עזיבת התורה היא עזיבת החיים

עד כה עסקנו בעיונים הקודמים במעלתו של ת"ח ובמדרגות אליהם הוא יכול להעפיל בזכות לימוד התורה. ראינו כיצד התורה נותנת לו כוח תבונה הגבוהה משל הנביא בשל מעורבתו ביצירת התורה וכן כיצד הוא ניצול מפגעי עולם הזה ומדינה של גיהנום בשל דביקות במקור השפע הרוחני, הקב"ה. עמדנו על כך שהוא מתחבר לשורשי המציאות קודם התגלמותם במציאות ומכוח זה יכול הוא לשלוט בבריאה ולכוונה לפי ראות עיני שכלו.

בעיון זה נעסוק בהעדר העצום שנוצר בעקבות עזיבת ת"ח את התורה והתבטלותם מלימודה או אפילו בעת ריפיון ידיים מלהחזיק בה. הגמרא בחגיגה ה ע"ב מספרת כי ישנם שלושה אנשים שהקב"ה בוכה עליהם:

"תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור."

ר' חיים ממשיל את חומרת הדבר לבן הגורם לאביו להוריד דמעות. הוא אף מבאר כי הדמעות הללו אינם רק דמעות של צער כפי שניתן לפרש על פי פשוטם של דברים אלא ביטוי יותר עמוק של התגברות הדינים בעולם והתמעטות האור העליון מלהופיע במציאות. האור העליון הוא הצינור דרכו מגיעים הרחמים לעולם ועל ידו מנהג בקב"ה את עולמו בדרך החסד ולא הגבורה והדין.

עזבון התורה אינו רק פגיעה באדם עצמו אלא כל המציאות סובלת בגלל זה. אדם שניתנו לו הכוחות ללמוד ואינו מנצל אותם זונח את האחריות שהוטלה עליו בשם כל הנבראים ומפקיר אותם לפגעי הזמן והמקרה וכוחות הדין של סטרא אחרא בהעדר השגחת ה' לטובה על הברואים. יתר על כן, אם עסק בתורה וזנח התורה הרי שבכך הראה לעין כל כי הוא מבכר את כוחות הטומאה על פני כוחות הקדושה הנמצאים בעולם ואין לך חילול השם גדול מזה. בכך הוא נותן את כל חילו לסטרא אחרא ופוגע במלכות ה' בעולם.

בהקשר זה בוחר ר' חיים להביא את דרשתו של ר' חייא בזוהר תרומה קנה ע"ב לפסוק בתהלים 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ר' חייא דורש שכל זמן ישראל עוסקים בתורה הקב"ה שמח אולם כאשר הם מתבטלים מהתורה כביכול תש כוחו ואז עת לעשות לה' על ידי הצדיקים משום ששאר בני אדם הפרו תורתך. מעניין כי רמ"י מאיז'ביצה בוחר להביא דווקא את דרשת הבבלי בברכות סג ע"א לפסוק זה וממנה הוא לומד כי במצב בו אדם רואה כי דבר ה' המדבר אליו כאן ועכשיו הוא אחר מכליי התורה הרי שמצווה עליו להפר את התורה כי עת לעשות לה'. בעיונים הקודמים בארנו עד כמה ר' חיים מתנגד לעמדה זו וזו גם הסיבה שביכר שלא להביא מאמר זה כפי שמתפרש בבבלי אלא כפיש הוא מתפרש בזוהר.