על שירה ושמיעת מוסיקה

  • הרב שמואל דוד

על שירה ושמיעת מוסיקה* / הרב שמואל דוד

א. זימרה בבית המשתאות

במסכת גיטין ז. למדנו:

"שלחו ליה למר עוקבא: זימרא מנא לן דאסור? שרטט וכתב להו: 'אל תשמח ישראל אל גיל בעמים'. ולישלח להו מהכא - 'בשיר לא ישתו יין - יימר שכר לשותיו'? אי מההוא, הוה אמינא זימרא דמנא (לפי שהפסוק הקודם הוא "שבת משוש חופים... שבת משוש כנור") אבל דפומא שרי - קא משמע לן"

נמצינו למדים, כי לא רק נגינה אסורה בכל ימות השנה, אלא גם שירה בפה אסורה. אלא, שרש"י בפירושו הגביל את האיסור, לפי שפירש כי השאלה היתה: "זימרא: לשורר בבית המשתאות". נמצא, כי לדעת רש"י נושא הדיון היה שירה בבית המשתאות, ועל כך היתה התשובה שאסור. לשיטתו, שירה ללא משתה לא נדונה בגמרא כלל ובוודאי לא נאסרה.

יש להוסיף, כי פירושו של רש"י מוכרח בסוגיא, שכן כאשר הגמרא שאלה מדוע לא למד מר עוקבא את הדין מן הפסוק מישעיה, היתה התשובה צריכה להיות כי פסוק זה עוסק בשירה בעת משתה, ומניין לנו שאסורה כל שירה?! מכך שהגמרא לא שאלה זאת, משמע שאכן הדיון נסוב סביב שירה בעת משתה בלבד. ראיה זו הביאו בתוספות, וכן ראיה נוספת מן המשנה במסכת סוטה:

"פירש בקונטרס לשורר בבית המשתאות, וכך משמע מדקאמר ולישלח ליה מהכא 'בשיר לא ישתו יין', ובפרק בתרא דסוטה תנן: משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות... וראוי להחמיר בכיוצא, דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזימרא, שמתענג ביותר. ושיר של מצוה שרי, כגון בשעת חופה שעושים לשמח חתן וכלה"

לדברי התוס', למרות שלפנינו שתי ראיות לכך שהאיסור לשורר האמור בגמרא הוא דווקא בבית המשתאות, לדברי הירושלמי ראוי לאסור כל זימרה שמתענגים בה ביותר. נראה, שהתוספות כתבו את החומרא שלהם בלשון 'ראוי להחמיר', כיוון שההוכחה להחמיר היא רק מהירושלמי, וכך כתב הר"ן בחידושיו.

לעומת דברי תוס', הרמב"ם רוח אחרת עמו:

"גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהם ואסור לשומעם מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר 'בשיר לא ישתו יין'"

(הלכות תעניות, פ"ה הלי"ד)

מדברי הרמב"ם עולה, כי שירה בפה אסורה רק על יין, אבל נגינה בכלי שיר אסורה אף בלא יין ובלא משתה. ואמנם, כן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תק"ס, ג'). לעומת זאת, מצאנו שהרמב"ם פסק בתשובה (סימן ש"ע בהוצאת פריימן), ששירה בפה אסורה אף בלא יין. נתייחס לסתירה זו בהמשך.

טעמיו של השו"ע, שנטה אחר דעת הרמב"ם ולא אחר שאר הראשונים, יכולים להיות אלו:

א. הרמב"ם הוא עמוד ההוראה ומרן פוסק כמותו במקרים רבים.

ב. דבריו בחיבורו הם דרך המיצוע בין שיטת רש"י ותוספות וסיעתם (שאפילו נגינת כלי אסרו רק על היין), לבין תשובת הרמב"ם (שלדעתו אף שירה נאסרה ואפילו שלא על יין).

ייתכן אף טעם נוסף לפיסקת השו"ע, אם נבין את טעם האיסור על פי הסוגיא בבא בתרא ס::

"תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע, אמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי מזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות... מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם - שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט"

ייתכן, שכדרך שאמרו בברייתא "שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אי אפשר", כך שלא לזמר כלל אי אפשר. אלא, כיוון שבמקדש שרו הלוויים בעת הקרבת הקרבנות, נבטל שירה מן המשתה בלבד. הרמב"ם, הפוסק כי עיקר שירה בפה (הלכות כלי המקדש, פ"ג הל"ג), אסר אף לשורר בפה בעת שתיית יין. לפי הסבר זה, מה שאסר הרמב"ם ניגון בכלי זמר שלא על היין, הוא מחמת שזהו תענוג ביותר וכדעת התוספות.

על פי דברינו, ייתכן לתרץ את הסתירה בין דברי הרמב"ם במשנה תורה לדבריו בתשובות: בתשובות עסק במי שנהנה ביותר בשירה, שאז אסורה עליו השירה גם בלא יין, ואילו במשנה תורה עסק בסתמא, שאז רק ניגון בכלי שיר נחשב תענוג גדול שנאסר אף שלא על היין.

ראיה נוספת לשיטת הרמב"ם, מצויה בסוגיא בסוטה שם. על המשנה הנזכרת לעיל - "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות" - מובא בגמרא:

"אמר רב הונא: זימרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסיר"

מפירוש רש"י שם עולה, כי אפילו שירה בפה נאסרה כאשר היא לשחוק!

ב. טעמי האיסור

הסוגיא בגיטין לעיל, איננה מבארת מה טעם האיסור לזמר. אמנם, מהקשר הפסוק בהושע אותו מצטטת הגמרא, ברור גם הנימוק לאיסור: "לא ישבו בארץ ה', ושב אפרים מצרים, ובאשור טמא יאכלו" - היינו, הטעם הוא הגלות. נמצא, כי אובדן הארץ והיציאה לגלות היא הסיבה והגורם לאיסור שהטילו חז"ל על השירה. לאור זאת, יש מקום לטעון שלאחר קום המדינה נחלש טעם איסור זה, שכן כל הרוצה יכול לשוב לארצו, הרי ישראל נותנים פריים ואין לך קץ מגולה מזה!

אולם, מלשון המשנה בסוטה שצוטטה לעיל, ניתן להבין טעם נוסף. בסוגיה שם נאמר, כי משבטלה סנהדרין בטל שיר מבית המשתאות. בפשטות נראה, כי אובדן המוסד הרוחני העליון של עם ישראל הוא הגורם לכך שבטלה כל שמחה והוטל איסור על זימרה.

ברם, לא כך הבינו חכמי הירושלמי את הדין:

"אמר רב חסדא: בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו, שאין אימת סנהדרין עליהם, הם אומרים דברי נבלה בשיר"

לפי דברי הירושלמי, לא הגלות, חורבן הבית או אובדן הסנהדרין, גרמו לאיסור על השירה, אלא העובדה שלא היה פיקוח. כנראה, שעקב חיקוי התרבות הרומית והיוונית, הפכו השירים לדברי פריצות ונבלה ולכן הם נאסרו. אם כך, ייתכן כי עלינו לבדוק כל שיר לגופו - האם מדובר בשיר נבלה ופריצות אם לאו. קיימים ודאי שירים אסורים אך בודאי קיימים גם שירים שאין בהם דברי נבלה; לא בהכרח נגזור הא אטו הא.

סמך גדול לדברינו אלה, נמצא בתשובות הגאונים:

"הא דאמרינן בסוטה 'אמר רב הונא זימרא דנגדי ובקרי שרי, דגלדאי אסור', היינו טעמא - משום שחקר רב הונא וראה שהזמר של מושכי הספינות ורועי הבקר לא היו בהם גידופים ולא דברים מכוערים. ויש בהם עזרה וסעד למושכי הספינות ולרועים. אבל הזמר של בורסיים, חקר וראה שהיו בו דברים מכוערים ודברי פריצות ולכן אסרו"

(סימן ה')

וכן כתב הערוך:

"דגלדאי אסור מפני שיש בזמר שלהם גידופים"

(ערך בקר)

משמע, כי טעם האיסור הוא תוכן השיר ולא עצם השירה, וכמו כן אין גוזרים מקום אחד בו אין פריצות אטו מקום בו קיימת פריצות.

גם המאירי (גיטין שם) פירש כך את טעם האיסור:

"כל מיני זמר העשויים לשמחת הוללות, ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה - אסור לשומעו ולהשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי, בין שירה לפה. וכל שכן במקום שהנשים מצויות שם, והדבר בא לידי הרגל עבירה. ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות. והוא שאמר 'בעמים' ("אל תשמח ישראל אל גיל בעמים") - כלומר, כמנהג העמים, וכן: 'בשיר לא ישתו יין', שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש. ובמסכת סוטה נראה כן בהדיא"

נמצא, כי עיקר האיסור הוא מחשש לקלות ראש ולפריצות, ובמקום שאין פריצות ואין קלות ראש לא אסרו. ממילא, אי אפשר ללמוד מן המשנה בסוטה לאסור שמיעת שיר ללא הבחנה אחר שבטלה סנהדרין.

טעם נוסף לביטול השיר משבטלה סנהדרין, נאמר בירושלמי שם:

"אמר רבי יוסי בר רבי הונא: בראשונה כל צרה שהיתה באת על הציבור היו פוסקים שמחה כנגרה (כאשר נגאלו ממנה), ומשבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות"

היינו, אין כאן איסור כי אם תיאור מציאות: כיון שבטלו אומרי השירה בעת הקרבת קרבנות תודה על נס, בטל השיר אף מבתי המשתאות. נמצא, שאין מדובר בירושלמי על איסור שירה כלל!

נמצאנו למדים, כי אף שמפשט המשנה עולה שקיים איסור שירה מאז שבטלה סנהדרין, אין האיסור אמור אלא לגבי בתי משתאות ("בטל השיר מבתי משתאות"); ולא עוד, אלא שעל פי שני הפירושים למשנה זו בירושלמי (ואין פירושים נוספים), אין ללמוד איסור אף בבתי משתאות: לפי אחד הפירושים אין כאן איסור כלל, ולפי הפירוש האחר האיסור חל רק על שירי חשק ופריצות.

למרות דברינו, כפי שראינו לעיל, לשון הרמב"ם בתחילת הלכות אלה היא שנאסרה שירה אף לא על היין "משחרב בית המקדש". בעוונותינו הרבים, בית מקדשנו עדיין עומד בחורבנו וזרים מהלכים בו, ולכן לכאורה אין לנו כל אפשרות להתיר שירה, אפילו שלא על היין, כל ימות השנה (פרט לצורך מצווה).

אולם, יתכן כי גם לפי הרמב"ם יש למצוא נימוק להתיר שירה כיום, לאחר הנסים שזכינו להם בדור זה בישועות שעשה ה' לנו בקום המדינה ובמלחמות ישראל מאז, על פי פירושם של תלמידי רבנו יונה על מאמרו של רבי שמעון בן יוחאי שאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה:

"שמעינן שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן בית המקדש אמר שאסור למלא שחוק פיו בעולם הזה, בשום עניין. שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצווה... ומאי דאמרינן אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, בזמן שיאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, לא מפני המקדש בלבד אומר, אלא הכי קאמר: "אימתי ימלא שחוק פינו, ותהיה השמחה מותרת? מזמן שיעשה עמנו נסים ויושיענו, ואז באותו הזמן נשמח, כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו... ושמחה כזו שהיא שמחת הבורא, היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא"

(ברכות כא: באלפס)

לפי דברי תלמידי רבינו יונה יש מקום לומר, כי גם איסור השירה והנגינה מחמת חורבן הבית אינו תקף כיום; ואדרבה, שמא מצווה לשמוח (בשאר הימים, פרט לימי חודש אב), כדי שידעו הכל על נפלאותיו וגבורותיו של הבורא שעשה עמנו בזמן הזה. רק ימי בין המצרים, בהם ממעטים בשמחה, יישארו כדי להזכירנו את חורבן הבית.

וראה זה פלא, כאשר הרמב"ם מונה את הדברים שאירעו לאבותינו בתשעה באב, הוא מקריש מקום מרכזי לחורבן העיר ביתר:

"תשעה באב - חמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה. ונלכדה עיר גדולה, וביתר שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח, ונפל ביד הרומאים ונהרגו כולם, והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו"

(הלכות תעניות, ריש פ"ה)

לדברי הרמב"ם, לא חורבן העיר והרג תושביה הוא העיקר, אלא העובדה שהיה להם מלך וחשבו כי הוא מלך המשיח; הווה אומר: אובדן האוטונומיה היהודית האחרונה, אובדן המפלט האחרון לעצמאות מדינית והתקווה האחרונה להתחדשות הממלכה, הוא האסון הגדול שהתרחש באותם ימים. אם כן, לשיטת הרמב"ם, הסובר שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד - אם זכינו לחידוש העצמאות המדינית ולהסרת שיעבוד המלכויות, הרי שפג חלק מעצמת האבלות והצער שמחויבים אנו עליהם בתשעה באב.

ואכן, הרמב"ם מסיים את הלכות תעניות בכך ש"כל הצומות האלו עתידים להבטל לימות המשיח". אמנם וודאי לא הגענו למצב בו הצומות מתבטלים, אולם מכל מקום יש מקום רב לומר שהיות ואנו במצב בו התחיל להתנוצץ אורו של משיח, עלינו לשמוח כדי לבטא זאת ולפרסם את נפלאותיו וגבורותיו של הבורא.

אולם, יש לדחות כל זאת, היות והרמב"ם תלה את איסור השירה בחורבן בית המקדש ולא בשעבוד מלכויות, ובית המקדש עדיין חרב. ייתכן, כי גם מחמת טעמם של תלמידי רבנו יונה אין להקל, כיוון שיתכן שטעמם נאמר רק לגבי האיסור הכללי למלא שחוק פינו בעולם הזה, אולם איסור זימרה ושירה מחמת אבלות הוא איסור נקודתי מחמת החורבן, ועד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו קשה להקל.

נסכם אפוא את השיטות השונות, על פיהן נהוג היום לנגן ולשיר גם שירים שאינם שירי קודש וגם שלא בסעודת מצווה:

א. ייתכן שנהגו על פי רב האי גאון וסיעתו, הסוברים שאין כל איסור על זמר שאיך בו דברי פריצות.

ב. ייתכן שנהגו על פי שיטת רש"י, אשר סובר כי הזמרה שנאסרה היא דווקא על היין. ועיין בשולחן ערוך שפסק: "גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם", והרמ"א שהגיה: "ויש אומרים דווקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, או בבית המשתה". לפיכך, כל שהוא זמר של שמחה אך אינו בדרך של מלכים ושרים או בבית המשתה, מותר גם לפי התוספות והר"ן. ייתכן, כי גם הרמב"ם, שאסר בסתם זימרה אף שלא על היין, התכוון לכך.

ג. אפשרות נוספת היא, שנהגו להקל מחמת שבטלו טעמי האיסור, גם על פי מסכת גיטין וגם על פי טעמו של הרמב"ם.

 

* המאמר התפרסם ב'עלון שבות - בוגרים' ג'.