עדים זוממים

  • הרב משה טרגין

עדים זוממים

הגמרא במסכת כתובות דנה בעד זומם ביחס לאיסורים אחרים. הגמרא מחפשת הבדלים בין עד זומם לאיסורים אחרים על מנת להדגיש את ייחודו של עד זומם. הגמרא מביאה כדוגמא את העובדה שעד זומם נענש ללא התראה.

בדרך כלל אין אדם נענש אלא אם כן הוזהר שייענש על מעשיו באמצעות התראה. אם לא התרו בעובר העברה הוא אינו נענש, לפי הכלל המקובל "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". ואולם, עד זומם אינו זקוק להתראה. הגמרא סבורה בתחילת הדיון כי חוסר הצורך בהתראה בעדים זוממים נובע מבעיה טכנית והוא אינו חלק מהותי מהנושא של עדים זוממים. הגמרא אומרת כי אין אפשרות להתרות בעדים לפני שיעידו, שכן הם עלולים לחזור בהם מעדותם ולא להעיד, וזאת בשל הפחד שעלול להתעורר בהם בעקבות ההתראה (המפרטת את העונש על עדים זוממים). יתר על כן, אם נזהיר כל עד שבא לבית דין לבל ישקר בעדותו, ההתראה תאבד ממשמעותה. ממילא, אין אפשרות להתרות בעדים זוממים לפני מסירת העדות. ומכיוון שבוודאי אי אפשר להתרות בעדים לאחר שהעידו, אין למעשה אפשרות להתרות בעדים זוממים. מכאן ניתן להסיק כי דין עדים זוממים שונה באופיו- מסיבות טכניות- משאר עברות.

בהמשך הדיון, הגמרא מקשה על המהלך שהצגנו לעיל. מדוע אין להתרות בעדים מיד אחרי שסיימו להעיד? מבחינה הלכתית, שניות מעטות לאחר ביצוע מעשה מסוים נחשבות עדיין חלק מהזמן שבו התרחש המעשה. דין זה נקרא "תוך כדי דיבור". שיעור תוך כדי דיבור הוא שיעור אמירת שלום לרב: "שלום עליך רבי ומורי". בשניות אלו עדיין קיימת האפשרות לבטל מעשה מסוים שנעשה. למשל, אם אדם עשה קניין אך חזר בו מכוונתו תוך מספר שניות, הקניין בטל. באופן דומה, אם אדם נודר ומתחרט על נדרו תוך כדי דיבור, הנדר בטל. על פי היגיון דומה, הגמרא מציעה כי נתרה בעדים מיד לאחר שיסיימו להעיד.

הגמרא אינה דוחה אפשרות זו להתראה ואף אינה בוחנת אותה במהלך הדברים, אולם מסברה, אפשרות זו אינה פשוטה כלל ועיקר. הגמרא במסכת סנהדרין (ח:, עב:) מסבירה כי מטרת ההתראה היא "להבחין בין שוגג למזיד". ביסודו של דבר, כל אדם שלא הוזהר יכול לטעון כי לא ידע שהמעשה שאותו ביצע היה מעשה איסור. ומכיוון שבית דין אינם יכולים להוכיח את ההפך, יש פטור מעונשין לכל מי שלא הותרה. רק מרגע שהמבצע הותרה, המעשה שלו נעשה בחזקת מזיד ומבחינה משפטית הוא בר עונשין. אם זו מטרת ההתראה, קשה לקבל את האפשרות כי ניתן להתרות במבצע העברה לאחר מעשה- גם אם ההתראה נעשית מיד לאחר המעשה; אם בשעת ביצוע העברה המבצע עדיין לא הותרה, הוא עדיין יכול להיחשב שוגג, ואין אפשרות להעניש אותו. לעניין זה, מה מועילה התראה מיד לאחר ביצוע העברה? אפילו התראה שנעשתה תוך כדי דיבור למעשה העברה, אינה משמעותית מבחינה זו. כיצד יכולה הגמרא בכתובות להציע כי ניתן יהיה להעניש על סמך התראה כזו?

על מנת לתרץ את הקושיה, עלינו לשנות את הבנתנו באחד משני הדינים שעסקנו בהם עד כה. עד כה, מצאנו קושי ביישום דיני תוך כדי דיבור לעניין התראה. כדי לפתור את הבעיה, אנו חייבים להבין בצורה שונה את דין תוך כדי דיבור, או לנסות להבין אחרת את ההתראה ותפקידה. בשיעור זה ננסה להראות כיצד יש להבין מושגים אלו באופן שיתאים להצעת הגמרא במסכת כתובות, המתייחסת להתראת עדים זוממים לאחר גמר עדותם. אנסה להציג מספר הנחות יסוד שיסייעו בידינו להבין את דברי הגמרא.

כפי שצוין לעיל, ההבנה הפשוטה לגבי תוך כדי דיבור היא כי זהו דין המאפשר לאדם מרווח מסוים של זמן שבו הוא יכול לחזור בו ממעשה שביצע. ואכן, כך מבין רש"י במסכת כתובות (לג.) הלכה זו. אם אכן זו משמעות המושג "תוך כדי דיבור", השאלה שהעלינו עומדת בעינה: לכאורה אין חשיבות לכך שהעד יכול לחזור בו מעדותו בפרק זמן זה, שהרי ההתראה לא הייתה לפני המעשה אלא לאחריו?

ואולם, הגמרא במסכת נדרים (פז.) מעלה הבנה שונה לגבי דין תוך כדי דיבור. הגמרא דנה בדין קריעה- חיוב האבל לקרוע את בגדו על קרובו שנפטר. הקריעה צריכה להתבצע מתוך ידיעה ברורה על מי היא נעשית (ידיעת זהותו של הנפטר). למשל, אם אדם קרע קריעה מתוך מחשבה שאחיו נפטר, ואח"כ התברר לו כי דווקא אחד מהוריו נפטר, ולא אחיו, כפי שחשב בשעת הקריעה, לא יצא ידי חובת קריעה, משום שקריעתו הראשונה לא נעשתה מתוך ידיעה על מי קרע, ועליו לחזור על הקריעה. אך אם נודעת לו זהותו של הנפטר תוך כדי דיבור ממעשה הקריעה, עלתה לו הקריעה ויצא ידי חובת המצווה. ברור מדברי הגמרא,שהבנתה לגבי תוך כדי דיבור לא הסתכמה בהבנה שהעלינו עד כה, כי זהו פרק זמן המאפשר חזרה וחרטה ממעשים שנעשו לפניו. במקרה של קריעה אין חרטה או ביטול של מעשה מסוים!

נראה שהגמרא מתכוונת בדבריה להגדיר מחדש את מושג הבו זמניות. את זאת היא עושה באמצעות שאלה פשוטה: מה משך הזמן שבו יוגדרו אירועים כאילו התרחשו בו זמנית? לדברי הגמרא, אירועים עוקבים שהתרחשו במשך זמן שאינו עולה על שיעור תוך כדי דיבור, נחשבים כאילו התרחשו בו זמנית, אף על פי שבפועל הם התרחשו בזה אחר זה.

הבנה זו של הגמרא אינה מפתיעה במיוחד. כל מושגי הזמן הם מושגים סובייקטיביים המבוססים על תפיסתנו היום יומית את המציאות. אנו מכנים בשם "שנייה" יחידת זמן מסוימת, אך אין בכך כדי לומר שלא קיימות יחידות זמן קטנות יותר; ייתכן שאיננו מסוגלים למדוד יחידות אלו, או שאיננו רוצים למדדן, אולם אין בכך כדי לגרוע ממציאותן!! אם כך, אפילו אירועים שאנו מתייחסים אליהם כאילו קרו באותה שנייה, אינם אירועים בו זמניים באמת; אנו מתייחסים אליהם כאל אירועים בו זמניים רק מתוך הרגל ("אי אפשר לצמצם"). באופן דומה, גם בהלכה ישנו פרק זמן המוגדר כיחידה הבסיסית ביותר, כיחידה ה"אטומית" של הזמן, והוא שיעור תוך כדי דיבור. אירועים המתרחשים במהלך פרק זמן זה מוגדרים כאירועים בו זמניים, למרות שהם נצפים כאירועים עוקבים. במקרה של הגמרא בנדרים, גילוי זהות הנפטר תוך כדי דיבור לקריעה הופך את הקריעה לקריעה שנעשתה מתוך ידיעת זהות נכונה. הידיעה והקריעה היו באותו זמן. היד רמה במסכת בבא בתרא (קכט:) מגדיר מחדש את פעולת דין תוך כדי דיבור - בתוך כדי דיבור הכוונה הראשונה משתנה, ישנה אפשרות לשנות את המעשה מן היסוד. אחרי שהצגנו הבנה זו בדין תוך כדי דיבור, ניתן לנסות להבין את הופעתו של דין זה בגמרא בכתובות (לג.). אם הייתה התראה תוך מספר שניות מה עדות, הרי שמבחינה הלכתית אנו מתייחסים לעדות כאילו התרחשה יחד עם ההתראה, וממילא ניתן להעניש את העדים.

סיכום:

אם נבין כי דין תוך כדי דיבור מתמצה בכך שהוא מאפשר לכל אחד לחזור בו ממעשה מסוים שעשה, לא נוכל להבין את פשר הגמרא המציעה כי התראה שנעשתה תוך כדי דיבור מעדות תאפשר ענישה. לעומת זאת, אם נבין כי אירועים שהתרחשו תוך כדי דיבור נחשבים כאילו התרחשו בו זמנית, התראה שנעשתה תוך כדי דיבור יכולה להועיל להטלת עונש.

ואולם, לא הכל חלק. גם אם נאמר שמבחינה הלכתית ההתראה נחשבת כאילו התרחשה עם המעשה, עדיין לא נוכל להכחיש כי מבחינה עובדתית ההתראה נעשתה לאחר המעשה. אם נאמץ את השקפת הגמרא לגבי התראה, כי תפקידה של זו להודיע לאדם כי הוא עושה עברה ולהגדירו כמזיד, אין מקום להתחשב בהגדרה הפורמלית של זמן ביצוע ההתראה אלא רק במועד שבו נעשתה ההתראה במציאות!! אם הפושע לא הותרה לפני המעשה, הוא עדיין יוכל לטעון כי הוא שוגג. על מנת להסביר את האפשרות שהעלתה הגמרא במסכת כתובות אין די בשינוי ההגדרה של דין תוך כדי דיבור. אנו צריכים לבחון את תפקיד ההתראה ולמצוא לה תפקיד נוסף- תפקיד פורמלי יותר, ופחות תלוי במציאות.

בדרך כלל, הגמרא במסכת סנהדרין מתייחסת להתראה כאל מי שבאה להבחין בין שוגג למזיד. אולם ישנו מקור בגמרא המצביע על הבנה שונה. הגמרא (מא.) מסיקה כי אי אפשר להטיל עונש ללא התראה, עד שעובר העברה "יתיר עצמו למיתה" (יוותר על חייו, או שיסכים לעונש הכרוך במעשה הנידון). מבחינה מעשית, על החוטא לשמוע את ההתראה ולומר "על גנת כן אני עושה", כלומר "למרות העונש, בכוונתי לבצע את העברה". על פי גמרא זו, להתראה תפקיד אחר, או שמא תפקיד נוסף, והוא להוסיף לחומרת המעשה ולהפכו לראוי לעונש. תפקיד זה של ההתראה אינו נוגע להבחנה בין שוגג למזיד. ההתראה מאפיינת את טיבו של המעשה- האם מעשה זה לווה בתודעת עונש? הרמב"ם מביא גמרא זו להלכה (הלכות סנהדרין, י"ב, ב) ומסביר כי מסיבה זו יש להתרות בתלמיד חכם, שהרי תלמיד חכם אינו יכול לטעון כי הוא שוגג, וממילא כל מטרת ההתראה לגביו היא רק כדי להוסיף לחומרת המעשה. למרות שתלמיד חכם אינו יכול לפטור את עצמו בטענת חוסר ידיעה, אין הוא מתחייב בעונש אם מעשה העברה שביצע אינו מלווה בהתראה ואם לא נעשה תוך התעלמות ממנה.

ממד שני זה של התראה, גמיש יותר מקודמו. אמנם, עדיין אפשר לטעון כי על מנת שהחוטא יהיה ראוי לעונש צריכה ההתראה להתבצע לפני המעשה, באופן שהמעשה ייעשה למרות ההתראה ותוך התעלמות ממנה. אך ניתן גם לטעון כי כיוון שהמעשה נעשה תוך כדי ההתראה מבחינה הלכתית, די בכך כדי שהמעשה ייחשב ראוי לעונש. במקרה של עדים זוממים, התעלמות החוטא מההתראה היא בכך שאין העדים חוזרים בהם מעדותם לאחר קבלת ההתראה. אם נתייחס רק לממד זה של ההתראה (בהנחה שזה תפקידה היחיד של ההתראה) , נוכל להיות גמישים יותר ביחס לזמן שבו צריכה ההתראה להתבצע, ולאפשר התראה אפילו לאחר מעשה. כל עוד ההתראה נעשתה תוך כדי דיבור למעשה העברה, מבחינה הלכתית היא נחשבת כאילו התרחשה בעת מעשה העברה, והמעשה נחשב מספיק חמור על מנת שניתן יהיה לענוש עליו.

נקודות מתודיות:

1. הבנת היחס בין שתי הלכות, דורשת הבנה מעמיקה של כל אחת מהן בנפרד. תמיד כשניתקל בגמרא העוסקת ביישום דין מסוים על דין אחר יש לבחון את שני הדינים על מנת להבין את היחס ביניהם.

2. חשוב מאוד להבחין בין הלכות פורמליות לבין הלכות פרקטיות (הנוגעות למציאות). תפקיד ההתראה במישור הפורמלי אין בו כדי לסייע במישור המציאותי. האם תפקידה של ההתראה נוגע למישור המציאותי, ביצירת מצב מסוים, או שמא התראה היא דין פורמלי שכל מטרתו רק להגדיר את המצב מבחינה הלכתית?