עולם הקרבנות

  • הרב יעקב מדן

*המצוות – אתגרים מעשיים ומוסריים

פעמים רבות אנו עדים להתנגשותה של ההלכה עם המציאות ודרישותיה, ובכל מקרה לגופו עלינו לדון מבחינה הלכתית, חברתית ואידאולוגית.

כך לדוגמה, בימי הראשונים נוצרה אתגר גדול בנוגע לאיסור חדש בחו"ל, בשעה שהיה רעב גדול באירופה. הראשונים התאמצו מאוד כדי למצוא פתרונות יצירתיים, שיוכלו מחד גיסא לשמור על ההלכה ומאידך גיסא לספק מזון ליהודים הרעבים.

מעבר לבעיה הפרקטית בהתנגשות שבין ההלכה למציאות, בתקופות שונות עלו ועולות תהיות מוסריות ועקרוניות על מצוות שונות. דילמת הקרבת הקורבנות עומדת במרכז דיונים מעין אלו מימים ימימה; הקושי המוסרי והנפשי שיש בהקרבת בעל חיים כליל מצריך עיון.

בטרם נעסוק בשורש הדילמה, נציין בתור נקודה למחשבה, שאף לגבי ברית המילה נשמעת ביקורת מחוגים שונים, אולם אף על פי כן דעתו של רוב הציבור הדתי נוחה עם מצווה זו. גם במצווה זו, במקביל לבכיו של התינוק, אנו יושבים לסעוד בבשר ויין לשם סעודת מצווה.

סביר להניח שאם ברית המילה הייתה בטילה לפני אלפיים שנה, אזי גם היום היינו מתקשים לחדשה, אפילו אם היו הוכחות חותכות שיש לקיימה.

אין הכוונה בדברינו שההרגל מקהה את חושינו המוסריים, אלא כי ייתכן שקיום המצווה לאורך הדורות מקנה ראייה עמוקה יותר ואחרת על תוכן המצווה, דרך הבנת משמעותה.

נציע שלושה הסברים בטיב דילמת הקרבת הקרבנות.

 

קרוב-רחוק

ראשית נעסוק בדבריו של הרמב"ם, ראשון המדברים בסוגיין:

"וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום.

"וכאשר שלח השם משה רבינו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו... ולהנתן לעבודתו כמ"ש ולעבדו בכל לבבכם, ואמר ועבדתם את ה' א-להיכם, ואמר ואותו תעבודו, והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו.

"לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה.

"ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו ית', וצונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו".

                      (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לב).

הרמב"ם, כהרגלו בקודש, מבין את עבודת הקורבנות כדרך אמצע, כשביל הזהב לעבודת ה'. כאשר אדם ניגש לעבוד את הקב"ה הוא נמצא במתח לא פשוט.

מצד אחד, הפשטתו של הקב"ה וההבנה ש'כוליה קמיה כלא חשיב' ו'לית מחשבה תפיסא ביה כלל', משמעותית ביותר בכדי להבין את הפער המהותי שקיים בין האדם לבוראו. אלא שהפשטה יתר על המידה עלולה להביא לקיומו של אל מרוחק ולא רלוונטי, כבתרבות המערב בימינו אנו.

מצד שני, בדיאלוג האדם רוצה בדו שיח חי ודינאמי, בדיאלוג יושבים לשוחח על כוס קפה וארוחה דשנה. כך היה חפץ האדם להיפגש ולשוחח עם קונו, אלא שכמובן תפיסה מעין זו עלולה להביא לתפיסת קיומם של מספר רשויות ח"ו, וגרוע מכך, גישה זו יכולה להוביל למחשבה שלאל יש מערכת יצרים כשל אדם, כפי שמצאנו במיתולוגיות רבות.

הרמב"ם סבור שהקרבת קרבנות היא דרך האמצע במתח זה. מחד גיסא, הקרבנות מאפשרים לאדם להגיש מנחה להקב"ה ולהרגיש שביניהם מתנהלת מערכת יחסים חמה, קשובה ואינטימית. ומאידך גיסא, הקרבת הקרבנות שומרת על המרחק הדרוש שבין אדם לבוראו.

 

הכפרה כמעשה שמותיר חותם

שנית, בל נשכח שמרכזו של המקדש היה קודש הקודשים ובו ארון הברית ולוחות הברית.

כדי לגשת אל הקודש יש צורך בתהליך של טהרה וכפרה המתקיים על ידי הרחיצה בכיור והקרבת קרבנות במזבח, בהתאמה. בימינו, כאשר אדם חוטא, מצפונו נוקפו למשך חמש דקות או אולי מעט יותר, אולם לאחר מכן לא נשאר שריד ופליט לאותה חרטה וכאב הלב. במקרה הטוב, אותה חרטה חוזרת ללבו בימי אלול.

האם זהו תהליך ראוי של חזרה בתשובה ותיקון? בוודאי שלא. לאחר חטא, אנו מצפים שהאדם יבקש כפרה על חטאיו, ויתר על כן – יתחרט ויפנים את משמעות מעשהו, כך שלא יחטא שנית.

כאשר אדם חטא בימי בית המקדש היה עליו להביא קרבן לשם כפרה על חטאיו. עליו לבחור בקפידה שה יחיד מתוך העדר שלו, שה שהיה עמו מבוקר עד ערב, שה שאותו טיפח ושעליו שמר מכל רע.

בהינף סכין עליו לגדוע את חייו של אותו שה, ומראה השה המתחנן על נפשו ייחרט בזיכרונו של החוטא ובכך ימנע מלחטוא שנית. הכפרה איננה דבר של מה בכך, תהליך הכפרה דורש מהחוטא מחיר רציני בתמורה לכפרה על מעשיו וכדי שתיצרב בלבו אותה חוויה שתמנע ממנו לחטוא שנית.

 

הכאב כמחיר בחוויה הדתית

שלישית, הכאב כחוויה נפשית הוא חלק משמעותי בעבודת ה'.

כאשר אדם מביא קרבן ודמו נשפך על קרנות המזבח, מוטלת על האדם החובה בה בעת לשפוך את נפשו שלו בפני הקב"ה, שאם לא כן מדובר ב'זבח תועבה' ממש.

משמעות תקנת חז"ל ש"תפילות כנגד קרבנות תקנום" הוא בדיוק שפיכת נפש האדם כנגד שפיכת נפש הבהמה. לחוויה הדתית ולקשר עם הקב"ה יש מחיר כבד וכואב שצריך לשלם, כדי שאדם יוכל להזדהות באמת ולשפוך את נפשו באמת יש צורך בשפיכת נפש הבהמה.

עבור ערכים שחשובים לנו אנו מוכנים לשלם מחיר – גם לידת ילדים מלווה בצער ובכאב בשעת הלידה, וכך ייתכן אף לגבי הרצון בקרבת ה' המלווה בהקרבת קרבנות. 

 

*השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת ויקרא ה'תשע"ה, סוכמה על ידי גלעד אליטוב ונערכה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.