סיפור מלחמת יריחו - מבנה ומשמעות

  • הרב ד"ר יהושע רייס

א. מבוא

סיפור המלחמה ביריחו (ו') דומה לסיפור חציית הירדן (ג' - ד'), שנידון בשיעור הקודם, במאפיינים ספרותיים רבים. קיים דמיון ברכיבי הסיפור - העלילתיים והמילוליים, במבנה הסיפור ובסדר ארגון הנתונים. במהלך השיעור אציג את ההקבלות הרבות תוך הדגשת ההקבלה הקיימת בין סיפור יריחו למערכה השנייה בסיפור חצית הירדן (ד, ב - יג), המתארת את נשיאת האבנים. מלבד זאת, אעמוד על המאפיינים המיוחדים לסיפור המלחמה ביריחו כסיפור עצמאי, ועל מקומו של הסיפור כסיפור ייחודי ומכונן לקראת שאר הסיפורים על כיבוש הארץ.

ב. מאפייני הסיפור

לפני שניגש לניתוח הסיפור, נעמוד תחילה על המאפיינים הייחודיים שלו. החוקרים דנו במשמעות של המעשים המתוארים בסיפור המלחמה ביריחו, תוך ניסיון להבינם על רקע תקופתם. חוקרים בעלי נטייה ריאלית צבאית, הסבירו את ההקפות סביב החומה כתרגיל הסוואה, שנועד להתיש ולבלבל את האויב ביריחו לקראת רגע ההפתעה והחדירה לתוך העיר, ומצאו לכך מקבילות שונות בתולדות ההיסטוריה הצבאית.

מאפיינים אחרים של הסיפור עולים מהקבלות פנים מקראיות. ראשית, סיפור המלחמה ביריחו דומה לסיפור הבריאה בתיאור ששת ימי ההכנות שקדמו ליום השביעי, בו נפלה החומה. כבר המדרש שם לב לזיקה זו:

...שכן הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע "ראה נתתי בידך את יריחו... כה תעשו ששת ימים..." (ו', ב - ג) ללמדך שבשבת נכבשה חומת העיר.[1]

(במדבר רבה, כ"ג, ו).

אולם, יחד עם קווי הדמיון, יש לשים לב גם להבדלים: בניגוד לסיפור הבריאה, המתאר את יצירת הברואים, סיפור המלחמה ביריחו מתאר את החרם ובו השמדה טוטאלית של תושבי יריחו; ובניגוד לסיפור הבריאה, הנחתם בברכה (בראשית, ב', ג), סיפור המלחמה ביריחו נחתם בקללה לבונה את העיר (כו - כז).[2]

זיקה פנים מקראית נוספת עולה בין עקרון החרם הקשור לראשוניות של יריחו, לבין מצוות ה'ראשית' בתורה. החרמת העיר הראשונה כמוה כמצוות הביכורים ופדיון בכורות, שנועדו להכיר תודה לה' באמצעות הנתינה של הפירות הראשונים לה'.[3] הרד"ק כורך כיוון פרשני זה עם הקפת העיר במשך ששה ימים:

...אמר יהושע: יריחו כבושה תחלה לארץ ישראל, אוציאה תרומה כאשה הזאת שמפרשת חלתה מתחלת עיסתה... אמר יהושע: בשבת לכדנו יריחו, ושבת קדש, שנאמר "כי קדש היא לכם" (שמות, ל"א, י); כל מה שכבשנו בה יהיה קדש שנאמר "קדש לה' אוצר ה' יבא" (יהושע, ו', יט). (רד"ק, ו', יז).

פירוש זה נתמך במקצת מן הפסוקים המתארים את נתינת המתכות לבית ה': "רק הכסף והזהב וכלי הנחשת והברזל נתנו אוצר בית ה'" (ו' כד).            

                        ג. ההקבלה בין סיפור חציית הירדן לבין סיפור המלחמה ביריחו ומשמעותה

מלבד המאפיינים שהזכרנו לעיל, בסיפור המלחמה ביריחו ישנם מספר מאפיינים הקושרים אותו עם סיפור חציית הירדן. בשני הסיפורים יהושע מתואר כמנהל ההתנהלות הטקסית הדתית, אם כמתווך המעביר את הציווי מה' על התנהלות הכוהנים והעם, בסיפור חציית הירדן, ואם כמי שמצווה וקובע דברים מיוזמתו, כדוגמת מצוות החרם והציוויים הנוגעים לרחב, בסיפור מלחמת יריחו.

קרבה בולטת במיוחד קיימת בין סיפור המלחמה ביריחו ובין תיאור המערכה השנייה בסיפור חציית הירדן, המספר על נשיאת האבנים מתוך הירדן לגלגל:

ההקבלה בין סיפור חציית הירדן לבין סיפור המלחמה ביריחו ומשמעותה 

ההקבלות בין שני הסיפורים קיימות בכל שלושת שלבי שרשרת התיווך[5] כמפורט בסעיפים הבאים:

1. בשני הסיפורים ניכרת התארגנות טקסית במצוות ה'. ההתארגנות לקראת הנס מתוארת בהרחבה יותר מאשר הנס עצמו שלשמו נועדה.

2. גם בסיפור חציית הירדן וגם בסיפור המלחמה ביריחו, הליכת הכוהנים נושאי ארון ברית ה' מתוארת לצד יהושע. בשני הסיפורים ההליכה של הכוהנים ופעילותם משפיעה על התרחשות הנס. בסיפור חציית הירדן הנס מתרחש עם נגיעת כפות רגלי הכוהנים, ובסיפור המלחמה ביריחו תקיעת הכוהנים בשופרות מסמנת לעם להריע, ומיד לאחר מכן החומה נופלת (ו', כ).

3. בשני הסיפורים, מלבד הליכת הכוהנים מתוארת הליכת אנשים הנושאים חפצים במספר התואם את מספרם: בסיפור חציית הירדן, מתוארים שנים עשר אנשים מישראל הנושאים שתים עשרה אבנים; בסיפור המלחמה ביריחו מתוארים שבעה כוהנים נושאים שבעה שופרות. שני המספרים טיפולוגיים, ושניהם מופיעים בצו ה' הפותח את שרשרת התיווך. בשני הסיפורים נקראים נושאי האבנים או השופרות לעבור לפני ארון ה'. פנייה זו מנוסחת באופן שווה: "ויקרא יהושע אל"... .[6]

4. במערכה השנייה בסיפור חציית הירדן מתוארת הליכת "חלוצי הצבא לפני ה' " (ד' יג). בסיפור המלחמה ביריחו מתוארת הליכת "החלוץ" ההולך לפני נושאי השופרות ההולכים לפני ארון ה'. אמנם המונח 'חלוץ' בסיפור יריחו כנראה איננו קשור דווקא לשניים וחצי השבטים,[7] אך ההקבלה תקפה בגלל השכיחות הנמוכה של המונח, ובעיקר בגלל המשמעות הבסיסית הדומה - כוחות צבא ההולכים לפני המחנה.

5. המערכה השנייה של סיפור חציית הירדן נחתמת בפסוק המתאר את גדולת יהושע בעקבות האירוע: "ביום ההוא גדל ה' את יהושע בעיני כל ישראל.." (ד', יד). פסוק זה מקביל לפסוק המסיים את סיפור המלחמה ביריחו: "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ" (ו', כז).

ההשוואה בין הסיפורים ניכרת גם במבנה הסיפור ובאופן ארגון הנתונים על בסיס שרשרת התיווך בעלת שלוש החוליות. בסיפור חציית הירדן מופיע אלמנט זה שלוש פעמים (כפי שהוסבר בשיעור שעבר), ואילו בסיפור המלחמה ביריחו שרשרת זו מתוארת רק פעם אחת. ההקבלה השיטתית בין הסיפורים מחזקת את המגמה שעולה מהם. הסיפורים מבליטים את ההופעה והנוכחות של ה' באירועים, החל בהתוויות התוכנית, עובר להשתתפות פעילה של משרתי ה' הכוהנים נושאי הארון המייצג את נוכחות ה' והופעתו, וכלה בהופעה הניסית שעומדת במרכז הסיפורים. החזרה על שרשרת התיווך בניצוחו של יהושע מדגישה את הצייתנות של ישראל ויהושע לתוכנית, ואת הקשר בינה ובין ההישגים המופלאים המתוארים בשני הסיפורים. בנוסף לכך, בשני הסיפורים מתואר שיתוף פעולה הרמוני בין הגורמים השונים הפועלים במלחמה: הכוהנים נושאי הארון לצד שנים עשר נציגי השבטים בסיפור חציית הירדן, ולצד שבעת הכוהנים נושאי השופרות והחלוץ והמאסף, המייצגים את העם, בסיפור המלחמה ביריחו. בשני הסיפורים מתוארת הליכה קולקטיבית הכוללת את העם כולו, המאורגנת במסע מתוכנן היטב בניצוחו של יהושע. תיאור ההליכה של החלוצים לפני המחנה המשובץ באופן מפתיע בחתימת המערכה השנייה, צופה אל עבר תיאור הליכת החלוץ לפני הארון במלחמה נגד יריחו, ולקראת תפקידם המכריע של הלוחמים בהתרחשות הנס: "ויריעו העם תרועה גדולה ותפל החומה תחתיה, ויעל העם איש נגדו וילכדו את העיר" (ו', כ).[8] המערכה השנייה, המתמקדת בפעילות של ישראל, היא זו שעומדת במרכז הסיפור וצופה אל עבר תפקידו החשוב של העם גם במלחמת יריחו, כמממשים את תוכנית ה' בכיבוש הארץ. בשני הסיפורים הרושם הראשוני הוא שהכוהנים נושאי הארון הם העומדים במרכז הסיפור, אולם מן ההמשך מתברר שלצד הכוהנים נושאי הארון קיים תפקיד חשוב לעם בהתרחשות הנס בשני הסיפורים. לפיכך, נראה, ששני ההסברים הניתנים לבנים על מחוללי הנס - הארון (ד', י) ועם ישראל (ד', כא - כג) - הם שני צדדיו של אותו המטבע. החתימות הדומות של שני הסיפורים בהצהרה בדבר הגדולה של יהושע (ד' יד; ו' כז) משקפות את השיא המושג בסיומם, בהצגה המרוממת של יהושע הנתפס כמי שניהל את המהלך כולו.

לסיכום נקודה זו, נראה שהצעתנו מחדדת את המגמה של הספורים, ובעיקר פותרת מספר בעיות בסיפור חציית הירדן: היא מטעימה את המיקום המלאכותי של סיפור ההליכה של החלוצים (שניים וחצי השבטים), וגם את המיקום התמוה של הפסוק המספר בגדולתו של יהושע, (ד,' יד) אף שהסיפור עדיין לא הסתיים (שהרי עליית הכוהנים והשבת המים למקומם [ד', טו - יח], עדיין לא סופרו). לדעתי, מלאכת העריכה הנבואית שביקשה לתת מקום מרכזי למערכה השנייה בסיפור חציית הירדן, ולעודד את ההקבלה בינה ובין סיפור המלחמה ביריחו, היא זו שהביאה לשיבוץ המונחים המעודדים קריאה זו.                

ד. סיפור המלחמה ביריחו ומצוות השמיטה והיובל

מלבד ההקבלה וההמשכיות בין סיפור חציית הירדן ובין סיפור המלחמה ביריחו, סיפור המלחמה ביריחו הוא בעל משמעות עצמאית, המייחדת אותו לעומת הסיפורים האחרים שבספר.

בסיפור המלחמה ביריחו בולטים היסודות הטקסיים: תיאור הכוהנים נושאי הארון, ההקפות ותקיעת השופר. ניתן להוסיף על כך את המניין הסמלי החוזר בסיפור זה בזיקה למספר שבע, הנקשר בדרך כלל לענייני קדושה, כדברי חז"ל: "כל השביעין חביבין לעולם" (ויקרא רבה, סדר אמור, כט). במהלך הסיפור מופיעים שבעה כוהנים נושאי שבעה שופרות; השיירה סובבת את החומה במשך שבעה ימים; ביום השביעי שבעה סיבובים נוספים; ושיאו של הסיפור מתרחש לאחר הפעם השביעית.

כמו כן, בולטת לעין בסיפור זה החזרה על מספר מילים מנחות שמופיעות כמספר הדגם המספרי שבע: השורש סב"ב (7 פעמים) הפועל רו"ע (7 פעמים), המילה שופר (14 פעמים), והשורש שב"ע (14 פעמים). כמדומני שכמות ההופעות של מוטיב זה, ובחומרים משמעותיים של העלילה, יוצרת מובהקות, ויש בה כדי להעיד על המגמה של הסיפור.

באופן טבעי מתבקש לקשור תופעות אלו, ובייחוד את המעבר בין ששת הימים ליום השביעי, לעקרון השבת. ואכן, לעיל ראינו כי חז"ל דרשו שיריחו נכבשה בשבת. ייתכן שהקרבה הלשונית והרעיונית רומזת להקבלה לסיפור הבריאה, וייתכן שבסיפור זה רמוזה השוואה נוספת. יסוד המבנה הסמלי של 'ששה ושבעה', היינו ששה איברים והשביעי הבא אחריהם קדוש, קיים בוודאי בימי השבוע וביום השבת, אולם הוא קיים גם במצוות השמיטה והיובל בספר ויקרא (כ"ה). ההקבלה בין סיפור המלחמה ביריחו לבין מצוות השמיטה והיובל חזקה במיוחד לנוכח מספר ההקבלות המפתיעות הקיימות בין הפרשיות:

מצוות השמיטה והיובל (ויקרא, כ"ה)

סיפור המלחמה ביריחו (יהושע, ו')

כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'... שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה...

 

ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'...

 

... והעברת שופר תרועה בחדש השבעי... תעבירו שופר בכל ארצכם

... יובל הוא תהיה לכם

ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו...

... כי יובל הוא קדש תהיה לכם...

...וסבתם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת כה תעשה ששת ימים..

...ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון

...וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות...

...והיה במשך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה...

 ויהי בפעם השביעית תקעו הכהנים בשופרות

 

..הריעו כי נתן ה' לכם את העיר...

               

הרכיבים הנוספים בפרשת היובל שאינם קיימים בפרשיות השבת, ודומים בהקשרם לסיפור המלחמה ביריחו, הם כמובן המונח 'יובל', המתקשר ל'תרועה בשופר' מצוות התקיעה בשופר, ונקודת הזמן שיש בה חזרה על המספר הטיפולוגי שבע. היובל חל לאחר שבע שמיטות (שביעיות), והתקיעה נשמעת בחודש השביעי, שלאחריה קוראים דרור לכל יושבי הארץ; בסיפור המלחמה ביריחו היו הקפות במשך שבעה ימים, וביום השביעי הכפלה של שבע הקפות, כשלאחר ההקפה השביעית מתרחש השיא. אכן, יש להבחין בין המונח 'יובל' במשמעות של שנת החמישים, ובין המונח 'יובל' המתייחס לקרן שבה תוקעים; יחד עם זאת, הציווי לתקוע בשנת היובל מצביע על הזיקה בין שני המונחים. מתוך עשרים ושבעה המופעים של המילה יובל במקרא, עשרים מצויים בפרקים המסיימים את ספר ויקרא, בהקשרים השונים של שנת היובל; חמש פעמים מופעים נמצאים בספר יהושע (פרק ו') בסיפור המלחמה ביריחו, בהקשר לתקיעה הגורמת להפלת החומה. מלבד זאת ישנן רק עוד שתי הופעות במקרא: פעם אחת בספר במדבר, בנוגע לפרשת בנות צלפחד, במשמעות של שנת היובל (ל"ו, ד); ופעם נוספת בספר שמות בסיפור ההתגלות בהר סיני - "במשך היובל המה יעלו בהר" (שמות י"ט, יג), המקביל גם הוא לסיפור המלחמה ביריחו: "...והיה במשך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם איש נגדו "... (יהושע, ו', ה). ההקבלה למעמד המתואר בספר שמות מחזק את המשמעות של הסיפור ביריחו כסיפור של התגלות ושל נוכחות אלוקית, ההולמת גם את ההקשר הקיים בשנת היובל בנוגע לקדושת הארץ, ונתינתה על ידי ה' ליושביה החוקיים. [9]

אולם, מלבד הקשרים הסמנטיים עם היובל, נדמה שבסיפור ישנה זיקה בסיסית למצוות השמיטה והיובל. מצוות השמיטה והיובל חלות לאחר ההגעה לארץ, והן מסמלות את הבעלות של ה' על הארץ. ה', בעל הארץ, מעניק את הארץ לתושביה הישראלים כולם, ולכן הם שבים איש לאחוזתו, הנגאלת מיד הקונה הזמני שלה. במובן סמלי זה התרועה שמריע העם ביום השביעי להקפת יריחו, מעניקה להם את הקרקע ואת החזרה לאחוזה: "הריעו כי נתן ה’ לכם את העיר" (ו', טז). זהו למעשה רגע הפתיחה של מימוש הבעלות של ה' על הארץ והענקתה לישראל. יתכן שתפיסה זו עומדת גם ברקע המצווה של ההחרמה הטוטאלית של העיר יריחו, כביטוי לחד-פעמיות של הכניסה לארץ ונתינתה לישראל, וכהודאה בדבר הבעלות הטוטאלית של ה' על הארץ וההכרעה האנושית להקדישה לה'. בהקשר זה יש לציין את ההתייחסות הנרחבת בסוף ספר ויקרא לחרמות והקדשות שונים בזיקה לשנת היובל (ויקרא, כ"ז, יד ואילך). ייתכן שסמיכות העניינים (קודש וחרם) תומכים במקצת בכיוון הפרשני שכורך בין הטקסים שקדמו לנפילת החומה, המסמלים את ההקדשה של העיר ובין היוזמה של יהושע להחרים את שלל העיר.

השוואת סיפור המלחמה ביריחו לנושא היובל מאפיין את הסיפור כסיפור בעל משמעות מכוננת בכיבוש הארץ. לאיפיון זה ישנה משמעות רבה בהערכת מקומו של הסיפור בספר יהושע בכלל, כפי שנראה בשיעורים הבאים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ויהושע רייס, תשע"ה

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי 



[1]   הקבלה זו פותחה בדברי אברבנאל:

ולפי שכמו שהפועל הנסיי שעשה האל יתברך, בבריאת העולם נעשה בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש, ככה צוה שיעשו ההקפות שבעה בשבעת הימים ובשבעה כהנים ושבעה שופרות. לרמוז על שזה הפועל ממין אותה הפועל האלוקי הראשון...וכמו שביום השביעי הייתה מנוחה ושביתה והנמצאים כולם ירשו ארץ, להמשך עליה כפי מה שמסר להם הקב"ה, ככה בזה צוה שביום השביעי יריעו כל העם ותכבש העיר ויהיה ליהודים אורה ושמחה...

[2]    שם.

[3]   א' עסיס, ממשה ליהושע ומנס לטבע: ניתוח ספרותי של פרקי הכיבוש בספר יהושע, ירושלים, תשס"ה, עמוד 137.

[4]   אפשר שגם ההקבלה במצלול בין המילים מחנה//וינחום תומכת בהקבלה לנוכח הצמידות למילים המקבילות מלון// וילינו.

[5]   הסברנו מושג זה בשיעור הקודם.

[6]   למרות שכיחות המילים: "ויקרא יהושע" יש לציין שהצירוף "ויקרא יהושע אל" מופיע בספר רק עוד פעמיים (י' כד; כ"ג ב). בשני המקומות הבאים זוהי קריאה לכלל ישראל, ורק בשני הסיפורים הנזכרים קורא יהושע לאנשים מסויימים ומצווה אותם לשאת חפץ בעל משמעות טקסית-דתית, ובזיקה לניסים הקשורים לכניסה לארץ. בשתי המערכות האחרות בסיפור חציית הירדן נוסח הפניה של יהושע שונה. במערכה הראשונה נאמר "ויאמר יהושע" (ג', ט), ובמערכה השלישית נאמר "ויצו יהושע את... לאמר" (ד', יז). כאמור, רק במערכה השנייה, כמו בסיפור מלחמת יריחו, הנוסח הוא "ויקרא יהושע אל... ויאמר אליהם/ להם" (ד', ד-ה; ו', ו). בסיפור חציית הירדן שנים עשר האנשים הוכנו מראש, ולכן ברור מדוע כתוב "ויקרא יהושע לשנים עשר..."; אך בסיפור המלחמה ביריחו הכוהנים נושאי השופרות לא הוכנו מראש, ולכן הנוסחה "ויקרא יהושע לכוהנים" אינה נדרשת, והיא מעודדת את ההשוואה בין האיברים.

[7]   הנטייה של כמה מפרשני ימי הביניים (למשל רש"י ורד"ק) לייחס מונח זה לשניים וחצי השבטים גם בסיפור המלחמה ביריחו, נובעת, ככל הנראה, מן ההקבלה לְ-ד', יב - יג, שם קיימת זהות בין החלוץ ובין שניים וחצי השבטים. סיבה נוספת לפרשנות זו היא ריבוי השימוש במונח זה במשא ומתן שניהלו שניים וחצי השבטים עם משה, המתואר בספר במדבר פרק ל"ב ובספר דברים (ג', יח). יש לציין כי מתוך שבע עשרה הופעות במקרא, שבע מתייחסות לשניים וחצי השבטים.

[8]   על חשיבות התיאור הנוגע לפעילות העם ניתן ללמוד גם מתוך ההתאמה לצו ה': "יריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם איש נגדו" (יהושע ו', ה).

[9]   יש דעות הקושרות את פסוק החתימה של המפגש עם שר צבא ה' בסוף פרק ה' ("ויאמר שר צבא ה’ אל יהושע של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עמד עליו קדש הוא" [ה', טו]) עם סיפור המלחמה ביריחו (ראו למשל בפירוש הרד"ק שם). לדעות אלו הזיקה בין ההתגלות בהר סיני להתגלות ביריחו מתעצמת.