דילוג לתוכן העיקרי

ספירת העומר בזמן הזה | 2

קובץ טקסט

ספירת העומר בזמן הזה

עיון חפוז בתיאור מצוות ספירת העומר בתורה מעלה בפנינו את הקשר שבין ספירת העומר לבין הקרבנות התוחמים אותה. קרבן העומר, הקרב ביום הראשון של הספירה (שממנו מקבלת הספירה את שמה), בא מן הקמח המופק מיבול השעורים החדש. התורה מצווה עלינו לספור חמישים יום עד להקרבת מנחת שתי הלחם - העשויה מן החיטה של היבול החדש. בניגוד לקשר שאליו אנו מורגלים, בין ספירת חמישים הימים למתן תורה, פרשת אמור מקשרת דווקא בין הספירה לבין הקרבנות הסמוכים לה. פרשת ראה, החוזרת על תיאור המצווה, מתארת אף היא קשר דומה, אם כי בצורה שונה במקצת. האם הקשר שבין הספירה ובין הקרבנות העולה מפשטי הכתובים אכן משפיע על אופי המצווה?

הנפקא מינה המשמעותית ביותר הנובעת מן השאלה שהעלינו היא אם מצוות ספירת העומר קיימת גם בימינו, כאשר אין הקרבת קרבנות. נראה כי הגמרא במסכת מנחות עוסקת בעניין זה, אם כי לא בצורה ישירה. תוך כדי דיון בצורך בספירת ימים ושבועות, הגמרא מצטטת את דעת אמימר שספר רק ימים, ללא שבועות, משום שסבר כי הספירה בזמננו אינה אלא זכר למקדש. בהמשך השיעור נדון בשאלה מדוע רמת המצווה (זכר למקדש) קובעת את האופן שבו היא מבוצעת. מגמרא זו עולה, מכל מקום, כי ספירת העומר בימינו היא מדרבנן, תקנה למען נזכור את המנהגים שנהגו בימי הבית. אמנם, ייתכן שבנקודה זו חלקו על אמימר בעלי הפלוגתא שלו: לדעתם יש לספור ימים ושבועות משום שאף בזמננו, ללא בית מקדש, חובת הספירה היא מדאורייתא, מה שמחייב ספירת ימים ושבועות.

שאלה יסודית זו מהווה עילה למחלוקת בין הרמב"ם ובין התוספות. בהתאם לדעת אמימר פוסקים תוספות (מנחות סו ע"א ומגילה כ ע"ב) כי ספירת העומר ללא הקרבת קרבנות היא רק מדרבנן. תוספות במסכת מגילה מסבירים בכך את פשרה של הבקשה על בית המקדש בסוף הספירה ("הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו"): לכאורה היה מקום להזכיר בקשה זו בכל מצווה הקשורה לבית המקדש (במיוחד הדברים אמורים לגבי לולב ושופר, שבזמן המקדש היו מצוות בעלות אופי שונה), ואף על פי כן אין מזכירים אותה אלא לאחר ספירת העומר, שכן הגם ששופר ולולב איבדו מעצמתם מאז חרב בית המקדש, מצוות אלו עדיין לא התבטלו עם החורבן, ואילו מצוות ספירת העומר נמחקה כליל עם חורבן הבית. כיום ספירת העומר אינה מדאורייתא, וכשאנו סופרים עלינו להרגיש בחסרונו של המקדש.

בניגוד לדעת תוספות, דעת הרמב"ם היא כי מצוות הספירה היא מצווה דאורייתא גם ללא בית המקדש והקרבנות התוחמים אותה. בעל החינוך מסכים, כמנהגו, עם הרמב"ם, וכותב כי מצוות ספירת העומר קיימת בכל מקום ובכל דור.

מעניין לציין שהר"ן בסוף פירושו לפרק העשירי של מסכת פסחים מצטט מדרש המתאר את בני ישראל סופרים את חמישים הימים שבין יציאת מצרים לבין מתן תורה - אירוע שעליו נתבשרו עם יציאתם ממצרים. מכיוון שספירה זו הייתה לפני מעמד הר סיני, עוד בטרם היו להם מצוות וקרבנות, נראה שהם ראו בספירה מצווה שאינה קשורה מהותית לקרבנות. לאורו של מדרש זה יש להסביר מחדש את מחלוקת הרמב"ם והתוספות. ברור לכול כי הייתה ספירה שאינה קשורה כלל לקרבנות, אולם עדיין יש מקום להסתפק: האם בהר סיני ניתנה לבני ישראל מצווה חדשה, מצווה הכורכת את הספירה בהקרבת הקרבנות במקדש, או שמא המצווה שניתנה בהר סיני התבססה על המודל הראשוני והעצמאי של הספירה?

עד עתה הבנו כי הרמב"ם סובר שמצוות ספירת העומר היא מצווה עצמאית, ועצמאות זו אחראית לקיומה של המצווה גם בזמן הזה. אולם היו מי שסירבו לאמץ הבנה זו ברמב"ם, וניסו להסבירו באופן המתאים יותר לפשטי הכתובים, שמהם משתמע הקשר שבין הספירה לבין הקרבנות והסדר החקלאי. ר' חיים סולובייצ'יק, למשל, טען שגם הרמב"ם מבסס את הספירה על קרבן, וכייש לנסות להבין את הרמב"ם לאור עמדה אחרת שלו, והיא שלמרות שהגמרא פוסקת כי קדושת ארץ ישראל בטלה משהוגלו ממנה בני ישראל, קדושת המקדש לא פסקה מעולם. דעה זו - שבית המקדש נשאר בקדושתו אף בגלות - היוותה יסוד לשיטתו המפורסמת של הרמב"ם כי להלכה (בהנחה שבעיות צדדיות אחרות יוכלו להיפתר אף הן) ניתן להקריב קרבנות גם כיום, שהבית חרב. ממילא, טוען ר' חיים, מצוות קרבן העומר וקרבן שתי הלחם עדיין תקפות עקרונית. אמנם מסיבות טכניות (שהן אמנם משמעותיות, אך אינן מהותיות לעצם הקרבן) אנו מנועים מלהקריב את הקרבנות, אך מכיוון שבעיקרון קרבנות אלו תקפים, עדיין קיימת מצוות ספירת העומר מדאורייתא.

הבנה נוספת בשיטת הרמב"ם מוצגת על ידי הקרן אורה בפירושו למסכת מנחות (סו ע"א). הוא טוען כי הרמב"ם אכן קושר בין הספירה ובין ממד מסוים של הקרבנות, ממד שקיים גם ללא בית מקדש. העומר ושתי הלחם הם קרבנות הקשורים מהותית לאיסורים על התבואה החדשה. קודם הקרבתו של קרבן העומר הייתה התבואה החדשה כולה אסורה בהנאה. באופן דומה, הקרבן הראשון שהוקרב מיבול החיטים החדש היה קרבן שתי הלחם. נמצא, אם כן, ששני הקרבנות האלה היו גורמים בעלי משמעות רבה בכל הנוגע להסרת האיסורים שרבצו על התבואה החדשה. הספירה הייתה דרך לציין את הימים שבין הקרבנות, או, למעשה, את הימים שבין היתרי האיסורים. לפי הקרן אורה, הרמב"ם סבור כי כל עוד קיימים האיסורים על התבואה קיימת גם חובת ספירה מדאורייתא, אף על פי שהקרבנות המציינים את האיסורים האלו אינם קרבים. מובן שהקרן אורה מסתמך בהסברו זה על ההנחה שאיסור חדש - האיסור ליהנות מן התבואה החדשה לפני ט"ז בניסן - הוא איסור מן התורה גם ללא בית מקדש וללא קרבנות, נקודה שמהווה את לב המחלוקת בין הגאון מווילנא לבין המשכנות יעקב.

סיכום:

עסקנו במחלוקת בדבר רמת הקשר שבין ספירת העומר ובין הקרבנות התוחמים את הספירה. ראינו כיצד באה מחלוקת זו לידי ביטוי בגמרא במנחות ובראשונים. בהמשך עסקנו בדעת הרמב"ם הפוסק כי ספירה זו היא מדאורייתא, ומעניק לה בכך עצמאות וקיום נפרד מן הקרבנות. לדעת ר' חיים ולדעת הקרן אורה ספירת העומר קשורה לקרבנות ולאיסורי התבואה, ובכל זאת היאמן התורה גם בימינו.

לאחר שביררנו את דעת הסוברים כי ספירה בזמן הזה מדאורייתא, נפנה לברר את דעת הסבורים כי ספירה בזמן הזה מדרבנן. ר' וולוול (ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, הידוע בכינוי "הרב מבריסק" - אחד מבניו של ר' חיים) התייחס ללשון שבה מביאה הגמרא במנחות את דעת אמימר כי ספירה בזמן הזה מדרבנן. הגמרא אומרת כי הספירה נעשית כ"זכר למקדש". ר' וולוולסבר כי מצווה זו שונה מהותית ממצוות אחרות שתיקנו חז"ל. מצווה זו לא תוקנה על ידי חז"ל רק משום שהמצווה מדאורייתא בטלה עם חורבן המקדש - כוונתם לא הייתה לשמר מצווה. חכמים תיקנו את ספירת העומר כדי לזכור את אבדן המקדש ועל מנת להטמיע בעם את הרגשת החורבן. הספירה היא אכן מה שהגמרא מכנה "זכר למקדש" - זכר לאותן מצוות שיכלו להתקיים רק בזמן המקדש. מסיבה זו ספר אמימר רק ספירה חלקית: אמימר רצה לקיים את המצווה, אך הוא גם רצה להדגיש את ירידת המצווה במדרגתה מאז חורבן הבית (ממצווה דאורייתא למצווה דרבנן), ולכן ספר רק ימים, ללא שבועות. מעניין לציין כי ר' וולוול לא הסביר מדוע בחר אמימר להשמיט את ספירת השבועות ולהמשיך את ספירת הימים. הרי באותו אופן הוא גם היה יכול לספור שבועות ללא ימים על מנת להדגיש את חורבנו של המקדש? עיין בשפת אמת למסכת מנחות, שם ישנו ניסיון להתמודד עם שאלה זו.

הסבר זה מאפשר לר' וולוול להתמודד בהצלחה עם העדרה של ברכת שהחיינו על ספירת העומר. ברור מדוע אין צורך בברכה בכל לילה מימי הספירה, אך מדוע אין ברכת שהחיינו בלילה הראשון של הספירה? ר' וולוול טוען כי מכיוון שהספירה נועדה להזכיר את חורבן המקדש, ייפגע אופייה הנוגה על ידי ברכת שהחיינו - ברכה השמורה בדרך כלל לאירועים חגיגיים. זו אינה רק מצווה שתיקנו חכמים לאחר שהמצווה המקורית בטלה עם חורבן הבית; זוהי מצווה שתוקנה כזכר למקדש, יחד עם עוד מצוות אחרות שחכמים בחרו לשמר מן המקדש על מנת להזכיר לנו את ערכו הרוחני. כוונת חז"ל היא שנבכה את חסרונו של המקדש, וברכת שהחיינו תפריע למטרה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)