עליה

  • הרב עזרא ביק
המושג של "עליה" לארץ ישראל נגזר מפרשת השבוע הנוכחי. בעוד שהפועל לעלות שכיח למדי בתורה, עד עכשיו הוא התייחס לטיפוס על הר (הר סיני – שמות י"ט: ג', כ"ג, כ"ד ורבים אחרים), או בעת עזיבת ארץ, כאשר אז המשמעות היא עזיבה ללא ציון יעד מסוים (יציאת מצרים – שמות, א', י' וכן י"ב, ל"ח). כמובן שהפועל משמש גם במשמעות הרגילה של עליה, בלי קשר למסעות. בפרשת שלח מופיע הפועל פעמים רבות, במשמעות של מסע לארץ ישראל דווקא, והוא בולט מאד בסיפור.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן... (י"ג, א-ב)
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. (י"ג, י"ז)
וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת.
וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן... (י"ג, כ"א-כ"ב)
וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. (י"ג, ל-ל"א)
מעניין לשים לב כי כאשר המרגלים חוזרים ומדווחים לעם, הם אינם מתארים את מה שעשו כ"עליה".
וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. (י"ג, כ"ז)
רק כאשר הם עונים לכלב, ומכריזים כי לא ניתן לעלות לארץ, הם משתמשים בביטוי עליה – "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:" (י"ג, ל"א). מיד במשפט הבא, כאשר הם מתארים את מה שעשו במסעם, הם חוזרים להשתמש בפעלים אחרים לתיאור מסעותיהם.
וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (י"ג, ל"ב)
אם כך, משה חוזר ואומר למרגלים לעשות "עליה", והתורה מתארת את מה שהם עשו כעליה, אך הם עצמם, בעת שהם מתארים מה עשו, משתמשים בפעלים אחרים, ניטרליים יותר – למעשה, הם קובעים בפירוש כי "עליה" היא בלתי אפשרית. נראה כי המחלוקת בין משה (וכלב ויהושע) לבין המרגלים נסובה סביב פועל זה.
מהי המשמעות המדויקת של הפועל לעלות, שהופכת אותו למוקד של הפרשה?
השימוש שחוזר בפועל זה כדי לתאר את תנועתו של עם ישראל ממצרים לארץ ישראל הובילה את חז"ל למסקנה כי "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" (ספרי דברים קנ"ב). אמנם נכון כי רוב שטח מצרים הוא בגובה פני הים, ומרכזה של ארץ ישראל הוא הררי, אך ברמת הפשט זה לא מסביר את הפסוק בו פרעה מבטא את חששו שבני ישראל יברחו ממצרים – "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:" (שמות א', י'). לפרעה לא אכפת אם בני ישראל יטפסו על הר או ירדו לעמק, והיעד המדויק אינו העניין כאן. מה שמשנה הוא רק העובדה שהם יעזבו. פירוש הביטוי "לעלות מן הארץ" במקרה הזה  הוא לעזוב.
במקרים אחרים בהם מופיע הפועל לעלות, כלל לא ברור שמדובר בתנועה כלפי מעלה. לאחר שיצחק מצליח למצוא מים בגרר, התורה אומרת "וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:" (בראשית כ"ו, כ"ג). האם עלנו להסיק כי המסע מגרר לבאר שבע כלל עליה בקו הגובה? לעיתים הפועל מציין פגישה, ללא כל מידע על הגובה. מלאך אומר לאליהו ללכת לפגוש את שליחיו של המלך, הנמצאים בדרכם להיוועץ באלילים. "וּמַלְאַךְ ה' דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי קוּם עֲלֵה לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן..." (מלכים ב, א', ג'). לא ניתן להסביר זאת גם בכך שאליהו ישב בעת קבלת הציווי, כיוון שהשליחים עצמם מדווחים למלך "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ עָלָה לִקְרָאתֵנוּ..." (שם, ו').
כמו כן ישנם שימושים של הפועל לעלות בהקשר של מלחמה. כשצבא ישראל נכנס ליריחו, לאחר נפילת החומות, הפסוק מתאר זאת באמצעות כ"עליה".
וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר. (יהושע, ו', כ')
באופן מפורש עוד יותר, לאחר שכבש את חברון ממשיך כלב וכובש את דביר. חברון היא אחת הנקודות הגבוהות ביותר בהרי הדרום, ואילו דביר נמצאת באזור שפלת יהודה. הפסוק מתאר את תנועתו של כלב כך:
וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק.
וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר. (יהושע, ט"ו י"ד-ט"ו)
ככלל, בעשרות מקרים בספרי יהושע, שופטים ושמואל, התקפה על עיר מכונה "עליה". בעוד בחלק מן המקרים אפשרי כי ההתקפה אכן כוללת עליה בגובה, השימוש השוטף בפועל לעלות לתיאור הפעולה מצביע על כך שבהקשר זה משמעות הפועל היא להתקיף או להטיל מצור. התבוננו למשל בקטע הפתיחה של ספר שופטים:
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ:
וַיֹּאמֶר יה' יְהוּדָה יַעֲלֶה, הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן:
וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן ה' אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ: (שופטים א', א'-ד')
גם אם השיחה המתוארת התרחשה בעמק הירדן, והכנענים ישבו באזור הגבעות, הרי שהשימוש החוזר בפועל, ללא ציון של יעד מסוים או תיאור של מסע גיאוגרפי בפועל, מראה בבירור שכוונת הכתוב אינה להראות ששבט יהודה טיפס. ברור מן הפסוקים כי ה"עליה" כאן, כמו במקומות אחרים, משמעותה לצאת למלחמה, לכבוש, להכניע.
המשמעות המשותפת לכל השימושים השונים של הפועל לעלות, כולל כמובן השימוש הרגיל של המילה לתיאור טיפוס על הר וכדומה, היא תנועה הכוללת מאמץ מכוון, מטרה וריכוז. כמעט בכל המקרים, יש אלמנט של התגברות על מכשול, כפי שבולט במיוחד בדוגמאות הכיבוש לעיל. אך הכוונה אינה למאמץ הפיסי הנדרש כדי להתגבר על המכשול, אלא למאמץ המנטלי, וזוהי הסיבה לכך שמדובר בסוג של עליה. זוהי מקבילה ל"אזר את חלציו". משום כך, כאשר אליהו נשלח לפגוש את שליחיו של המלך בדוגמה שצוטטה לעיל, הוא אינו הולך לפגישה סתמית, אלא לעימות. השליחים נמצאים בדרכם למדינות השכנות לדרוש בבעל זבוב עבור המלך, ואליהו מיירט אותם בדרכם ומשיב אותם לאחור. המשמעות של "קום עלה לקראת" אינה ללכת לפגוש, אלא ללכת להתייצב לעומתם. העלייה על עיר בספר שופטים משמעותה לכבוש אותה (ולא לבקר בה). פרעה אינו מבטא רק את החשש שבני ישראל יעזבו את מצרים, וודאי לא את החשש שהם יטפסו בדרכם החוצה, אלא את החשש שהם יפרצו את כבלי עבדותם, יברחו מעול העבדות - שהם ישחררו את עצמם.
המשותף לכל הפעולות הפיסיות השונות המתוארות כ"עליה" הוא המאמץ הנפשי המרוכז, ההתכווננות למטרה, והפעלת כוח באופן מכוון. גם אם אדם נע כלפי מעלה, אך עושה זאת מכוח האינרציה, זה לא יתואר כעליה.
זהו אם כך הקונטקסט בו מוצב הוויכוח בין משה לבין המרגלים, והעם כולו. משה מצווה את המרגלים בכוונה ובמפורש לעלות לארץ ישראל, וחוזר על הוראה זו מספר פעמים. גם אם אין הכוונה שהם אמורים ממש לכבוש את הארץ, הוא מורה להם להיות במצב רוח של כיבוש, של עימות, של עמידה בפני מכשולים והתגברות עליהם. ואכן, התורה מציינת כי הם עשו "עליה" – "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ" (י"ג, כ"א) – אך כאשר הם עצמם מדווחים על שליחותם, הם מציינים רק כי "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ" (י"ג, כ"ז). מאוחר יותר הם הורידו את הרמה עוד יותר, מ"באנו" לארץ ל"עָבַרְנוּ בָהּ" בלבד. היכן שהוא במהלך הדרך, התפיסה העצמית שלהם את מעשיהם השתנתה; במילים אחרות, הם איבדו את הנחישות ואת המטרה הנמצאות בבסיס הפעולה המכונה "עליה". אנו יכולים בצדק לשער שהשינוי התרחש כאשר הם פגשו ביושבי הארץ, שהכריעו אותם מבחינה פסיכולוגית, כפי שציינו המרגלים עצמם באחת האמירות המפורסמות של תבוסה עצמית: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:" (י"ג, ל"ג). זוהי הסיבה לכך שכאשר הם מביעים בפירוש את התנגדותם לכיבוש הארץ הם אומרים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם" (י"ג, ל"א). השימוש בפועל לעלות ביחס לאנשים במקום ביחס למקום הוא יוצא דופן, אך בהקשר זה, שבו העלייה אינה דווקא גיאוגרפית אלא פסיכולוגית, הקביעה המצוטטת משקפת בדיוק את עמדתם של המרגלים.
כלב מבין זאת בבהירות, ומנסה לעורר את בני ישראל להתכחש לתבוסתנות של המרגלים. "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:". כוונתו של כלב אינה, בואו נלך לשם וננצח, אלא עלו, אזרו את כוחותיכם, ואז נצליח. המרגלים עונים: איננו יכולים לעלות אל העם הזה. אפשר לבקר שם, אין בעיה להיות תיירים, אך עליה, התגברות על המכשולים, היא בלתי אפשרית עבורנו, וגם עבורך (ומשתמע מכך, גם לקב"ה).
העובדה שההבדל בין המרגלים לכלב הוא פסיכולוגי במהותו מצוינת בפירוש על ידי ה' כאשר הוא מדבר עם משה. "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה:" (י"ד, כ"ד).
זה מסביר מה קורה מיד לאחר מכן, סיפור המעפילים.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד.
וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח.
אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם ....
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. (י"ד, ל"ט-מ"ד).
קבוצה מבני ישראל מבינה בדיוק מה קרה, ומחליטה לתקן את המצב, בקבלם על עצמם בדיוק את מה שכלב דרש. הם עולים בהר, באמרם "הננו ועלינו" – אנו מוכנים ומזומנים לעלות. זהו ביטוי של מוכנות, נחישות ומאמץ. בדומה, בסוף הקטע מתווסף לתיאור פעולת העלייה הפועל "ויעפילו", מילה מאד לא שגרתית. רש"י ורוב המפרשים מסבירים כי הכוונה היא שהם חיזקו עצמם, שהם עשו מאמץ. מאמץ נפשי זה הוא עיקר התגובה לסיפור המרגלים. הם עושים בדיוק את מה שהמרגלים לא עשו.
ברצוני לטעון כי זה מסביר מדוע מופיע לפתע הר בדרך לארץ כנען. המעפילים עולים לראשו של הר, שלא היה חלק מן הסיפור עד עתה. הפרשנים מסיקים כי ככל הנראה הדרך לארץ ישראל מהנקודה בה התרחש הסיפור עוברת מעל הר. בעוד יתכן כי זה נכון, עדיין מוזר שהתורה מדגישה עובדה גיאוגרפית זו, על אף שהיא אינה רלוונטית לסיפור. יתרה מכך, העובדה עצמה חשודה. על מנת שהעימות עם הכנענים יסתדר באופן הגיוני, התורה מציבה אותם על ראש ההר, חוסמים את עליית בני ישראל. "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה:" (י"ד, מ"ה). אולם לפני כן, בעת שה' אומר למשה כי אינם יכולים להמשיך ישרות לארץ כנען, הפסוק קובע כי "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף:" (י"ד, כ"ה). הסתירה הברורה בין ההר לעמק בולטת במיוחד. אני חושב כי התורה מציבה הר בדרכם של המעפילים כדי לחזק את דימוי של טיפוס, של עלייה. זה מחוזק עוד יותר על ידי הסממן המוזכר פעמיים של "ראש ההר". המעפילים הפנימו באמת את המסר של כלב, והם מוכנים כעת לעלות עד לפסגת ההר, הפיסי והמטאפורי, העומד בפניהם. יש כאן שידוך מושלם בין הפיסי והמטאפורי. הר, פסגה, הננו, מעפילים, וכמובן – ה"עלייה" החוזרת על עצמה, כולם יחד מצטרפים כדי לשרטט את הדוגמה הנאה ביותר לאנשים המוכנים להיאבק בכדי לנצח, לעשות עליה.
זה בדיוק מה שהופך את הסיפור שלהם לטראגי כל כך. המסר של התורה אינו כי אם תנסה מספיק בכוח, תוכל לעשות הכל. המסר הוא כי בכדי להצליח לבצע את מצוותו של הקב"ה, עליך לאזור את כל כוחך ונחישותך. כאשר הקב"ה אינו איתך, נחישות פנימית אינה רלוונטית. כך בדיוק הסביר להם משה – "וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם". מהבחינה הפסיכולוגית, המעפילים היו גיבורים, בעלי אופי מרשים; למעשה, בעלי אותה תכונת אופי בדיוק שהפרשה עוסקת בה. אך היה זה מאוחר מדי, הפור הוטל. התורה מדברת על אופי בשירות ה', אך האופי לבדו חסר תועלת אם אינו בהתאם לרצון ה'. ההיסטוריה של עם ישראל תוסג לאחור למשך ארבעים שנה, ושום דבר לא ישנה זאת.
 
הערה לסיום: השימוש במונח "עליה" בשיעור זה מתייחס רק לפועל המופיע רבות בפרשה. אין הכוונה לומר דבר על המשמעות המודרנית של "עליה לארץ". אך למרות שהשלכה זו לא נעשתה, אין זה אומר שהיא אינה יכולה להיעשות. אשאיר זאת לקורא.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולשרון רימון, תשס"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*