על מי מוטלת מצוַת מילה?

  • הרב משה טרגין

על מי מוטלת מצוות מילה?

המשנה במסכת קידושין (כט ע"א) מונה חמש מצוות שהאב חייב לעשות עבור בנו, ואחת מהן היא מצוות המילה. הגמרא לומדת חיוב זה של האב מפסוק בפרשת וירא. ישנה מחלוקת בשאלה כיצד בדיוק על האב לקיים את החיוב המוטל עליו: האם אפשר לצאת ידי חובה במינוי מוהל או שמא עדיף שהאב עצמו ימול את בנו - אם הוא אכן מסוגל לכך. שאלה נוספת ונפרדת העולה ביחס לחיוב זה היא האם מצוות מילה היא מצווה על האב או שמא זוהי מצווה של הבן, שהאב נדרש לקיימה עבור בנו בגלל חוסר יכולתו של הבן לעשות זאת. על פי האפשרות השנייה האב אינו מקיים מצווה משל עצמו אלא מוציא לפועל את מצוות המילה המוטלת על בנו. ראיה לכאורה לתפישה זו היא הדין שאם הבן מגיע למצוות מבלי שנימול מוטלת עליו החובה למול את עצמו. אולם ניתן לדחות ראיה זו ולטעון כי מצוות המילה אכן מוטלת על האב, וכי מצוות הבן למול את עצמו אם לא נימול עד הגיעו למצוות הנה מצווה חדשה, שאינה קשורה במצווה שהוטלה על האב. שאלה זו תידון בהרחבה בשיעורנו.

נתחיל את דיוננו בלימוד המקור לחובת האב למול את בנו. הגמרא במסכת קידושין לומדת זאת מן הפסוק (בראשית כ"א, ד) "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו א-להים". מפסוק זה לא ניתן ללמוד רבות לגבי השאלה מי מחויב במצווה. הירושלמי (קידושין פ"ט ה"ז) לומד כי המצווה מוטלת על האב מן הפסוק (ויקרא י"ב, ג) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". אפשר שמפסוק זה ניתן ללמוד כי חיוב המילה מוטל על ההורים: הפסוק מופיע בפרשת תזריע, שבה נידונים קרבנות היולדת, ושמא בסמיכות זו באה התורה לומר כי כשם שקרבנות היולדת מוטלים, כמובן, על ההורים, כן גם מצוות המילה. מקור שלישי נמצא בדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה רט"ו), הלומד דין זה מן הפסוק (בראשית י"ז, י) "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר", אשר ממנו משמע כי המצווה מוטלת על האב, הממשיך באמצעותה את הברית עם הקב"ה.

לא ניתן להסיק מסקנה חד-משמעית מן הפסוקים הללו, אולם יש לבחון אותם ולהתייחס לאפשרויות הפרשנות שהם מציגים, שכן זהו חלק חשוב מן הדיון בנושא.

טקסט נוסף שעלינו לבחון הוא לשון המשנה בקידושין. המשנה משתמשת בניסוח מעניין, ואפילו מבלבל למדיי, על מנת לתאר את חיוב האב במצוות המילה (ובשאר המצוות המנויות בה) - "מצוות הבן על האב". ההבנה הפשוטה של המשנה היא שאלו מצוות שהבן חייב לעשות למען אביו, אולם לאחר הבהרה מסוימת מסבירה הגמרא כי מדובר במצוות שהאב חייב לעשות עבור בנו. מדוע משתמשת המשנה בלשון מסורבלת כל כך, העלולה לגרום לטעות משמעותית בהבנה? למעשה, המקבילה במכילתא משתמשת בלשון הפוכה: "מצוות האב על הבן". לשון זו - שהיא הגיונית יותר - מדגישה את השאלה שהצבנו לעיל: מדוע מציגה המשנה את מצוות המילה כמצווה שהבן עושה עבור האב? האם המשנה מנסה לרמוז כי מילה (והמצוות האחרות המובאות עמה שם)הן בעצם מצוות המוטלות על הבן, שהאב רק מבצע אותן עבורו?

כיוון נוסף שבו נוכל לצעוד הוא בדיקת מספר המצוות שתופסת המילה במניין תרי"ג המצוות. אם אכן נבחין בין שתי מצוות מילה - זו המוטלת על האב בהגיע הילד לגיל שמונה ימים וזו המוטלת על הילד עצמו בהגיעו למצוות - יהיה עלינו למנות בתרי"ג מצוות שתי מצוות מילה נפרדות. ואכן, לא מצינו בראשונים דעה המונה את מצוות מילה כשתי מצוות נפרדות (על אף שישנם ראשונים המחלקים בין המצווה למול את הבנים לבין המצווה למול את העבדים). האם נוכל להוכיח מכך כי ישנה רק מצווה אחת, אשר מוטלת על הבן והאב עושה אותה רק כשליח, או שמא נוכל להמשיך לטעון כי קיימות למעשה שתי מצוות הקשורות במילה אלא שהן מנויות כמצווה אחת במניין תרי"ג המצוות? שאלה זו משקפת דיון רחב יותר בשאלה מהי שיטת מניין המצוות של הראשונים.

עד כה בחנו את הנושא מן הזוויות הפורמליות שלו: מהפסוק שממנו לומדים את חיוב המילה, מלשון המשנה בקידושין וממניין תרי"ג מצוות. כעת נפנה לעסוק בהשלכות ההלכתיות שיש לשאלה שהעלינו. המנחת חינוך (מצווה ב) מעלה את השאלה הבאה: האם חיובו של האב למול את בנו פוסק כאשר הבן מגיע לגיל מצוות ומתחייב למול את עצמו? התשובה לשאלה זו תלויה בטיב החיוב שהיה מוטל על האב עד כה: אם חיובו של האב הוא חיוב עצמאי אזי אין כל סיבה שחיוב זה יפקע כאשר הבן מגיע לגיל שבו הוא חייב בעצמו לבצע מילה; אם חיובו נובע רק מהיותו פועל לטובת בנו, שאינו יכול למול את עצמו, אפשר שחיוב זה ייפסק ברגע שהבן יגיע לגיל שבו יוכל למול את עצמו.

מה הדין אם אדם זר מל את הילד ללא הסכמת אביו? הגמרא במסכת חולין מחייבת את מי שגזל מצווה מחברו בקנס ממוני. האם אדם שמל את הילד ללא רשות אביו נחשב כמי שגזל מצווה מן האב, ושעל כן יחויב בקנס זה? ברור כי שאלה זו תלויה בשאלה אם המילה היא מצווה המוטלת על האב או שמא היא מצווה המוטלת על הבן והאב רק מבצע אותה עבורו.

הר"ן בתשובותיו (סימן נב) דן בבעיה הנוגעת למילה בתענית: בתענית אין מי שישתה את היין, ועל כן תהיה הברכה עליו לבטלה. אחד הפתרונות שהוא מציע הוא לתת לתינוק לשתות את היין ובכך להימנע מבעיה זו (למעשה, הרמ"א ביורה דעה סימן קס"ה מביא מנהג לתת מן היין לתינוק גם שלא בימי תענית). אלא שפתרון זה הוא בעייתי: אפשר ששתייה זו אינה מועילה משום שהתינוק לא הגיע לגיל חינוך. השואל טען כי ניתן להסתפק בשתייה של התינוק שכן המצווה מוטלת עליו, ועל כך השיב הר"ן כי ברור שהחיוב אינו מוטל על הבן אלא על האב ועל כן שתיית התינוק אינה יכולה להועיל. התשב"ץ (חלק ג סימן סה) חולק עליו, ולדעתו די בשתיית התינוק משום שהמצווה מוטלת עליו.

השולחן ערוך (יורה דעה סימן רס"ג סעיף ה) פוסק כי יש למול ילד שמת קודם לזמן מילתו ר"ל לפני קבורתו, מילה שהיא בגדר זכר - לתחיית המתים. האור זרוע מביא בשם רב האי גאון כי מילה כזו אינה בעלת משמעות הלכתית, משום שהילד כבר אינו יכול להיות שותף בחתימת הברית בבשרו. ברור אפוא שלדעת רב האי יש חיוב מצווה על הילד; לו הייתה המילה חיוב של האב כלפי בנו לא היה מקום לפסלה מצד חוסר יכולתו של הבן לבצע את המצווה (עם שייתכן כי היינו פוסלים מילה כזו מבחינה הלכתית מסיבות אחרות). דיונים דומים אנו מוצאים באחרונים, העוסקים במילת ילד מוגבל או עיוור. במקרים כאלה הילד אינו מחויב במצוות, ואם האב משמש במילה רק כשליח של בנו אין מקום למול את התינוק ותוקפה של המילה הוא כשל מנהג בלבד.

הגמרא (קידושין כט ע"א) פוטרת את האם ממילת בנה, והיא לומדת זאת מן הפסוק "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו א-להים": "אותו" - ולא אותה. רוב הראשונים מתקשים בלימוד זה של הגמרא, שהרי מילה היא מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים פטורות ממנה ממילא. מדוע בכלל יש צורך במיעוט מפורש - הלוא הכלל הרגיל של מצוות עשה שהזמן גרמן כבר פוטר את הנשים ממילה ממילא? תוספות מתמקדים בשאלה אם מילה היא אכן מצווה שהזמן גרמה. לרמב"ן, לעומתם, גישה שונה בעניין: ללא הפסוק היינו יכולים לכלול אישה בחיוב מילה (למרות היותה מצוות עשה שהזמן גרמה) משום שזו אינה מצווה שלה אלא מצווה שהיא עושה עבור בנה; זמן גרמה הוא פטור רק במצוות שנשים עושות עבור עצמן ולא במצוות שאישה עושה לאחרים - האם נפטור אישה ממצוות חינוך בנה למצוות סוכה רק משום שזו מצוות עשה שהזמן גרמה? אם מילה היא מצווה המוטלת על הבן לא נוכל, אם כן, לפטור את אמו בגלל היות המילה מצוות עשה שהזמן גרמה, ולכן הגמרא מחפשת לימוד מיוחד שימעט נשים ממנה.

לסיום:

עיין בתשובות חת"ם סופר, יורה דעה סימן רצה, שם הוא פוסק בבירור כי על האב מוטלת מצוות מילה ללא קשר למצווה המוטלת על הבן.