סמיכת הדיינים

  • הרב משה טרגין

סמיכת הדיינים

דיינים סמוכים ושאינם סמוכים

בית הדין ההלכתי הרצוי מורכב מדיינים 'סמוכים' - כאלה אשר ברשותם לא רק הידע הנחוץ, אלא גם קיבלו סמיכה שעברה מרב לתלמיד במשך הדורות, החל ממשה רבנו שסמך את שבעים הזקנים, כפי שמתואר בפרשת בהעלותך (במדבר י"א). מיד אחרי חורבן בית המקדש השני פסקה מסורת הסמיכה, ולא חודשה עד היום הזה (למעט ניסיון שנוי במחלוקת לחדש את הסמיכה במאה הט"ז, שלא עלה יפה). כתוצאה מהפסקת הסמיכה קבעו חכמים הגבלות על הסמכות השיפוטית של דיינים שאינם סמוכים, ולפי הגבלות אלו פועלים גם בתי הדין של ימינו. איזו משמעות הלכתית יש לתואר הזה, ואיך ניתן לתאר את הפעילות של בתי דין שאינם סמוכים - ברמת הדאורייתא, לפני התקנות שתיקנו חכמים כדי להסדיר את גבולות הפעילות המצומצמת שלהם?

מקור הדין

מסתבר, שראשית לכל עלינו לברר מהו המקור לדרישה שהדיינים יקבלו סמיכה. רש"י במסכת סנהדרין (ג: ד"ה אין דורשין) לומד את הדין הזה מכך שהתורה, בפרשת משפטים, חוזרת ומתייחסת לדיינים כ'אלוהים' (ראה למשל שמות כ"ב, ז, ח, ולדעות מסוימות גם כז):

"אין דורשין תחלות למניין, דלגופיה אתא (= בא ללמד), דלבעי מומחין, ד'אלהים' לשון גדולה ורבנות".

כפי שמראה רש"י, המינוח הזה מרמז על המעמד המכובד ועל הסמכות שיש לבית הדין, ואלה מאפיינים שיש, ככל הנראה, דווקא לדיינים שנסמכו על ידי קודמיהם. אמנם, דברי רש"י מוקשים, משום שהגמרא במסכת גיטין (פח:) קובעת מקור שונה לגמרי לסמיכת הדיינים, המבוסס על הפסוק הראשון בפרשת משפטים:

" 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' (שמות כ"א, א)... לפניהם - ולא לפני הדיוטות".

ברור שפשט הפסוק הוא שמשה מְצֻוֶּה לבאר את חוקי התורה וללמד אותם באופן מסודר לפני קהל שומעיו - עַם ישראל כולו. אך חז"ל טענו משמעות נוספת למונח "לפניהם" המודגש בפסוק; המונח הזה מתייחס לבית הדין שבפניו יידונו ויופעלו החוקים הללו. הגמרא לומדת מן הכתוב שכל התדיינות משפטית צריכה להתקיים רק בפני דיינים סמוכים, ולא לפני אנשים פשוטים (= הדיוטות).

התוספות (שם ד"ה לפניהם) כבר חשו בסתירה האפשרית בין שני המקורות לדין הסמיכה והציעו שתי גישות לפיתרון. לפי הגישה השנייה, עיקר הדין נלמד מהמינוח "אלוהים"; הביטוי "לפניהם" בא ללמד שלבית דין של דיינים סמוכים יש גם יכולת לכפות בכוח את קיום פסקי בית הדין:

"ואיצטריך קרא ד'לפניהם', דלענין עישוי (= כפייה) בעינן מומחין".

הרמב"ן (בפירושו על התורה לפרשת משפטים, ד"ה טעם ואלה המשפטים) והר"ן (בחידושיו למסכת סנהדרין, ב: ד"ה ובדין הוא) נקטו גישה אחרת. עיקר החיוב בבית דין סמוכים נלמד מהמונח "אלוהים", אך הביטוי "לפניהם" קובע דין נוסף: איסור הלכתי לקיים התדיינות משפטית לפני בית דין שדייניו אינם סמוכים. לשון הרמב"ן:

"ודרשו עוד: 'לפניהם' - ולא לפני הדיוטות, מפני שכתב במשפטים 'והגישו אדוניו אל האלהים' (שמות כ"א, ו)... שהם הדיינין המומחין הסמוכים עד משה רבינו; ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים. ואף על פי שידוע שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשׂוּמוֹ דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם".

אותה סוגיה במסכת גיטין קבעה איסור להתדיין בפני ערכאות של גויים, ולהבנת הרמב"ן האיסורים מקבילים; כשם שאסור לבוא לדין לבית דין של גויים, כך אסור לבוא לדין לפני דיינים שלא נסמכו. מלבד ביטול התוקף מן הפסקים של בתי דין שאינם סמוכים, התורה אוסרת עלינו בפועל להביא את התביעה שלנו לדיון במקומות אלה.

אופי הצורך בסמיכה

הרמב"ן והר"ן הגדירו בכך עיקרון חשוב. אין לנו רשות להביא את הסכסוכים המשפטיים שלנו לבית דין שאינו סמוך; מעבר לכך, לפסיקות של בית דין כזה אין שום תוקף משפטי. יש מקום לעיין עוד בהפקעת התוקף של פסקי הדין האלה. האם כאשר התורה קבעה שסמיכת הדיינים היא תנאי הכרחי למתן תוקף לפסיקות שלהם, היא הגדירה מאפיין של בית הדין, או תכונה של דיין? רוצה לומר, האם פסק דין שנפסק בידי דיינים שאינם מומחים (= שלא נסמכו) הוא פסול בגלל שהם עצמם אינם נחשבים דיינים, או בגלל שההרכב שלהם יחד איננו נחשב בית דין? מיד יובאו מספר נפקא-מינות לחקירה זו, שיסייעו בהבהרת השאלה.

הקבוצה הראשונה של הלכות שתסייע לנו לחדד את החקירה היא המקרים שבהם אין צורך בבית דין, אך עדיין יש צורך בפסק דין תקף מבחינה הלכתית. האם במקרה זה הפוסקים צריכים להיות סמוכים? משתי הלכות ברמב"ם ניתן להסיק שהדרישה לסמוכים עומדת בתוקפה גם בתרחישים שבהם אין צורך בבית דין - וממילא, שהעדר הסמיכה הוא ליקוי במעמד הדיין עצמו ולא בבית הדין. מהלכה המובאת ברמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ד ה"ח) משתמע שסמיכה נדרשת גם כדי לפסוק הלכה בדיני איסור והיתר:

"... כיצד, חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה, יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון, ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות..."

ברור ששאלות בענייני בשר וחלב אינם מצריכות פסק של בית דין, ויכולות להיענות גם על ידי רב מורה הוראה. אם חרף זאת הרמב"ם מצריך דיין סמוך לצורך זה, מסתבר שהוא רואה את הדרישה כדין במעמדו האישי של הפוסק ולא במעמדו של בית הדין.

הלכה אחרת מופיעה ברמב"ם בהלכות ממרים (פ"ג ה"ה):

"אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין... אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה לעשות - פטור".

הרמב"ם קובע שזקן ממרא - דיין החולק בפומבי על בית הדין הגדול - נענש רק אם הוא סמוך. אם הוא לא קיבל סמיכה, הוא איננו מוגדר זקן ממרא, אלא סתם אדם החולק על פסקי הסנהדרין - אמנם מעשה בלתי מקובל, אך בודאי לא כזה שחייבים עליו מיתת בית דין. גם כאן, הרמב"ם מציב את הסמיכה כתנאי הכרחי לקבלת מעמד אישי של דיין, ולא רק כתנאי להענקת מעמד של בית דין להרכב של שלושה דיינים (או יותר).

סמיכה לצורך התרת נדרים

סוגיה מעניינת במסכת נדרים (עח.) מכשירה דיינים שאינם סמוכים לבצע התרת נדרים:

"... אף פרשת נדרים - אהרן ובניו וכל ישראל... למאי הלכתא? אמר רב אחא בר יעקב: להכשיר שלשה הדיוטות (= שאינם סמוכים)".

ייתכן שההיתר הזה נובע מן העובדה שהתרת נדרים היא פעולה שאיננה מחייבת בית דין, אלא רק דיינים. אם סמיכה היא תנאי ששייך להגדרת בית דין, היא לא תידרש במצבים שבהם איננו זקוקים לבית דין כזה. ואכן, מסוגיה סמוכה במסכת נדרים (עז.) משתמע היטב שאין צורך בבית דין לצורך התרת נדרים:

"תנן התם: מפירין נדרים בשבת, ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת... סבר רב יוסף למימר: נשאלין נדרים בשבת - ביחיד מומחה אין, בשלשה הדיוטות לא, משום דמתחזי כדינא, אמר ליה אביי: כיון דסבירא לן: אפילו מעומד, אפילו בקרובים, ואפילו בלילה, לא מיתחזי כדינא".

הגמרא קובעת שאין איסור להתיר נדרים בשבת (אף על פי שאסור לפסוק בדין בשבת). אביי ורב יוסף דנים בהיקף של ההיתר הזה, כלומר אם אופנים מסוימים של התרת נדרים אסורים משום שהם "נראים" כדין ("מיתחזי כדינא"). אך נראה שמוסכם על שניהם שהתרת נדרים איננה דין ממש, אלא רק עלולה להיראות כתהליך דומה. למעשה, כמה ראשונים (עיין בר"ן, עח. ד"ה ביחיד, ובפירוש הרא"ש על הדף, שם ד"ה להכשיר) אפילו לא קיבלו כמובן מאליו את הצורך בשלושה אנשים להתרת נדרים, וביררו את המקור לדין זה. שהלוא אם התהליך הזה אינו מחייב בית דין (ולכן גם הדיינים אינם צריכים להיות סמוכים), מדוע צריכים להשתתף בו שלושה אנשים דווקא?

מסוגיית הגמרא הזו עולה גישה מנוגדת לדעת הרמב"ם, שהבין שסמיכה היא דין במישור האישי. התרת נדרים, המצריכה דיינים אך לא מחייבת בית דין, יכולה להיעשות על ידי דיינים שאינם סמוכים.

סמיכה לצורך חליצה

עוד מוטל עלינו להתייחס למקרה נוסף: בית הדין המפקח על חליצה; לפי המשנה במסכת יבמות (קא.), בית דין זה יכול להיות מאויש בדיינים שלא נסמכו:

"מצוַת חליצה בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות".

מסתבר, שלפי המשנה - כמו בדיון הקודם שלנו - סמיכה היא מאפיין ברמת בית הדין, וחליצה אינה מחייבת בית דין רשמי. לפיכך, מהלך המשנה משתלב עם הסוגיה שדנו בה לעיל, המתירה לדיינים שאינם סמוכים לקיים התרת נדרים. כך או כך, הגמרא שואלת מיד שאלה חמורה:

"ומאחר דאפילו שלשה הדיוטות, דיינין למה לי?".

בשלב זה, במקום להגן על הצורך בדיינים - גם אם כאלה שאינם סמוכים - נראה שהגמרא משנה את הכיוון, ועונה:

"הא קא משמע לן, דבעינן בשלשה שיודעים להקרות, כעין דיינים".

הדרך הפשוטה ביותר להבין את תשובת הגמרא היא שבאמת אין צורך בדיינים לחליצה, אלא די באנשים יודעי ספר, שיוכלו להקריא את הקטעים המתאימים מהתורה. בהמשך, סוגיית הגמרא איננה מגיעה למסקנה ברורה, והתוספות רק מחדדים את אי הבהירות בעניין זה. הגמרא מצטטת הצעה ללמוד את ההכשר של דיינים שלא נסמכו מייתור של המילה 'זקן' בפסוק:

"ותנא קמא, האי 'זקני [עירו' (דברים כ"ה ח)] מאי עביד ליה? מיבעי ליה לרבויי אפילו שלשה הדיוטות".

התוספות (ד"ה מיבעי) מקשים, שלכאורה אין צורך בלימוד המיוחד, משום שהשימוש בביטוי 'זקנים' בפסוק שלפני כן כבר מוכיח שאין צורך בדיינים סמוכים (וזאת על רקע כמה סוגיות בש"ס, שמבארות את הביטוי 'זקנים' כביטוי המתייחס לאנשים מן השורה):

"ואם תאמר, ומ'זקנים' אמאי לא משמע ליה זקני השוק; כדאמר בפרק בתרא דסוטה (מד.) ובפרק קמא דסנהדרין (יד.) 'אי לא 'ושופטיך' הוה אמינא זקניך - אפילו זקני השוק'?".

תשובת התוספות היא שכיוון שהתורה מספרת שמקום מושבם של הזקנים המנהלים את הטקס הוא בשער העיר (= מקום המשפט בזמן הקדום), היינו עלולים לחשוב שהזקנים מהווים בית דין רשמי ולכן צריכים להיות סמוכים:

"ויש לומר, דשאני הכא דכתיב 'השערה' (שם ז), דמשמע סנהדרין".

משום כך היה צורך לייתר את הביטוי 'זקני עירו', על מנת שנוכל לדייק ממנו שגם דיינים שאינם סמוכים יכולים לנהל את הטקס הזה. גם כאן, לא ברור מן התוספות אם בסופו של הדיון המסקנה היא שזקני העיר מרכיבים בית דין או לא; מסקנה זו הייתה יכולה לסייע לנו להכריע לגבי הבנת אופייה של סמיכת הדיינים.