על ניתוח ההיסטוריה והמציאות

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לעילוי נשמת ישראל משה בן ראובן

 

על הרוע וגורמיו*

 
רבותינו אמרו - עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו ארעי במצוות.
 
כלומר, אדם ההולך עם הקב"ה בקרי הוא אדם שאינו שקוע במעשה המצוות ובלימוד התורה בצורה עקבית ושיטתית, אלא בצורה מקרית וארעית.
 
לעומת זאת, הרמב"ם בפתיחה להלכות תענית מסביר פסוקים אלו בצורה שונה:
 
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור ... אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
(רמב"ם תעניות א', א-ג)
 
לדברי הרמב"ם המילה 'קרי' איננה מתייחסת לארעיות בקיום מצוות, אלא להתייחסות להיסטוריה ולהתרחשויות שסביבנו בתודעה של 'מקריות'. לדעת הרמב"ם, התורה מצווה על האדם להתייחס למאורעות הזמן כמושגחים ע"י הקב"ה באופן ישיר, ועל כן הם מהווים תגובה ישירה למעשיו של האדם. ממילא, הצרות הנקרות בדרכו של האדם הן בעצם סימן מאת הקב"ה שעליו לחזור בתשובה. אדם שאינו קולט מסר זה הוא האדם ההולך עם הקב"ה בקרי.
 
מדברי הרמב"ם ניתן להבחין בשלוש דרכים לשפיטת המציאות: דרך אחת היא לשפוט את המציאות על פי כללים קבועים - הכל צפוי ומתנהל לפי חוקי הטבע הבלתי משתנים, ואין שום סיבה מוסרית שעומדת מאחורי המאורעות ההיסטוריים. הדרך השנייה היא האפשרות שהרמב"ם מתאר כ'קרי' - כלומר, התייחסות על המציאות כאל אוסף של מקרים סתמיים, ובגלל מקריות זו לעיתים ישנם מאורעות החורגים ממעגל הטבע הקבוע והידוע מראש: יורד גשם, השמש זורחת, יש סערה בים. גם לפי גישה כזו אין שום סיבה לחפש את הגורמים העומדים מאחורי ההתרחשויות. הדרך השלישית שמעלה הרמב"ם, היא לשפוט את המציאות על פי החטאים שלנו, ולתלות כל מאורע או התרחשות במעשינו או בהתנהגותנו המוסרית. ואמנם, חלילה לנו ליפול לאחת משתי ההסתכלויות הראשונות ולהסיר מאתנו כל אחריות ביחס למצבנו ולמצב המאורעות המתרחשים סביבנו!
 
אולם, כאן אנו נתקלים בבעיה מסוימת, ואולי אפילו במבוכה מסוימת. האם אנו באמת צריכים לשפוט כל מעשה שמתרחש מסביבנו בעיניים אלוקיות של שכר ועונש? נדמה שבשאיפה כזו ישנו יותר משמץ של גאווה - האם אנו, 'גמדים טרוטי עיניים', מסוגלים לפרש את המציאות כולה על סמך ההסתכלות הצרה שלנו? האם אנו מרהיבים עוז לראות את עצמנו כנמצאים בדרגתם של הנביאים, שיכלו לפרש את המאורעות ההיסטוריים באספקלריה אלוקית? מעבר לכך, בשאיפה זו ישנה בעיה נוספת: האם באמת אנו חושבים שכל המציאות מסתובבת אך ורק סביבנו, וכל דבר שאנו חווים נגרם בעקבות המעשים הקטנים שלנו? ידוע לנו על אדם שסבר שהוא יכול להסביר את הגורמים לכל מה שקורה בעולם - בלעם - והגמרא מגיבה לניסיון זה באמירה אירונית: "השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?!"[1]; אפילו להוביל את אתונו בלעם לא הצליח, בעוד הוא חשב לעצמו שהוא מסוגל להבין את ההיסטוריה על כל המניעים שמאחוריה...
 
אם כן, כיצד אנו יכולים מצד אחד לא להתייחס אל המציאות כמקרה, ומצד שני להיזהר מגאווה יתרה ומטעויות הרות אסון? נראה לי, שישנן שלוש אפשרויות שניתן להציע כיצד להתמודד עם הבעיה.
 
האפשרות הראשונה שעומדת בפנינו היא להחמיר, להחמיר, ועוד הפעם להחמיר! נכון שאנו לא יודעים בגלל מה קרה לנו אסון או צרה, אולם בכל מקרה של ספק, כשאנו לא יודעים האם נענשנו בגלל חטא או בגלל דבר אחר שאינו תלוי בנו, אנו נדרשים להחמיר ולפשפש במעשינו. האם ייתכן שכשיש חתיכת בשר שמקורה נתון בספק אנו נדרשים להחמיר, אולם בדבר שנוגע לחיים הרוחניים והמוסריים שלנו נוכל להקל ולהתחמק מהתמודדות מעמיקה?!
 
דרך נוספת, שאנו בתור דתיים צריכים לאמץ בחום, היא קיום מצוות. הדרך שלנו להתמודד עם המציאות הבלתי מובנת היא להתמיד בקיום מצוות ובהתקדמות, ולצפות שעל ידי כך המצב הבעייתי יפסק. גם אם אנו לא יודעים, ולא מתיימרים לדעת, את דעת עליון ואת המניעים הנמצאים מאחורי הטבע העיוור, אנו צריכים להשתפר בקיום מצוות ולצפות שהקב"ה יגאל אותנו מהצרה.
 
הדרך האחרונה היא להגיע לדרגת 'חסיד', שהוא באמת יכול לשפוט את המציאות ולגלות את המניעים העומדים מאחוריה. כמובן שדרך זו דורשת מאתנו עבודה רבה, ואין זו דרך הפתוחה לכל אדם בכל זמן.
 
בכל דרך התמודדות שנבחר, יש להדגיש מסקנה חשובה מאד העולה מדברי הרמב"ם. עלינו להבין שהדבר המשמעותי ביותר שאליו יש להתייחס כאשר מאורעות קשים מתרחשים מסביבנו, הוא הריחוק מהקב"ה שגרם להתרחשויות אלו. בין אם נוכל להבין את הסיבה לרע ובין אם לאו, יש להרגיש את כאב הריחוק והחטא שגרם לאסון, יותר מאשר כאב הסבל שבא בעקבות חטא זה. בעקבות תודעה כזו, חזקה שנוכל לפתח רגישות גדולה יותר לחטאים ותוצאותיהם, ונתקרב, גם אם מעט, לדרגת ה'חסיד'.
 

* השיחה נאמרה בשנת תשס"ג ולא עברה את ביקורת הרב.
[1] בבלי ברכות ז ע"ב.