הגדולה יותר בספר שופטים. גם כאן העריכה הנבואית מצניעה את ביקורתה בתיאור בספר יהושע, על מנת להבחין בגלוי ובסמוי בין שתי התקופות.