על הקנאה ומשמעויותיה

  • הרב משה ליכטנשטיין

על הקנאה ומשמעויותיה*

בפרשתנו אנחנו פוגשים מושג מורכב ביותר – קנאות. שמעון ולוי, אחי דינה, יוצאים להגנת והצלת אחותם תוך ביצוע טבח מוחלט באנשי שכם. המעשה הזה נעשה למורת רוחו של אביהם, כפי שניתן לראות בדבריו אליהם סמוך למיתתו:
 
 (ה) שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם: (ו) בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר: (ז) אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל:
(בראשית מ"ט, ה-ז)
 
אולם, האם מושג הקנאה הוא בהכרח מושג שלילי? ניתן למצוא לו כמה וכמה ביטויים חיוביים בתורה, ונציין שניים מהם. ראשית, הקב"ה עצמו נקרא בשם זה כמה פעמים:
 
לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֣֥ה לָהֶ֖ם֘ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֹ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־ שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י:
(שמות כ', ה)
 
וכמו־כן, פנחס מקבל את ברית השלום ואת כהונת העולם מהקב"ה לאור קנאתו. אם כן, עלינו לשאול שוב – מה מעמדה של הקנאה? ננסה להעמיק מעט במידה הזו, ובכך נוכל אולי להשיב על השאלה.
 
דומה, שהקנאי איננו בוחר בערך רע; אם כך היה עושה, הוא היה רשע. הקנאי בוחר בערך חיובי ואמתי, אלא שהוא מתעדף אותו באופן עיוור על פני שאר הערכים. הקב"ה ברא עולם מגוון, שבו ערכים רבים העלולים להתנגש זה בזה ועלינו לנסות לתמרן ביניהם על מנת למצוא את האיזונים הנכונים. הקנאי לא רואה את כל הערכים הללו לפניו אלא רק את הערך שהוא מאמין בו באותו הרגע, והוא ישעבד הכל לאותו הערך.
 
אבא ז"ל אמר לי פעם, שאם אדם כותב מונוגרף על נושא מסויים הוא כמעט בטוח יחמיר בו, כי אם הוא מצא לנכון להשקיע זמן כה רב בלימוד ובכתיבה ביחס לנושא הזה, כנראה שהוא יראה בו מעין 'יהרג ובל יעבור' פורתא.
 
שמעון ולוי מגיעים מהגלות בחזרה לארץ כנען ובראשם מונחת הברכה שברך הקב"ה את אבותיהם, ההבטחות שהבטיח להם והיעוד שייעד למשפחתם. כל אלה מצטרפים יחד כדי להעמיד אותם בדעה אחת – כיבוש הארץ והשמירה על משפחתם נמצאים בראש כל השיקולים. לאור המטרה הגדולה, כל האמצעים כשרים בפניהם, בפני הקנאי.
 
הדברים מתבטאים ביתר שאת במקרה שלפנינו. המדרשים מתארים את האמון המוחלט ששמו אנשי שכם בהצעת שמעון ולוי, שהרי לא יעלה על הדעת שבניהם של אברהם, יצחק ויעקב, אלה שהקב"ה ברך אותם והיה עמם לאורך כל הדרך, ישקרו. אם כן, לא רק שאת המוסר הם זנחו כאשר טבחו באנשי שכם – גם אלה שלא היו קשורים כלל למעשה דינה – אלא שגם את שמו של הקב"ה ואת שם משפחתם הם הסכימו לחלל. זאת ועוד: הם לא בחלו בשימוש במצוות המילה, המצווה היחידה שניתנה להם כמשפחה, כדבר מייחד, כדי לבצע את זממם.
 
לאור המעשה הדרמטי של שמעון ולוי, ניתן לטעות ולחשוב שיעקב היה אדיש ביחס למקרה. אולם, לא כך פני הדברים – יעקב שומע את הדברים ומפנים אותם, אבל יודע לפעול בשיקול דעת; הפעולה הפזיזה של בניו לא הייתה דרכו שלו, והוא אכן יבקר אותם על זה בעתיד. הדבר הזה הוא חשוב ועלינו לזכור אותו – בעידן בו הויכוחים נעשים יותר ויותר מתלהמים, אסור לחשוב שמי שבוחר בשיטה מורכבת יותר ומפשר בין ערכים שונים, הוא אדם שלא אכפת לו מהערכים הללו כלל; ההפך הוא הנכון – הערכים הללו חשובים לו ביותר, אלא שהוא בוחר לקיים אותם בצורה בה הם יוכלו לדור בכפיפה אחת.
 
המעשים של שמעון ולוי הביאו את יעקב למקום קשה והמדרשים מתארים את עמידתו לקרב להצלת משפחתו. האדם שהתנגד לכל המהלך הזה, שלא רצה לפעול באימפולסיביות, צריך לעמוד כעת ולנקוט בפעולות צבאיות כדי להציל את המצב. יעקב מבין שזה לא הזמן להוכיח את בניו, משום שהעמידה פנים מול פנים ביחס לקנאי בזמן רתחו היא מעשה שלא יועיל לטווח ארוך. כעת הוא בוחר לשתוק ולכבות את השריפות שבניו הציתו, ורק באחרית ימיו, כאשר בניו יצטופפו סביב מיטתו סמוך למיתתו, הוא יוכיח אותם על מעשיהם ויפזר אותם כך שלא יוכלו לחזור על שעשו.
 
את העבודה שצריך לעשות עכשיו ניתן למצוא בהוראתו של הקב"ה ליעקב – הוא דורש ממנו לעבור לבית אל ולהסיר את אלוהי הנכר מקרבו. אלוהי הנכר הללו מזכירים לנו את גניבת הטרפים של לבן על ידי רחל בתחילת הדרך, מעשה שאמנם היה נכון מהבחינה המהותית אבל התנהל בערמה. העבודה החינוכית צריכה להתחיל מהשורש, צריך לחזור ליסודות ולתקן אותם כך שמקרה כזה לא יחזור, כדי שבני ביתו יבינו את הדרך הנכונה לפעולה – הדרך השקולה. לשם כך, יש להסיר את אלוהי הנכר אבל צריך גם לעבור למקום שהקב"ה קורא את שמו עליו ולבנות מזבח – לחזור למסורת המשפחה, לערכים הראשוניים.
 
מדוע אם כן קיבל פנחס את ברית השלום ואת הכהונה מהקב"ה לאור מעשה הקנאה שלו? דומה שישנם מקרים קיצוניים, בהם כל העדה בוכה בפתחו של אהל מועד והכל משותק, שעל האדם הנכון לבחור באמצעים חריגים. אמנם בדרך כלל עלינו להמנע מתיעדוף מוחלט של ערכים אחדים על פני אחרים, אבל ישנם מקרים בהם אין מנוס מכך – ופנחס, שידע לזהות את המקרה החריג ההוא, זוכה לברכות הגדולות ביותר.
 
 
 
 
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין
עורכת: הודיה אורון, תש"פ
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
                                                                
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 

* השיחה נאמרה בשבת פרש וישלח הת'שע"ז, וסוכמה ע"י דניאל הרמן.