דילוג לתוכן העיקרי

ספירת העומר ומצוות ספירת העומר

בשבוע שעבר ראינו את ההלכה הידועה, שמי ששכח לספור ספירת העומר בלילה - יכול לספור ביום בלי ברכה, אך בשאר הימים הוא יכול להמשיך לספור בברכה. ה"משנה ברורה" הסביר זאת באמצעות ספק-ספיקא: ספק אם חייבים לספור דווקא בלילה, וספק אם ספירת כל הימים היא מצווה אחת מלוכדת. אמנם, בתוספות במגילה (כ ע"ב ד"ה כל) מובאת הלכה זו כאמירה עקרונית, ולא כפשרה או כהכרעה מסופקת: "ובה"ג כתב דהיכא דאינשי (=במקום ששכח) לברך בלילה - ימנה למחר בלא ברכה, וכן הלכה. אבל אם שכח לילה ויום - לא ימנה עוד בברכה, דבעינן 'תמימות' וליכא".

לכאורה, דעת הבה"ג היא בעייתית: אם ניתן לספור ביום - מדוע אין מברכים ביום? מאידך, אם אפשר לספור רק בלילה - כיצד מי שספר ביום יכול להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה?!

הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הסביר שהחובה לספור "שבע שבתות תמימות" אינה מתייחסת דווקא לקיום מצוַת ספירת העומר, אלא לספירה עצמה. האדם הסופר את הימים שבין פסח לשבועות יוצר רצף של ימים, ולרצף זה יש משמעות גם אם משום מה ספירתו אינה מהווה קיום מצווה. לכן, גם אם אי אפשר ניתן לברך על ספירה ביום, שכן אין בכך קיום של מצוַת ספירת העומר - עדיין הספירה ביום נחשבת 'ספירה', רצף "שבע השבתות התמימות" לא נשבר ואפשר להמשיך לספור בברכה.

יסוד זה בא לידי ביטוי בדינים נוספים, ונזכיר כאן שניים מהם:

א. ה"מנחת חינוך" הסתפק בדינו של קטן שנכנס למצוות באמצע ספירת העומר: האם הוא יכול להמשיך לספור בברכה, או שהספירה שהוא ספר לפני היותו בר מצווה אינה מקיימת את הדרישה ל"שבע שבתות תמימות"? ניתן להסביר שגם אם הספירה שלפני קבלת עול המצוות לא הייתה קיום של מצוַת ספירת העומר, עדיין היא נחשבה ל'ספירה', ולכן היא מועילה לשמירת מסגרת ה"תמימות". אם כך הדבר - קטן שבגר באמצע ימי הספירה יוכל להמשיך לספור בברכה.

ב. ה"נודע ביהודה" כתב שמת לו מת ל"ע באמצע ימי ספירת העומר - יספור בזמן שהוא אונן בלי ברכה, אך ימשיך לספור בשאר הימים בברכה. אונן פטור מכל המצוות עד קבורת המת, ונמצא שאדם זה ספר אחד מימי הספירה בזמן שהוא היה פטור ממצוות. האם ספירה זו נחשבה למצווה? מובן שלא, אך כיוון שהיה בה מעשה ספירה - מסגרת ה"תמימות" לא נשברה, והוא יכול להמשיך לספור בברכה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)