דילוג לתוכן העיקרי

ספירת העומר בזמן הזה

מרבית הראשונים סוברים שספירת העומר בזמן זה היא מדרבנן בלבד. וזאת מדוע? מפני שהתורה תלתה את מצוַת הספירה בהקרבת מנחת העומר בתחילתה ובהקרבת שתי הלחם בסופה: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עֹמר התנופה, שבע שבתות תמימֹת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעִת תספרו חמִשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כ"ג, טו-טז). וכך כתב הר"ן בפסחים (כח ע"א באלפס), שהספירה מדאורייתא קשורה בהקרבת הקרבנות. חז"ל תיקנו ספירה שאינה קשורה לקרבן, אלא למניין שמנו בני ישראל מיציאת מצרים בציפייה למתן תורה, אך "ודאי דרך מדרש הוא, דעיקרא דמילתא זכר למקדש".

אמנם, הרמב"ם סבר אחרת: "מצוה זו - על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן" (הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ד). האם הרמב"ם דוחה את התלות הנ"ל? הר"ן (שם) הבין שכן, ושלדעתו אין קשר הלכתי בין הספירה לבין הקרבת מנחת העומר ושתי הלחם.

למעשה, הבנה זו ברמב"ם נתקלת בקשיים. הרמב"ם הביא את דיני ספירת העומר בהלכות תמידין ומוספין, מייד אחרי סיום הלכות מנחת העומר ומייד לפני הלכות שתי הלחם.

ואמנם, הגר"ח מבריסק הציע הבנה אחרת. לדעתו, אף הרמב"ם מודה שמצוַת הספירה יונקת ממצוַת מנחת העומר, אך לדעתו היא אינה תלויה בהקרבה בפועל אלא בקיומה של מצוַת ההקרבה. לדעת הרמב"ם, קדושת המקדש קיימת גם בזמן הזה (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ו), ולכן מצוַת ההקרבה קיימת גם כיום, למרות שאין באפשרותנו לקיימה, ועל כן היא גוררת בעקבותיה גם את חובת הספירה.

נציין לסיום את שיטתו הייחודית של רבנו ירוחם, שסבר (בניגוד לרמב"ם) שמצוַת ספירת העומר מורכבת משתי מצוות עצמאיות: ספירת השבועות וספירת הימים. ספירת השבועות מחוברת בפסוקים להקרבת מנחת העומר, ולכן תוקפה בזמן הזה הוא מדרבנן בלבד. ספירת הימים, לעומתה, נאמרה בניסוח עצמאי, ועל כן תוקפה מדאורייתא גם בזמן הזה (חילוק הפוך מופיע בשפת אמת במנחות סו ע"א, ואכמ"ל).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)