עם ישראל – חלק ב': גיור וקהילה (ט)

  • הרב יהודה לב גולדברג

בשיעור האחרון עסקנו בשאלה באיזו מידה יכול המתגייר להיטמע בתוך חווית הקיום של עם ישראל במובן המלא שלה. בניגוד לרבינו תם, שסבר שאין לגר לעשות זימון מכיוון שיש בנוסח הברכה התייחסות למאורעות היסטוריים שאינם נוגעים אליו, סבר הרמב"ם ש"אין כאן הפרש בינינו ובינך" (שו"ת הרמב"ם סימן רצג).

בשיעור זה נמשיך ונבחן את טענתו של הרמב"ם. ישנן כמה הלכות שבמבט ראשון נראות כמבדילות את הגר משאר הציבור; האם הלכות אלה מציבות סימני שאלה על תפיסתו של הרמב"ם את הגיור, או על טיב ההיכללות בעם ישראל הנובע מתפיסה זו?

 

"קהל ה'"

הגמרא (קידושין עב:) מביאה מחלוקת לגבי ההיתר של גר לשאת ממזרת. רבי יהודה אוסר, ומשווה את דין הגר לישראל מלידה, האסור בממזרת. רבי יוסי מתיר, מכיוון שהפסוק (דברים כ"ג, ג') אוסר על ממזר לבוא "בקהל ה'", ו"קהל גרים לא אקרי קהל". על פניה, נראית עמדתו של רבי יהודה כעולה בקנה אחד עם דעתו המובאת בתוספתא בביכורים (שנידונה בהרחבה בשיעור הקודם), המעודדת את הגר לראות את עצמו כחלק מזרע אברהם. לעומת זאת, רבי יוסי נראה כמוציא את הגר מן הכלל, ולכן גר הנושא ממזרת אינו פוגם את הציבור.

הגמרא (קידושין עג.) מסיקה כי "גר מותר בממזרת וכר' יוסי", ופסק זה מובא ברמב"ם (הל' איסורי ביאה ט"ו, ז'; ראו גם הל' איסורי ביאה ט"ז, א'). האם אין זו תשובה ניצחת לתשובתו המחבקת של הרמב"ם לר' עובדיה הגר? האם אין הלכה זו הופכת גרים למתבוננים רק מבחוץ אל תוך ה"קהל"? הגמרא אכן מספרת שהגרים בעיר מחוזא כה הוטרדו מאפשרות זו שהם רגמו את ר' זירא בפירות כאשר הוא דרש בציבור שגר מותר בממזרת!

נוכל להבין טוב יותר מחלוקת זו, ובמיוחד את דעת ר' יוסי, אם נבחן את יסודות המחלוקת. הגמרא מסבירה כי רבי יוסי כולל קבוצות שונות באיסור לשאת ממזרת באמצעות מספר הפעמים שהתורה חוזרת על הביטוי "קהל": "חד לכהנים, חד ללויים, חד לישראלים, חד למישרי ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל". "קהל גרים", לעומת זאת, "לא אקרי קהל", מכיוון שלא מופיעה פעם נוספת המילה "קהל", שתאפשר לנו לכלול באיסור קבוצה נוספת (ראו רש"י קידושין עג.).

העולה מן הגמרא הוא שאין "קהל ה'" אחד, אלא כמה "קהילות ה'". המונח "קהל" אינו מתאר קבוצה מגובשת אחת המשאירה את הגר מחוצה לה, אלא מתייחסת לתת-קבוצות בתוך עם ישראל – כהנים, לויים וכו' – אשר כל אחת מהן נקראת בפני עצמה "קהל". נקודה זו ברורה עוד יותר בתוספתא:

"ר' יהודה אומר ד' קהלות הן קהל כהנים קהל לוים קהל ישראל קהל גרים והשאר מותרים לבא זה בזה וחכ"א שלש קהלות הן קהל כהנים קהל לוים קהל ישראל"   (תוספתא קידושין ה', א').[1]

אם כך, הגר אינו מנודה מן הציבור אלא פשוט נופל בין הכיסאות. כאשר מסתכלים על עם ישראל כולו, הוא כולל את כולם בתוכו, אך כאשר מפרקים אותו לקהילותיו, ישנם פרטים מסוימים אשר לא ניתן יהיה לשייך לאף קהילה. באותו אופן שממזרים אינם אסורים ליהודים כיהודים, אלא לקהילות יהודיות כיחידות חברתיות (בניגוד, למשל, לגויים – האסורים לכל יהודי בפני עצמו); כך גם יכולתו של הגר לשאת ממזרת אינה משקפת פגם ביהדותו, אלא פשוט היעדר חברות באחת מתת-הקבוצות.

מהי עמדת ר' יהודה? ניתן להסביר אותה בשתי דרכים. אם נמשיך בקו שהתחלנו בו, נוכל לומר כי לר' יהודה המונח "קהל" כולל בתוכו את כל עם ישראל, ובכלל זה הגרים. אפשרות זו אולי משתמעת מדברי הגמרא התולה דעה זו בפסוק "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר" (במדבר ט"ו, ט"ו). עם זאת, לשון התוספתא מצביעה על כיוון אחר. ר' יהודה רואה את הגרים כשייכים לתת-קבוצה משלהם, "קהל" רביעי לו הוא קורא "קהל גרים".[2]

עכשיו, שתי אפשרויות אלה בהבנת דעת ר' יהודה מביאות אותנו להבין מחדש את שיטת ר' יוסי. מצד אחד, ייתכן שר' יוסי סובר שלגרים אין קהילה. עם זה שאנו מקבלים אותם בברכה לעם ישראל, הם בודדים שאינם משתייכים לתת-קבוצה כלשהי ואינם גם יוצרים אחת כזו משלהם. לחילופין, ייתכן שר' יוסי מסכים עם ר' יהודה שגרים יוצרים ציבור מיוחד משלהם, אך הוא סובר שקהל זה אינו נמנה על הקהילות האסורות בממזרים.

נקודה זו בולטת אם נעיין בדברי הרמב"ם. ללשון הגמרא ש"קהל גרים לא אקרי קהל", מוסיף הרמב"ם מילה אחת. הוא כותב כי ממזר יכול לשאת גיורת כי "קהל גרים אינו נקרא 'קהל ה'" (הל' איסורי ביאה ט"ו, ז'); דהיינו, הם קהל אך לא "קהל ה'" כזה שהתורה אסרה עליו לקבל אל תוכו ממזרים. הרמב"ם מוסיף ומדגיש נקודה זו כאשר הוא מזכיר את האיסור למנות גר למלך: "אין ממנים מלך מקהל גרים, אפילו לאחר כמה דורות, עד שתהיה אמו מישראל" (הל' מלכים א', ד').[3]

לכל הפירושים, נראה שההיתר של הגר בממזרים הוא חריגה מהכלל, ואינו מעיד על היטמעות בלתי-מלאה בעם ישראל. ר' יוסי אינו מותיר את הגר מחוץ לעם ישראל, אלא רק מחוץ לתת-הקבוצות המרכזיות. בעוד שהשתייכות לקהילות מסוימות מבוססת על אילן היוחסין, ההשתייכות לכלל ישראל איננה כזו.[4] כשם שישראל אינו יכול "להתגייר" לקהל לווים או קהל כהנים (ולהפך), כך הגר שהתגייר לעם ישראל אינו יכול להצטרף לאף אחד מקבוצות אלה. אף על פי כן, שותפותו בחוויה הלאומית של העם שווה לכל אחד אחר.

 

גרים וכהונה

למרות שכל גר או גיורת יכול להיכנס בקשרי חיתון עם יהודי מרגע הגיור (ראו רמב"ם, הל' איסורי ביאה י"ב, י"ז), גיורת אינה יכולה להינשא לכהן. מקורו ואופיו של איסור זה שנויים במחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד (הל' איסורי ביאה י"ח, ג').

הראב"ד הולך בעקבות הגמרא בקידושין עח., המצטטת פסוק מיחזקאל שעל הכהנים לשאת רק "בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מ"ד, כ"ב). מפסוק זה מסיק ר' שמעון שהאיסור אינו חל כאשר מדובר בגיורת שהתגיירה לפני גיל שלוש שנים. חכמים, האוסרים גם במקרה זה, מסתמכים כנראה על אותו הפסוק אך מפרשים אותו אחרת מר' שמעון. הרמב"ם, לעומת זאת, מפרש את הגמרא ביבמות סא: ככוללת גיורת בתוך איסור "זונה",[5] אותה אוסרת התורה במפורש על הכהן לשאת (ויקרא כ"א, ז'). התוספות (יבמות סא.) מסכימים עם הרמב"ם ומסבירים שהפסוק מיחזקאל מבוסס, הן לדעת ר' שמעון והן לדעת חכמים, על איסור התורה של זונה.[6]

באלו תנאים נמצאת הגיורת באיסור "זונה"? רש"י (יבמות סא:) מציע שהיא נכללת בגדר "זונה" מטעם "דנבעלה בנכריותה לעובדי כוכבים ". כמה מפרשים[7] דוחים הסבר זה. ראשית, מכיוון שהטענה לגבי עברה של הגיורת אינו יוצא מגדר השערה, ואין כאן ידיעה ודאית; ושנית, מכיוון שקשה להבין לפי זה את טעמם של חכמים החולקים על רבי שמעון לגבי גיורת הקטנה מגיל שלוש שנים. הרמב"ם והתוספות, לעומת זאת, לא מבססים את הגדרתה כ"זונה" על ההתנהגות שלה, אלא על עצם היוולדה כגויה.[8] בדומה לקביעת חז"ל שגויים נחשבים "ערלים" ללא קשר לשאלה האם העורלה הפיסית הוסרה מהם או לא (נדרים לא:), טוענים התוספות שהגויים מוגדרים כ"שטופים בזימה" ללא קשר להתנהגות כל אחד בפועל.

כך, מגיעים הרמב"ם והראב"ד לאותה מסקנה הלכתית,[9] אך הדרכים בהן הגיעו למסקנה שונות זו מזו. לפי הראב"ד, גיורת אסורה לכהן פשוט מכיוון שלא נולדה כיהודיה. למרות שנטמעה בעם ישראל באופן מלא, עובדת היותה לא "מזרע בית ישראל" נשארת מכשול עבורה, בתחום מצומצם זה. לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, התורה אינה דורשת שכהנים ינשאו דווקא ליהודיות מלידה; אלא שהגיורת נמצאת בגדר של "זונה" (מונח בהחלט לא מחמיא, אך לא כזה שמצביע על התנהגות בלתי הולמת – ראו הל' איסורי ביאה י"ח, ה'-ו') לאור העבר הלא-יהודי שלה, וכמו נשים אחרות הנמצאות בגדר זה, אינה יכולה להינשא לכהן.[10]

 

צאצאי גרים וכהונה

עד כה עסקנו במקרה של גויה שהתגיירה. מה לגבי צאצאי הגרים? המשנה מביאה מחלוקת בעניין בין ר' יהודה לבין ר' יוסי:

"רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר ... ר' יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה"   (קידושין עז.).

מדברי הגמרא (קידושין עח.) עולה כי דעתו של ר' יהודה נובעת מהשוואה בין גרים לבין שאר האסורים להשיא לכהונה. המכונה המשותף לכולם, כולל הגר, הוא שאינם "ברוב קהל" – אינם חלק מהזרם המרכזי של הציבור, גם אם כל אחד מהם שונה מחברו.[11] כתוצאה מכך, הגר מונע מאשתו ומבתו להינשא לכהן בעתיד.[12]

מדוע חולק ר' יוסי על ר' יהודה? לדעת הרמב"ן, ר' יוסי מקבל את סברתו של ר' יהודה אך לומד מהפסוק האמור ביחזקאל שכל מי שנולד יהודי יכול להינשא לכהן. התוספות (יבמות עז.), לעומת זאת, מסבירים שר' יוסי דוחה את קביעתו של ר' יהודה שגר אינו "ברוב קהל", מכיוון שגר אינו אסור בנישואין עם יהודים אחרים. מכיוון שכך, אין לו מן המשותף עם הדמויות אליהן משווה ר' יהודה.[13]

שיטת התוספות מביאה לפרדוקס כפול. בעוד שר' יהודה כולל קהל גרים באיסור לשאת ממזר, הוא מגדיר גרים כ"אינם ברוב קהל" ולכן פוסל את נשותיהם ובנותיהם מלהינשא לכהנים. ר' יוסי, לעומת זאת, סובר שגרים אינם מוגדרים כ"קהל ה'", אך סבור שהם כן חלק מן הזרם המרכזי של הציבור ולכן בנותיהם יכולות להינשא לכהנים!

ייתכן ליישב קושי זה אם נבחן מחדש את שיטתו של ר' יהודה ש"קהל גרים איקרי קהל".[14] איגוד של אנשים בודדים לתוך יחידה חברתית עשוי להיות בעל שתי תוצאות הפוכות על חבריה. מצד אחד, הקבוצה מחזקת את המעמד החברתי שלהם ומעמידה אותם בין הקבוצות האחרות בעם ישראל כשווה בין שוות. בה בעת, מעמד הקבוצה כיחידה בפני עצמה עשוי לבודד את חבריה מקבוצות אחרות.[15] זה בדיוק מה שקורה לגרים לשיטת ר' יהודה. הגדרתם כ"קהל ה'" מחזקת ובה בעת מחלישה את מעמדם. הם צריכים למנוע כניסת מממזרים אליהם, כמו שאר הקבוצות בעם ישראל, אך הם גם מוגדרים כעת יותר כקבוצה ייחודית, שאינה "ברוב קהל".

ר' יוסי יכול לחלוק על כל אחת מהנחותיו של ר' יהודה, במידה משתנה. הוא יכול לדחות את עצם הרעיון של "ברוב קהל" כגורם הלכתי משמעותי. לחילופין, הוא יכול לקבל טענה זו אך לדחות את יישומה לגבי גרים כי הוא אינו רואה בהם קהל עצמאי בתוך עם ישראל המנותק מן הרוב. כך, ייתכן שהוא רואה גרים כפרטים שאין להם שייכות מוגדרת, החיים בין הקהילות השונים מבלי להשתייך לאף אחד מהם, או – כמו שעולה מדברי הרמב"ם – הוא מקבל שיש לגרים זהות משותפת, אך לא זהות המהווה חלופה שוות-ערך ל"קהילות ה'" ולכן מבודדת את הגרים מהם.[16] לדעת ר' יוסי, חולשת הגרים היא גם מקור הכוח שלהם, בכך שחוסר איגודם לתוך קהל ה' מאפשר להם להיטמע לתוך העם באופן מלא יותר, כולל להשיא את בנותיהם לכהנים.

 

סיכום

שיעור זה בחן קושיות אפשריות על יכולתו של הגר להשתתף באופן מלא בברית האבות ולהיטמע באופן מלא בעם ישראל. המגבלות על גרים, ואולי גם על זרעם, מלהשיא לכהונה, כמו גם ההיתר שלהם בממזרים, עשויים להצביע על כך שהגר אינו משתלב בעם ישראל באופן מלא כמו שהיינו עשויים לחשוב.

עם זאת, בחינה מדוקדקת של היסודות ההלכתיים יכולה להדוף קושיות אלה. ר' יהודה, שבמבט ראשון נראה כמעניק יותר מעמד לגרים בכך שהוא אוסר עליהם לשאת ממזרים, לאמיתו של דבר מרחיק אתם משאר הציבור בכך שהוא קובע שהם "אינם ברוב קהל". ר' יוסי, לעומת זאת, שהלכה כמותו בשתי המחלוקות האלה, אינו מקבל שגרים נקראים "קהל ה'", אך בכך הוא מאפשר להם להשתלב יותר בזרם המרכזי של הציבור.

בנפרד מכך, בעוד שהראב"ד סבור שישנו דין עצמאי הקובע שעל הכהנים לשאת רק נשים שנולדו בתוך עם ישראל, הרמב"ם כולל איסור זה תחת איסור מוכר זה-מכבר האוסר על הכהנים לשאת "זונה". בעוד ששתי השיטות מגיעות למסקנה זהה, הרמב"ם מעניק פחות משקל ליוחסין כשלעצמם. לדעת הרמב"ם, הייחוס מצד עצמו אינו מהווה מכשול בפני שילוב המלא של הגר, אף שהגדר של "זונה" (שהוא, אכן, תוצאה של הזהות המולדת של הגיורת) והיעדר חברות באחד מהקהילות  המרכזיות של עם ישראל עשויים להיות בעלי השלכות מסוימות על הגר. דברים של הרמב"ם לעובדיה הגר, ש"אין כאן הפרש בינינו ובינך" (תשובות הרמב"ם סימן רצג), נכונים לכל הפחות ברמת הזהות הלאומית.

 

סיום: ייחודיותו של תהליך הגיור

כאשר בוחנים את טבעו הכפול של תהליך הגירות, חשוב להבחין בייחודיות של התפיסה העומדת ביסודו, הן על רקע העולם העתיק והן על רקע העולם שאנו חיים בו. מצד אחד, רבות התפיסות היום הרואות את הדת כעניין אוניברסלי, ודוחים את רעיון קיומו של עַם עִם גורל מיוחד. מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין מראה כיצד רעיון ההשתלבות בעם בולט בהיעדרותו מהשיח הנוצרי על גיור, הרואה את הגיור בעיקר כחזרה בתשובה אישית (מוסר אביב, עמ' 160). במילים אחרות, הם יכולים להזדהות עם ההתעוררות הרוחנית הנקשרת לכניסה לברית סיני – קבלת המצוות – אך אין להם חוויה מקבילה להצטרפות אל ברית האבות. בדתות בהן קיימת קהילה, הקהילה היא קהילה של מאמינים, ולא עם שתפיסת הייעוד ההיסטורי שלו מתעלה מעל לתנאים של אמונה דתית.

מצד שני, ככל שהיהדות מאמצת תפיסה המדגישה את הלאומיות כ"זרע אברהם", כך מפתיע שזרים יכולים בקלות כה רבה להצטרף לזהות זו. מו"ר הרב צבי שכטר מעיר שגם זהו פן ייחודי של הלאומיות היהודית. ההלכה רואה את שאר העמים כשבטים ולכן הזהות שלהם מוגדרת באופן גנטי. לא ידוע, למשל, על דרך להפוך למואבי או עמוני – מלבד להיוולד למשפחה מואבית או עמונית. לכן אומרת הגמרא (נזיר סא:) שגוֺי "אין לו קהל". הרא"ש שם מסביר ש"קהל גויים לא אקרי קהל".[17] בניגוד לכך, ההלכה רואה את עם ישראל כ"אומה", שהזהות שלה גוברת על הקשרים המשפחתיים בין חבריה (ארץ הצבי סימן יז).[18]

בנוסף, הרב שכטר מוצא את יסודותיה של התפיסה הלאומית הרחבה של עם ישראל כבר בברית של הקב"ה עם האבות. לגבי הברכה שנאמרה לאבות "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג'; וכן בראשית כ"ח, י"ד), כותב הרשב"ם כי המילה "ונברכו" נובעת מהפועלים "מבריך ומרכיב", כמו ביחס לפעולה החקלאית (ראו יבמות סג.). כך מפרש הרשב"ם שכוונת הברכה היא "יתערבו במשפחתך משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג') – הכוונה, כמובן, לגיור.[19]

במילים אחרות, הגיור אינו רק תהליך שברית האבות מאפשרת, אלא השלכה ישירה מהחזון הלאומי שברית האבות מציגה. אם לאברהם אבינו היה מובטחת רק התגלות לזרעו בעתיד, על הר סיני, ייתכן שלא היה מקום לזרים להצטרף לקהילה זו. גם אם הם היו מאמצים את תורת ישראל, הם לא היו יכולים להיהפך ליהודים – ממש כשם שאין הם יכולים להפוך לעמלקים או לכנענים. מכיוון שהברית נכרתה על המימד הלאומי – אף שהברית מעוגנת ישירות בזרעו של אברהם – היא מתעלה מעל הקשרים המשפחתיים הטבעיים ומאפשרת חוויה קהילתית המתעלה מעבר לזמן, למקום ואף מעל לקשרי הדם.[20]

בלשונם של חז"ל, נוכל לומר ש"הרי זה בא ללמד ונמצא למד". בעוד שברית האבות נותנת את הכלים ואת השפה לתאר את החוויה המורכבת של הגיור, הגיור העמיק את הבנתנו לגבי מהות החזון של ברית האבות.

 

לעיון נוסף:

1. כאשר באנו לבחון עד כמה נטמע הגר בתוך עם ישראל, התמקדנו בשיעור זה בחיתון. דיון מלא בנושא יצטרך להתייחס גם למגבלות על הגר להתמנות לתפקידים שיש בהם שררה. בראשי פרקים:

– לגבי מינוי מלך, התורה קובעת כי "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים י"ז, ט"ו), קביעה אשר חז"ל מפרשים כבאה להוציא גר מן הכלל (ראו רבנו בחיי, ורמב"ם ספר המצוות מצות לא תעשה שסב). איסור זה מתרחב לגבי כל התפקידים שיש בהם שררה (יבמות מה:). אנו יכולים להקהות את העוקץ של דין זה אם נשים לב שהמונח בפסוק בו מתמקדים חז"ל הוא "אחיך" (ראו יבמות מה: ובבא קמא פח.). מכך משתמע שהבעיה במינוי גר אינה זהותו האישית, אלא טיב הקשר שלו עם אחרים.[21] התורה דורשת שהמנהיג יצמח "מקרב אחיך" על מנת שיוכל להנהיג את אחיו.[22] כך, מסביר רבא שגר אינו יכול ליטול שררה על יהודים מלידה, אך יכול ליטול שררה על גרים אחרים (ראו יבמות קב.).[23] לא נמנעת ממנו סמכות כשלעצמה, אלא שהוא ממילא מוגבל ביכולתו להפעיל אותה באופן יעיל ביחס לציבור הרחב.[24]

– רש"י ותוספות חולקים באשר להיקף המגבלה על גר לכהן כדיין. רש"י (יבמות קב.) סבור שהמגבלה היחידה על גר כדיין היא השררה שבדבר, ולכן הוא יכול לדון גר אחר, גם דיני נפשות. התוספות סבורים שגר לעולם מנוע מלשבת בבית דין של עשרים ושלושה, לפי דברי הגמרא שהדיינים בבית דין כזה צריכים להיות דומים למשה רבנו (סנהדרין לו:). דבר זה יכול לנבוע מכך שהגר מנוע מעצם המינוי,[25] או מכך שהוא מנוע מלשפוט בנושאים חמורים.[26] מה, אם כך, ניתן ללמוד מדעת התוספות על מעמדו של הגר בכלל?

– בשאלה האם גר יכול לשבת בבית דין של חליצה, מביא הירושלמי (יבמות פרק י"ב, הלכה א') שתי דעות. בהסבר הדעה שהוא מנוע מכך (שהיא גם הדעה אותה מאמץ הבבלי ביבמות קב.), נחלקו המפרשים האם הדבר נובע מהסיבות המנויות למעלה (ראו רמב"ן יבמות קב. ורמב"ן יבמות מה:) או שזוהי דרישה מיוחדת מדיין בבית דין של חליצה שיהיה נולד כישראל (ראו רש"י יבמות קב., תוס' קא: ותוספות ישנים מה:).[27] לשיטה האחרונה, הייחודיות של חליצה עשויה לנבוע מהתפקיד הייחודי של ייבום בשמירה על ירושה ויוחסין (ראו דברים כ"ה, ה'-י' ובספרי), שאינם קשורים לגרים באופן ישיר.

2. במהלך שני השיעורים האחרונים, ראינו שלוש דעות של ר' יהודה: 1. גר יכול לומר "א-לוהי אבותינו". 2. "קהל גרים איקרי קהל". 3. בתו של גר אסורה לכהן. האם ניתן ליישב את כל שלוש הדעות הללו? מצד שני, האם אנו יכולים ליישב את פסיקת הרמב"ם וההלכה המקובלת, המקבלת את הדעה הראשונה אך דוחה את השתיים האחרונות?

3. לגבי הערת שוליים מספר 14: האם הגדרת הרמב"ם ל"קהל גרים" נוגעת גם לר' יהודה, או רק לר' יוסי? במילים אחרות, האם לגבי ר' יהודה יסכים הרמב"ם לדעת התוספות והר"ן?[28]

4. אם, לדעת הרמב"ם, קהל גרים נקרא קהל, באיזה מובן הוא אינו "קהל ה'"? האם הדבר קשור להגדרתו השלילית של הרמב"ם בהערת שוליים 14, או שקהל גרים נחות באופן אחר? ראו גם קידושין ע:.

5. החל מאיזו נקודה ניתן היה, מצד ברית האבות, לקבל גרים? מצד אחד, הספרי (ספרי דברים לב [מהד' פינקלשטיין]), אומר כי מי שבאו יחד עם אברהם אבינו לארץ כנען היו גרים, אך איננו שומעים עליהם מכאן ואילך. הגרים הבאים מופיעים בזמן יציאת מצרים (ראו שמות יב לח ותוספתא פסחים ח, ז). האם ייתכן שתלמידיו של אברהם אבינו אימצו את התפיסה הדתית שלו, אך רק עם ישראל ה"בשל", לאחר יציאת מצרים, יכול לצרף זרים אל ייעודו? עם זאת, ראו רמב"ם הל' עבודה זרה א', ג'.

להערות ושאלות:

[email protected]

 

[1]   ראו גם מקבילות בספרי דברים רמז (מהד' פינקלשטיין) וירושלמי קידושין ד', א'.

[2]   ייתכן שגם הגמרא עצמה פשוט מחפשת שימוש נוסף למילה "קהל" שיאפשר לנו לכלול את הגרים בקבוצה רביעית.

[3]   הרמב"ם חוזר על הביטוי "קהל גרים" בכל פעם בו הוא מזכיר איסור זה. ראו בספר המצוות מצות לא תעשה שסב, כמו גם במניין המצוות הקצר בהקדמה למשנה תורה ובכותרת להלכות מלכים.

[4]   להשלכות נוספות, ראו דבר מו"ר הרב משה ליכטנשטיין, "כתר כהונה לזרעו של אהרן", בתוך ספר היובל לישיבת הר עציון (עלון שבות 150), תשנ"ח, עמ' 275-277. נדפס בשינויים קלים בתוך "לעמוד לשרת – מאמרים בענייני כהונה לזכרו של מארק  (שמעון אלימלך הכהן) ויינברג", מגיד 2015 (בחלק העברי), עמ' 16-19.

[5]   אף שהמונח "זונה" שמור בדרך כלל לאישה מופקרת או מנאפת, המונח קשה יותר להגדרה בהקשר זה של כהונה. ראו את הגדרתו הכוללת של הרמב"ם: "מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו" (הל' איסורי ביאה י"ח, א').

[6]   ראו גם ריטב"א ומאירי יבמות ס:.

[7]   ראו, למשל, רשב"א וריטב"א יבמות ס:.

[8]   ראו גם ריטב"א קידושין עח.

[9]   הנפקא מינה בין שתי העמדות היא העונש הניתן לכהן הנושא גיורת. לדעת הרמב"ם, הוא עבר על מצוות לא תעשה וחייב מלקות, אך לא לדעת הראב"ד.

[10] שאלת היכולת של הגר להסיר מעליו כל תווית קודמת עשויה להיות תלויה במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ביבמות סב. לדעת ר' יוחנן, אם יש לגר ילדים מתקופתו כגוי הרי שהוא קיים בהם מצוות פריה ורביה. באותו אופן, הבן הראשון שיולד לו לאחר הגיור לא יחשב לבכור, ויירש כשאר האחים. לעומתו, לדעת ריש לקיש על הגר להביא ילדים נוספים לעולם על מנת לקיים מצוות פריה ורביה, ורק הבן הראשון שיוולד ביהדותו יחשב לבכור, כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". נראה שריש לקיש מפרש קביעה זו כפשוטה, ולפי זה יש לשאול האם הגיורת יכולה לצאת מגדר "זונה" באותו האופן. נראה שר' יוחנן לא דוחה כלל זה, אך מפרש אותו בצורה מצומצמת יותר. ישנה זהות חדשה, אך הביוגרפיה של הגיורת נותרת חלק ממנה.  ראו גם בשיעור הבא.

[11] ראו רש"י ד"ה שאינן (השני): "שזה [=חלל] יצירתו בעבירה וזה [=מצרי] אינו ראוי לבא בקהל (דברים כ"ג, ח'-ט') וגר אינו ברוב קהל שבא מטפה פסולה" (רש"י קידושין עח.).

[12] הריטב"א מסתפק בשאלה על מה עובר כהן הנושא אלמנת גר. אפשרות אחת היא שהיא מוגדרת "זונה" כי הייתה נשואה ל"פסול" עבורה. לאפשרות זו, ר' יהודה מגדיר גר כ"פסול" לעניין חיתון, אף שאין שום דין המעכב בת ישראל מלהינשא אליו (השוו רמב"ם הל' איסורי ביאה י"ח, ה' ופירוש המשניות קידושין ד', ו' לגבי חלל). ר' יוסי, לעומתו, עשוי לחלוק על עצם התפיסה הזו או לדחות רק את היישום הספציפי שלה לגבי גר.

[13] ראו גם תוספות הרא"ש קידושין עח.

[14] חלק מהצורך ליישב קושי זו נובע מהגמרא ביבמות נז., המצמידה שתי מחלוקות אלו בין ר' יהודה לבין ר' יוסי מבלי להתייחס כלל לסתירה שביניהן.

[15] דוגמה לכך יכולה להיות, למשל, החלטתם של בני קבוצת מיעוט להקים מפלגה פוליטית שתקדם את האינטרסים שלהם.

[16] דעתו של הרמב"ם מקבלת חיזוק מסוים מהגדרתו השלילית ל"קהל גרים", המורכב מיחידים שאבותיהם אינם מישראל – לעומת כל מי שאביו או אמו מישראל, שאסור בממזר (הלכות איסורי ביאה טו ט). כך עולה שאפילו לדעת הרמב"ם קהל גרים הוא פשוט אוסף של פרטים שאינם שייכים לקבוצה אחרת, ולא קבוצה עצמאית המעבירה את המורשת שלה לדורות הבאים (ראו גם חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם). התוספות (קידושין עד. ויבמות פד: [ראו תוספות הרא"ש]) והר"ן (קידושין ל: מדפי הרי"ף) חולקים, וסוברים שהכלל המקובל שביוחסין הולכים אחר האב (ראו קידושין סו:) נכון גם לצאצאיו של גר זכר.

[17] בעוד שהמונח "גוי" הוא רחב, המונח "קהל" משמש בלשון התורה לעם ישראל בלבד, החל מהברכות שניתנו ליעקב (בראשית כ"ח, ג', בראשית ל"ה, י"א ובראשית מ"ח, ד').

[18] ראו גם הרב אהרן ליכטנשטיין, מנחת אביב עמ' 494-496.

[19] פירוש הרשב"ם לבראשית י"ב, ג' אבד מאיתנו, אך בפירושו לבראשית כ"ח, י"ד (שצוטט בפנים), הוא כותב "וכבר פירשנו בפרשת לך לך".

[20] באופן דומה, ראו תיאור של הרמב"ם את "ביתו של אברהם" בהל' עבודה זרה א', ג'; ובתשבה סימן רצג, שנידונה בשיעור הקודם.

[21] באופן דומה, ראו רמב"ם הל' מלכים א', ו'.

[22] גם היום, מדינות רבות – בראש ובראשונה ארה"ב - דורשות ממועמד לנשיאות להיות אזרח המדינה מלידה.

[23] התוספות מציגים שתי דעות בשאלה האם גר יכול לדון זרע גרים (יבמות קא:-קב., כתובות מד:).

[24] התוספות (סוטה מא:) והרמב"ן (יבמות מה:) סבורים שהדרישות למינוי מלך גבוהות מהדרישות למינוי לשררות אחרות. הרמב"ם (הל' מלכים א', ד'-ה') אינו מחלק.

[25] ראו רעיון דומה בדברי מו"ר הרב צבי שכטר בספר גינת אגוז לה, א בשם הרי"ד סולובייצ'יק.

[26] ראו רמב"ן יבמות מה:, המסביר שגר מנוע מלשבת בבית דן של חליצה, כי "החמירה תורה בזה כדיני נפשות".

[27] בעוד שרש"י דורש שהן אביו והן אמו של דיין לחליצה יהיו מישראל, מפרשים אחרים הסתפקו בכך שאביו יהיה מישראל. עמדה זו יכולה לנבוע מכל אחת משתי התפיסות האלה. ראו תוספות קב. ורמב"ן מה:.

[28] אמנם, השווו לחילופי הדברים בין ר' משה סולובייצ'יק לבנו הרי"ד בתוך אגרות הגרי"ד הלוי, הלכות מלכים 268-272.