יתרו | על היצירתיות בלימוד התורה

 

 

"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר."

 

(שמות י"ט, יז)

על פסוק זה דורשים חז"ל שבני ישראל לא התעוררו בבוקר מתן תורה, ולכן משה רבנו נאלץ להקים אותם בעצמו. כך מסבירים גם את המנהג הרווח להשאר ערים וללמוד תורה בליל שבועות: אנו מכפרים על אותה שינה של בני ישראל. איך יתכן שעם ישראל לא התעורר בבוקר מתן תורה?

נדמה שאת הסיבה לכך ניתן למצוא בפסוק הקודם:

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה."

 

(שמות י"ט, טז)

עם ישראל חרד מפני מתן תורה. מדוע?

"וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד."

 

(שמות י"ט, יח)

הר סיני חרד כולו. ככלל, הרים מייצגים את הבריאה הראשונית: הר הוא דבר גדול, יציב וקמאי. כאן, הר סיני החרד מייצג באופן סימבולי את הבריאה כולה שאינה מסוגלת להתקיים במקביל להתגלותו של הקב"ה: "הרים נזלו מפני ה' ". בהתאם לכך, בעלי החסידות והמחשבה עמדו על כך שההתגלות של הקב"ה, הטרנסצנדנטי, אינה מותירה מקום לנבראים, ולכן הם יסדו את מושג ה'צמצום'.

נעבור מהמישור המטפיזי למישור הפסיכולוגי. עם ישראל צועד לקראת מתן תורה, אך מפחד לאבד את אישיותו: התורה היא דבר דורש וכפוי על האדם; יש לה אמירה ערכית וחינוכית והיא אמורה לעצב את האדם. בני ישראל אינם ששים לאבד את האוטונומיה שלהם. כך, ביום החתונה, מרגישים תחושה עזה של ציפיה, אך יחד אתה גם חשש, שכן האדם לא יודע למה הוא נכנס, מה צפוי להשתנות באישיותו: "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". כך גם לגבי היום הראשון בעבודה, בצבא, בכתה א', בשיעור א' ובשנה א' באוניברסיטה; אף שאתה משוכנע לחלוטין שזה מה שאתה רוצה לעשות, התחלות שכאלו מהולות תמיד בחששות הקשורות לאישיותנו, וכך גם בקבלת התורה.

לכן משה רבנו צריך להוציא את בני ישראל מהמחנה, מאזור הנוחות, ולהעמיד אותם בתחתית ההר. המשמעות שאנחנו מייחסים בדרך כלל לגמרא בשבת שדורשת את הפסוק ואומרת שהקב"ה כפה הר כגיגית והכריח את עם ישראל לקבל את התורה, היא שהמצוות אינן וולונטריות, ויש הכרח לקיים אותן. מסר זה ודאי נכון ותקף, אך כאן יש ממד נוסף; כשהקב"ה מתגלה, ממילא עם ישראל ניצב בצורה פאסיבית לחלוטין, והכפייה, שהיא השינוי באישיות הנובע מהתגלות הקב"ה, היא מובנית.

כך מתאר זאת הרב סולובייצ'יק:

"מה-שאין-כן איש הדת. כשהוא עומד בפני היצירה, הרי כולו בוער באש קודש של תימהון, כולו רועד ומרטט בפני האי-מובן, הבלתי-ידוע והנעלם. נפשו גועשת וסוערת כים נגרש. הרי הוא מפחד מפני הסודיות, ומתיירא הימנה. הרי הוא מסתיר פניו, כי ירא מלהביט אליה; ‏בורח הוא ממנה, ובאותה שעה הרי הוא, למרות רצונו, מתקרב אליה, נמשך אליה בחבלי קסמים, מתגעגע אליה ונכסף להתמזג עמה. איש הדת תלוי כולו בין שני מגנטים ענקיים, בין אהבה ליראה, בין תאווה לפחד ובין כיסופים לחרדה. איש הדת נתון כולו בכף הקלע של שני כוחות מתנגדים; ימין ההוויה תחבקהו ושמאלה תדחפהו".               

 

(הרב סולובייצ'יק, איש ההלכה עמ' 62)

למתח הזה, ישנן שתי תגובות אפשריות: הראשונה היא לטעון שמטרת התורה היא להכניע ולהכפיף את האדם אליה. על האדם לשים עצמו כמדבר, המקום שבו ניתנה התורה, מקום שאין לו גבולות, מקום ללא סדר וארגון, ולתת לתורה להכנס ולעצב את כל עולמו.

אולם, ישנה אפשרות אחרת: הגישה השנייה, שבה נוקט הגרי"ד, היא להאמין שאם הקב"ה חקק בנו את הרצון לאוטונומיה ויצירתיות, סימן שמדובר בכוח אנושי שהקב"ה מעוניין שנשתמש בו. לכן, הפתרון שהוא מציע הוא ניתוב היצירתיות ללימוד התורה ולפיתוחה:

"ברם איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי – ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע-נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין." 

 

(שם, עמ' 64)

לדעת הרב, על האדם להשתמש ביצירתיות הטבועה בו כדי לפתח את התורה. זהו 'הכתוב השלישי' שמכריע: מצד אחד האדם מושל ושולט, ומצד שני, מנתב את כוחותיו לעשיה תורנית.

כעת, נאמר כמה מלים על שיטת בריסק: הדרך שבה הלך הרב בפיתוח התורה היא שיטת בריסק. יש בשיטה שני יתרונות משמעותיים: השיטה מאפשרת לתרגם את הפרטים בסוגיות לכללים משפטיים מופשטים, ומאפשרת ליצור עולמות אפריוריים חדשים לגמרי. בצורה זו היא מאפשרת לכוחות החידוש והיצירתיות של האדם לבוא לידי ביטוי באופן נרחב ביותר. היתרון השני הוא שבניגוד לרבים וטובים, כמו חידושי ר' עקיבא איגר, את שיטתו של ר' חיים אפשר לשחזר ולבצע בכל התורה כולה, היא שיטה 'שיטתית', ויש לה מתודה ברורה הניתנת לשכפול.

באופן די מקביל למהפכה המדעית, שיטת בריסק השאירה את שאלת ה'למה' בשולי הדרך. השיטה מבררת את הממצאים העולים מהסוגיות, מסווגת אותם לקטגוריות, ובניסוח גס עוסקת בשאלת ה'מה'. גם המהפכה המדעית במאה ה-17 ניסתה לעסוק אך ורק בתאור של המציאות, אינדוקציה לכללים, ויצירת תבניות חשיבה, וזהו סוד הצלחתה: בניגוד לפיזיקה האריסטוטלית שניסתה להסביר את העולם בעזרת הסברי 'למה', המדע המודרני מצליח הרבה יותר במישור המדעי, בזכות ההתעלמות מאותו רובד וההתעסקות בניתוח הממצאים האמפיריים בלבד. כך גם שיטתו של ר' חיים מצליחה לנתח את הנתונים בצורה מאוד משכנעת.

זו גם הסיבה שהבריסקרים השתמשו כל כך הרבה ברמב"ם: בשיטה שמנתחת את הנתונים הסופיים, ואיננה מעוניינת בשקלא וטריא או במגמות הכותב, הדבר החשוב ביותר הוא הנפקא מינה. הרמב"ם שמביא רק את הפסיקות ולא את הדיונים הוא כר פורה ביותר לנ"מ ולכן הוא כל כך אהוב עליהם.

אולם היום, כמאה שנים לאחר פטירתו של ר' חיים, יש תחושה שגם אנו 'אנוסים' ללמוד בשיטה זו. שוב אנו נצבים בתחתית ההר: השיטה כבר אינה מייצרת תמיד את תחושת היצירתיות שליוותה אותה בהתחלה, ואם כן, היכן אנו יכולים להביא את היצירתיות והאוטונומיה שבנו לידי ביטוי?

העולם החרדי מתמודד עם בעיה זו, והפתרון שהוא מיישם בשנים האחרונות הוא פתרון רוחבי, דהיינו ישום השיטה במחוזות חדשים; בסדרי זרעים וטהרות, בקרקע בתולית שעוד לא נחרשה.

נדמה שהעולם הציוני דתי הולך בכיוון שונה: לא הרחבה כמותית, אלא איכותית; יצירת קומה שניה על גבי קומת הלמדנות. הקומה השניה היא שאלת ה'למה': חזרה אל היסודות המחשבתיים והרוחניים מאחורי החקירות, אל הפסוקים, טעמי המצוות; מפגש בין המושגים המופשטים והמציאות. דרך זו הינה מבטיחה, והיא מאפשרת את תחושת היצירתיות.

הסכנה הגדולה בכיוון הזה היא שקיימת בו נטייה לשכוח ששאלת ה'למה' מגיעה רק כקומה שניה על גבי שאלת ה'מה'. לא ניתן לומר דברים משמעותיים על המצוות ועל העולם הרוחני, אם לא מנתחים את הסוגיות בצורה יסודית, אם לא משתמשים בלמדנות, אם לא מבררים את שאלת ה'מה'. ספר החינוך הולך בדרך שכזו, המוותרת על הקומה הראשונה, ואכן, תקרת הזכוכית שלה די נמוכה.

מאפיין נוסף של שיטת בריסק הוא ההתעלמות מ'כוונת המחבר'. כך בדרך נוספת, באמצעות ניתוח אובייקטיבי של הטקסט, הלומד יכול להביע את אישיותו בלימוד התורה: הדין הוא שמחייב, ולא הסברא. כשאנו פוסקים כאביי ש'עד זומם למפרע הוא נפסל', איננו צריכים בהכרח לפסוק גם את סברתו של אביי: מרגע שאמר את דברו, דבריו הפכו לחלק מן התורה, והם עומדים לניתוח בפני עצמם: הטקסט מהווה את חומר הגלם, ומותר ואף מוטל עלינו לנתח אותו בצורה אובייקטיבית.

כמובן, בדרך זו צריך להימנע מסכנה של גלישה לכיוון השני: במקום לנתח את הטקסט בצורה אובייקטיבית, אנו עלולים לעבור מסובייקטיביות המחבר לסובייקטיביות שלנו. אין להכתיב לתורה כיצד להיראות רק כי כך היינו רוצים שייכתב בה: עלינו לכוון 'לאמתה של תורה'.

יחד עם זאת, עלינו לזכור שבסופו של דבר הדיאלקטיקה קיימת; לעתים האדם מבטא את אישיותו בלימוד התורה, ולעיתים החוויה המלווה את הלימוד היא חווית הכניעה והכפיה של ההר כגיגית. שני המרכיבים קיימים במציאות, ועלינו להפוך את המתח הזה למתח מפרה: לכוון לאמיתה של תורה, להיות כפופים לה, ולבטא בלימודה את אישיותנו.