שלילת "עבירה לשמה"

עיון ב'נפש החיים'

עבירה לשמה

כאמור, במהלך הפרקים מתמודד ר' חיים ישירות עם כל מיני דיעות בדרכי עבודת השם שלדעתו עלולות להביא חורבן והרס לבניין התורה והמצוות. בפרק ז' פונה ר' חיים להתעסק עם העמדה הסבורה שהעיקר הוא מה שבליבו של האדם ואם כוונתו רצויה אף מעשיו רצויים. זאת, למרות שהם מנוגדים בתכלית לחוקי התורה. ר' חיים מזכיר בעמדתם את תורת האבות, שעל אף שאמרו רז"ל בויקרא רבה (פ"ב) שהאבות קיימו כל התורה, הרי שידוע לנו שעברו על הרבה מצוות שנאסרו לאחר מתן תורה וזאת משום שראו והשיגו שזה העניין הפרטי שעשו נצרך לתיקון העולמות. ר' חיים יוצא כנגד עמדה שכזאת בשצף קצף ומבהיר כי היא נהגה רק קודם מתן תורה ולגדולי העולם כמו האבות שהיו המרכבה לשכינה, אולם אנו לאחר מתן תורה ח"ו שננהג כך. מובא בשאלתות ששאלו אותו וענה תשובה מפורטת בעניין זה ונצטט את חלקה:

"שאלתי עבירה לשמה שנמצא בדברי חז"ל מה היא? והשיב שלא היה כי אם בזמן קודם מתן תורה, ומזמן מתן תורה ואילך, למי שאומרים שיש עבירה לשמה, אם כן למה לנו תרי"ג מצוות, ודי לנו זה שלשם שמים יעשה וזה שאינו לשם שמים לא יעשה אפילו מצוה לא יעשה. אבל האמת אחר מתן תורה לא יזוז מכל תורת משה... ועיקר החסידות גדול הזריזות במצוה לדקדק בהם לקיים בתכלית."

"ואף שישיג איזה איש כי ראוי לו איזה עבירה ותיקון לנשמתו, ק"ו בן בנו של ק"ו שכל השגתנו תוהו והשקפתנו הבל... וחלילה לדמות לזה כפי סברתנו".

נראה שהתקפה זו באה כנגד עמדתו של ר' מרדכי יוסף, האדמו"ר מאיז'ביצה שהקצין את עניין ההתחדשות בעבודת ה' עד כדי אפשרות של עבירה על דברי תורת משה. האדמו"ר מאיז'ביצא חוזר ואומר פעמים רבות כי התורה ניתנה ככללים לאותה תקופה היסטורית ואין לקדש אותם. יש להיזהר שלא להפוך את התורה לפסל מאובן ולקיים אותם מתוקף הציווי ההיסטורי. אדם צריך לחוש כאילו הקב"ה מצווה אותו באותה עת ודורש את אותה דרישה ממנו בלבד. כך יש לקיים את כל המצוות מתוך חוויה קיומית של קשר וזיקה נוכחת ומתמדת עם הקב"ה. תפיסה זו בין השאר גם פותחת פתח לכך שהקב"ה יוכל לשנות את הדרישה הכללית ההסטורית ולפנות אל האדם בדרישה ספציפית לאותה העת שיש בה אלמנט של יציאה מן הכללים. נדגיש כי גם לדידו פתח זה יכול להתממש רק אצל אדם שיש לו וודאות פנימית מליאה בדיבור האלוקי אליו ומשום כך היא מותנית בנקיות מעבירות ומנגיעות חברתיות.

הרב משה כהן