דילוג לתוכן העיקרי
ערכים והלכה -
שיעור 13

עם ישראל | גרות חלקית | 6

קובץ טקסט

בשני השיעורים האחרונים, בחנו את היחס בין כניסה לברית האבות ובין קבלת ברית סיני בהקשר של גיור. מסקנתנו הובילה אותנו ללכת בדרכו של הרב סולובייצ'יק, שראה את ברית האבות וברית סיני כשתי בריתות נפרדות – גם אם קשורות זו לזו – שכל אחת מהן דורשת מחויבות נפרדת. לתפיסה זו, אף ברית אינה שער כניסה לאחרת אלא מדובר בשתי בריתות מקבילות אליהן נכנסים בו זמנית.

לאור תפיסתנו את כל אחת מהבריתות כעומדת בפני עצמה, מתעוררת שאלה נוספת: למרות קביעתו הגורפת של הרב סולובייצ'יק ש"אין גירות לחצאין" ו"אי אפשר לוותר אפילו על קוצו של יוד של שתי הבריתות" (קול דודי דופק עמ' 30), האם יכולה להיות כניסה לשתי הבריתות שלא באופן שווה? את השיעור הקודם סיימנו בדוגמה: הרמב"ם מתייחס לעבד כנעני כמי שהצטרף לברית סיני אך אינו נוטל חלק בברית האבות. האם ניתן למצוא מקרים נוספים בהם נמנעות מאדם החובות או הזכויות של אחת הבריתות? אם התשובה לכך חיובית, האם הגמישות זהה בשתי הבריתות, או שגיור "לא-מאוזן" מתרחש דווקא בכיוון אחד?

מעבר להבהרת טיבו של הגיור וטיב מרכיביו כשלעצמם, התשובות לשאלות אלה עשויות להשפיע על טווח האפשרויות שניתן להביא בחשבון לגבי גירות בזמננו אנו.

 

נישואין יהודיים: זכות בסיסית או זכות-יתר?

לאחר שהוא מציג את הדינים השונים הנוגעים לנישואין עם גויים ועבדים, כותב הרמב"ם:

"כל הגוים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר" (במדבר ט"ו, ט"ו) ומותרין להכנס בקהל ה' מיד והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל וישא הישראלי גיורת ומשוחררת חוץ מארבעה עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום שהאומות האלו כשיתגייר מהן אדם הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל"   (הל' איסורי ביאה י"ב, י"ז).

הרב סולובייצ'יק מצוטט כלומד מלשון הרמב"ם שהיתר הגר להינשא ליהודים אינו מובן מאליו, אלא זוהי זכות נוספת המוענקת לו בתהליך הגיור. לא רק שהגר הוא "כישראל לכל דבר", אלא שבנוסף הוא מותר "להכנס בקהל ה'", למרות שהגר עצמו אינו חלק ממנו" (רשימות שיעורי מרן הגרי"ד הלוי, יבמות, עמ' 507-508).[1]

באיזה מובן ניתן לבודד קשרי נישואין עם ישראל מזכויות אחרות הנובעות ממעמדו של האדם כישראל, כמו הזכות להצטרף למניין או לשמש שליח? בניגוד לזכויות הנובעות מקדושת ישראל שזוכה בה הגר באמצעות התחייבותו במצוות,[2] יכולתו לשאת בן או בת ישראל מהווה הצהרה על כניסתו לעם ישראל. בעוד שהיכולת לכתוב ספר תורה או להוציא אחרים ידי מקרא מגילה נובעת מנטילת חלק בברית סיני, הזכות להיכנס בברית הנישואין עם ישראל נובעת מנטילת חלק בברית האבות. הגר הקלאסי נכנס לשתיהן.

בכיוון זה, ממשיך הרב סולובייצ'יק, יכולים אנו להבין את סוף דברי הרמב"ם בהלכה זו, לגבי עמון, מואב, מצרים ואדום. הפסוקים בתורה (דברים כ"ג, ד'-ט') אוסרים על גרים מאומות אלה לבוא "בקהל ה'", כלומר להינשא ליהודים – אם באופן זמני, כאיסור עשה (כך לגבי מצרים ואדום), או לעולמים, כמצוות לא תעשה (כמו לגבי עמון ומואב).[3] קריאה פשוטה של הפסוקים עשויה להצביע על כך שאיסורים אלה נפרדים לחלוטין משאלת גיורו של הגר. עמוני ומואבי יכולים לעבור תהליך גיור מלא, ובכל זאת הם מנועים מלבוא בקהל, בדומה לממזר או פצוע דכה, שאין ספק לגבי יהדותם אך התורה אוסרת עליהם לבוא בקהל בפסוקים הקודמים (דברים כ"ב, ב'-ג').

הרמב"ם הולך בדרך אחרת. הוא כותב בפירוש שגר מאומות אלה הוא "כישראל לכל דבר אלא לעניין ביאה בקהל".[4] הוא מנוע מליצור קשרי נישואין עם קהל ישראל לא כאיסור עצמאי, אלא זוהי מגבלה הנובעת מעצם מעמדו כיהודי![5] העמוני או המואבי נוטל חלק מלא בכל הנוגע לברית סיני. הוא יכול לשקוע בתורה ואפילו – כמו שמעיה ואבטליון – להשתייך לחכמי תורה שבעל פה המוסרים אותה מדור לדור.[6] בברית האבות, לעומת זאת, העמוני או המואבי אינו נוטל חלק מלא. הוא נשאר מחוץ לעם ישראל במובן מסוים, והדבר בא לידי ביטוי במגבלה עליו לבוא בקשרי נישואין עם קהל ה'.[7]

ייתכן שהרמב"ם יכול למצוא ראיה לשיטתו בדברי הגמרא (קידושין עד:), הקובעת כי אף ר' יהודה, האוסר על גר לשאת ממזרת, מתיר לגר עמוני או מואבי לשאת ממזרת. כלומר, גר סתם, לפי ר' יהודה, שייך ל"קהל ה'", אך לא גר עמוני או מואבי. כך, האיסור המונע מהם להינשא אל תוך הקהל אינו איסור עצמאי אלא אמירה רחבה יותר על מניעתם משותפות מלאה בקהל.[8]

 

גירות ללא בית דין

כדוגמה נוספת לגר שעדיין מנוע מלהינשא לקהל ישראל הביא הרב סולובייצ'יק דעה המובאת בשם הרי"ף. לגבי גר שלא התגייר בפני בית דין, מביא הרמב"ן את דברי הרי"ף כסובר שהגירות כשלעצמה תקפה, אלא: "דלא נהגינן ביה מנהג ישראל ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג' [דיינים]" (יבמות מה:).[9]

נראה שהרי"ף (כמו שהוא מובא אצל הרמב"ן) מבחין בין שתי תוצאות של הגיור: 1. מעמדו האישי של הגר; 2. מעמדו אל מול עם ישראל. לתוצאה הראשונה – שאנו קוראים לה שותפות בברית סיני – יכול הגר להגיע בכוחות עצמו, גם ללא בית דין. אך לתוצאה השנייה – הכניסה לעם ישראל, או ברית האבות – ניתן להגיע רק באמצעות טבילה בפני שלושה דיינים. ללא השותפות של הדיינים, הגר מנוע מלישא בת ישראל; בדומה לכך, עם ישראל אינו רואה אותו כחלק ממנו. הדיינים הם אלו שמתווכים את היקלטותו של הגר בעם ישראל,[10] ובלעדיהם הוא נוטל חלק רק באחת משתי הבריתות.

הרמב"ן עצמו מציע גרסה שונה מעט של העמדה אותה הוא מביא בשם הרי"ף. נוכחותם של הדיינים הכרחית לצורך קבלת המצוות. עם זאת, אם הגר קיבל מצוות בפני בית דין ואז המשיך לבצע מילה וטבילה בינו לבין עצמו, הפסק הוא כדברי הרי"ף: הגר קיבל מעמד אישי של יהודי, אך אינו יכול לשאת בת ישראל עד שיטבול בפני בית דין. אם כך, ההיגיון הבסיסי נשאר זהה, אלא שהרמב"ן מייחס שני תפקידים שונים לדיינים בתהליך הגיור: 1. להעניק רשמיות לקבלת המצוות; 2. לקבל את הגר לעם ישראל. אם הם נוכחים רק לצורך קבלת המצוות אך לא בעת הטבילה, הושלמה הכניסה לברית סיני אך לא לברית האבות.[11]

 

סיכום

בשיעור הבא נמשיך לבחון מקרים של גיור ששותפותם בזהות היהודית אינה מלאה.

 

לעיון נוסף:

1. עד כמה מרוחק גר עמוני או מואבי מברית האבות? האם הוא יכול לומר "שהוצאתנו ממצרים" כמו כל גר אחר?[12]

2. להבנת הרב סולובייצ'יק ברמב"ם, האיסור על גר מצרי או אדומי מדור ראשון או שני לשאת בת ישראל משקפת גם גיור חלקי. אמנם, בניגוד לצאצאי עמוני או מואבי, הדור השלישי יכול לשאת בת ישראל. מצד אחד, קל להבין מדוע ההשתלבות בעם ישראל עשויה לקחת כמה דורות. מצד שני, מהו המנגנון בו מושלם הגיור של הדור השלישי לגר המצרי או האדומי?

3. בגמרא (יבמות מה:) נראה שמוזכר מקרה של אישה שטבלה ללא נוכחות של שלושה דיינים. לעיל דנו בהסבריהם של הרמב"ן והרי"ף. התוספות, לעומתם, מציעים פירוש אחר: "ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי" (תוספות יבמות מה:). באיזה מובן מחליף הידע של הציבור את נוכחות הדיינים? ניתן להציע שני הסברים: 1. המודעות של בית הדין מספיקה, גם אם הוא לא נוכח שם; 2. אולי תפקידו של בית הדין בעת הגיור הוא רק לייצג את עם ישראל. בשל כך, אם הטבילה היא עובדה מפורסמת, הציבור כולו מלווה את הגיור, ולא נחוץ בית דין רשמי!

להערות ושאלות:

[email protected]

 


[1]   ראו הל' איסורי ביאה ט"ו, ז', ובשיעור מס' 9 בסדרה זו.

[2]   ולכן נוסח ברכת המצוות היא "אשר קדשנו במצוותיו".

[3]   יש להעיר שביחס לעמון ומואב, רק הזכרים אסורים, ואילו ביחס למצרים ואדום, הזכרים והנקבות אסורים בשווה (ראו רמב"ם הל' איסורי ביאה י"ב, י"ח-י"ט).

[4]   טענתו השנייה של הרב סולובייצ''יק מחזקת את טענתו הראשונה. את החלק הראשון בדברי הרמב"ם, אם נקרא אותו כעומד בפני עצמו, ניתן להבין כדחיית האפשרות שגר כנעני אסור לבוא בקהל (ראו בשיעור הבא). סוף דברי הרמב"ם, עם זאת, מראים בצורה ברורה שנישואין לישראל הם זכות מיוחדת העומדת בנפרד משאר תוצאות הגירות.

בנוסף, העובדה שהרמב"ם מביא את האיסורים לשאת גרים מעמון, מואב, מצרים ואדום באותו פרק המוקדש לאיסור לשאת גויים – ולא בפרקים ט"ו וט"ז, העוסקים באיסורים לשאת ממזר ופצוע דכה – מחזקת את טענתו של הרב סולובייצ'יק. בדומה לכך, בספר המצוות ובהקדמה למשנה תורה מובאים האיסורים לשאת גרים מאומות אלו (מצוות נג-נה) לאחר אוסף איסורים העוסקים בעבודה זרה ונישואין לגויים, בעוד שהאיסורים על ממזר ופצוע דכה (מצוות שנד ו-שסא, בהתאמה) מובאים בחלק של איסורי ביאה.

[5]   קו מחשבה זה מזכיר את סברתו של ר' חיים סולובייצ'יק לגבי טריפות. במקום ההסבר המקובל, המניח שמעשה השחיטה בבהמה טריפה כשר, אלא שהבהמה עצמה טריפה, טען ר' חיים שהאיסור לאכול טריפה נובע מכך שתהליך השחיטה פגום. ראו חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם דף עט. (מכתב המתוארך לי"ח אדר תרע"ב).

[6]   ראו הקדמת הרמב"ם למשנה תורה. ראו גם יבמות עו: לגבי מנימין (או בנימין – ראו גרסאות שונות של תוספתא קידושין ה', ו' [מהד' וילנא]), גר מצרי שהיה תלמידו של ר' עקיבא.

[7]   חשוב לציין כי אם גר מאחת מארבע אומות אלה קידש בת ישראל למרות האיסור, הקידושין תופסים, מה שאין כן בגוי המקדש בת ישראל. תפיסת קידושין היא פונקציה של הסטטוס האישי הנובע מהמחויבות למצוות שניתנו בסיני. ההיתר לשאת בת ישראל, עם זאת, נובע מנטילת חלק בברית האבות.

[8]   עם זאת, ראיה זו נוגעת רק לרמב"ם, הסבור שניתן להשתייך לקהל ובו בזמן להיות אסור בנישואין אל תוך הקהל. כך פצוע דכה, שלא יכול להינשא אל תוך הקהל, אסור בכל זאת בממזרת, מכיוון שפצוע דכה עצמו הוא חלק מן הקהל (הל' איסורי ביאה ט"ז, ב'). לכן העובדה שעמוני או מואבי מותר בממזרת מראה שמעמדם נחות מזה של פצוע דכה, בכך שהם מרוחקים יותר מן הקהל. הראב"ד, לעומת זאת, חולק על הרמב"ם וסבור שפצוע דכה יכול לשאת ממזרת. עבור הראב"ד, לא ניתן לנתק בין היתר הנישואין לבין ההשתייכות לקהל. אדם יכול להיות מותר בנישואין לקהל, או להיות מחוץ לקהל לחלוטין. לשיטה זו, דעת ר' יהודה היא מסקנה פשוטה שאינה מלמדת דבר על מעמדו של גר עמוני או מואבי.

[9]   ראו גם במאירי:

    "שמא נתגייר בלא שלשה [דיינים] וכמו שאמר שנתגייר בין הגוים ולכתחילה [גיור] הוא שצריך שלשה אבל בדיעבד אפי' בינו לבין עצמו על הדרך שפסקו שם גדולי הפוסקים [הרי"ף]" (שבת סח.).

    עם זאת, ככל הנראה הייתה למאירי ולרמב"ן גרסה משובשת של הרי"ף. לפי הגרסה שלפנינו (דף טו: מדפי הרי"ף), כמו שמסביר הב"ח (יורה דעה רסח), הרי"ף רק מוותר על עדות ברורה שאכן היו שלושה דיינים בגירות. אם הגר מתנהג כיהודי כשר, אנו יכולים להניח שהוא התגייר כהלכה, אך על מנת שיוכל לשאת בת ישראל אנו זקוקים לראיה ברורה. בנוסף, זוהי דעת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה י"ג, ט'), שבדרך כלל משקף את דעת הרי"ף (ראו גם מגיד משנה). ראו גם אצל מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, “Conversion: Birth and Judgment,” Leaves of Faith: The World of Jewish Living, 207, note 26.

[10] ראו גם שיעור 10 לגבי היעדר בית דין במעמד הר סיני ושיעור 12 לגבי תפקידו של בית הדין בטבילתו השנייה של עבד כנעני.

[11] לאמיתו של דבר, הרמב"ן מצריך בית דין לא רק לשם הטבילה אלא גם לשם קבלה חוזרת של המצוות. ניתן להציע כמה אפשרויות להבין זאת:

1. נוכחות הדיינים בעת הטבילה אינה נוגעת לקבלתו של הגר לעם ישראל, אלא לשלב שני של קבלת המצוות שמשלים את תהליך הגיור ומעניק לגר את מלוא הזכויות של ישראל, כולל נישואין.

2. קבלת המצוות אינה הכרחית רק לצורך ברית סיני, אלא גם לצורך ברית האבות, כי הדיינים מוכנים לקבל לעם ישראל רק מי שמקבל על עצמו להתנהג במנהג ישראל.

3. קבלת המצוות השנייה היא רק אישוש של קבלת המצוות הראשונה, שעליה להיעשות בעת הטבילה, אך אינה הכרחית מצד עצמה.

ההבדל בין האפשרויות עשוי לבוא לידי ביטוי במקרה בו בית דין היה נוכח בעת הטבילה, אבל לא היה מלווה בקבלת מצוות שנייה. האם יכול גר כזה לשאת בת ישראל?

[12] ראו גם ערוך לנר מכות ח:בשני השיעורים האחרונים, בחנו את היחס בין כניסה לברית האבות ובין קבלת ברית סיני בהקשר של גיור. מסקנתנו הובילה אותנו ללכת בדרכו של הרב סולובייצ'יק, שראה את ברית האבות וברית סיני כשתי בריתות נפרדות – גם אם קשורות זו לזו – שכל אחת מהן דורשת מחויבות נפרדת. לתפיסה זו, אף ברית אינה שער כניסה לאחרת אלא מדובר בשתי בריתות מקבילות אליהן נכנסים בו זמנית.

לאור תפיסתנו את כל אחת מהבריתות כעומדת בפני עצמה, מתעוררת שאלה נוספת: למרות קביעתו הגורפת של הרב סולובייצ'יק ש"אין גירות לחצאין" ו"אי אפשר לוותר אפילו על קוצו של יוד של שתי הבריתות" (קול דודי דופק עמ' 30), האם יכולה להיות כניסה לשתי הבריתות שלא באופן שווה? את השיעור הקודם סיימנו בדוגמה: הרמב"ם מתייחס לעבד כנעני כמי שהצטרף לברית סיני אך אינו נוטל חלק בברית האבות. האם ניתן למצוא מקרים נוספים בהם נמנעות מאדם החובות או הזכויות של אחת הבריתות? אם התשובה לכך חיובית, האם הגמישות זהה בשתי הבריתות, או שגיור "לא-מאוזן" מתרחש דווקא בכיוון אחד?

מעבר להבהרת טיבו של הגיור וטיב מרכיביו כשלעצמם, התשובות לשאלות אלה עשויות להשפיע על טווח האפשרויות שניתן להביא בחשבון לגבי גירות בזמננו אנו.

 

נישואין יהודיים: זכות בסיסית או זכות-יתר?

לאחר שהוא מציג את הדינים השונים הנוגעים לנישואין עם גויים ועבדים, כותב הרמב"ם:

"כל הגוים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר" (במדבר ט"ו, ט"ו) ומותרין להכנס בקהל ה' מיד והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל וישא הישראלי גיורת ומשוחררת חוץ מארבעה עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום שהאומות האלו כשיתגייר מהן אדם הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל"           (הל' איסורי ביאה י"ב, י"ז).

הרב סולובייצ'יק מצוטט כלומד מלשון הרמב"ם שהיתר הגר להינשא ליהודים אינו מובן מאליו, אלא זוהי זכות נוספת המוענקת לו בתהליך הגיור. לא רק שהגר הוא "כישראל לכל דבר", אלא שבנוסף הוא מותר "להכנס בקהל ה'", למרות שהגר עצמו אינו חלק ממנו" (רשימות שיעורי מרן הגרי"ד הלוי, יבמות, עמ' 507-508).[1]

באיזה מובן ניתן לבודד קשרי נישואין עם ישראל מזכויות אחרות הנובעות ממעמדו של האדם כישראל, כמו הזכות להצטרף למניין או לשמש שליח? בניגוד לזכויות הנובעות מקדושת ישראל שזוכה בה הגר באמצעות התחייבותו במצוות,[2] יכולתו לשאת בן או בת ישראל מהווה הצהרה על כניסתו לעם ישראל. בעוד שהיכולת לכתוב ספר תורה או להוציא אחרים ידי מקרא מגילה נובעת מנטילת חלק בברית סיני, הזכות להיכנס בברית הנישואין עם ישראל נובעת מנטילת חלק בברית האבות. הגר הקלאסי נכנס לשתיהן.

בכיוון זה, ממשיך הרב סולובייצ'יק, יכולים אנו להבין את סוף דברי הרמב"ם בהלכה זו, לגבי עמון, מואב, מצרים ואדום. הפסוקים בתורה (דברים כ"ג, ד'-ט') אוסרים על גרים מאומות אלה לבוא "בקהל ה'", כלומר להינשא ליהודים – אם באופן זמני, כאיסור עשה (כך לגבי מצרים ואדום), או לעולמים, כמצוות לא תעשה (כמו לגבי עמון ומואב).[3] קריאה פשוטה של הפסוקים עשויה להצביע על כך שאיסורים אלה נפרדים לחלוטין משאלת גיורו של הגר. עמוני ומואבי יכולים לעבור תהליך גיור מלא, ובכל זאת הם מנועים מלבוא בקהל, בדומה לממזר או פצוע דכה, שאין ספק לגבי יהדותם אך התורה אוסרת עליהם לבוא בקהל בפסוקים הקודמים (דברים כ"ב, ב'-ג').

הרמב"ם הולך בדרך אחרת. הוא כותב בפירוש שגר מאומות אלה הוא "כישראל לכל דבר אלא לעניין ביאה בקהל".[4] הוא מנוע מליצור קשרי נישואין עם קהל ישראל לא כאיסור עצמאי, אלא זוהי מגבלה הנובעת מעצם מעמדו כיהודי![5] העמוני או המואבי נוטל חלק מלא בכל הנוגע לברית סיני. הוא יכול לשקוע בתורה ואפילו – כמו שמעיה ואבטליון – להשתייך לחכמי תורה שבעל פה המוסרים אותה מדור לדור.[6] בברית האבות, לעומת זאת, העמוני או המואבי אינו נוטל חלק מלא. הוא נשאר מחוץ לעם ישראל במובן מסוים, והדבר בא לידי ביטוי במגבלה עליו לבוא בקשרי נישואין עם קהל ה'.[7]

ייתכן שהרמב"ם יכול למצוא ראיה לשיטתו בדברי הגמרא (קידושין עד:), הקובעת כי אף ר' יהודה, האוסר על גר לשאת ממזרת, מתיר לגר עמוני או מואבי לשאת ממזרת. כלומר, גר סתם, לפי ר' יהודה, שייך ל"קהל ה'", אך לא גר עמוני או מואבי. כך, האיסור המונע מהם להינשא אל תוך הקהל אינו איסור עצמאי אלא אמירה רחבה יותר על מניעתם משותפות מלאה בקהל.[8]

 

גירות ללא בית דין

כדוגמה נוספת לגר שעדיין מנוע מלהינשא לקהל ישראל הביא הרב סולובייצ'יק דעה המובאת בשם הרי"ף. לגבי גר שלא התגייר בפני בית דין, מביא הרמב"ן את דברי הרי"ף כסובר שהגירות כשלעצמה תקפה, אלא: "דלא נהגינן ביה מנהג ישראל ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג' [דיינים]" (יבמות מה:).[9]

נראה שהרי"ף (כמו שהוא מובא אצל הרמב"ן) מבחין בין שתי תוצאות של הגיור: 1. מעמדו האישי של הגר; 2. מעמדו אל מול עם ישראל. לתוצאה הראשונה – שאנו קוראים לה שותפות בברית סיני – יכול הגר להגיע בכוחות עצמו, גם ללא בית דין. אך לתוצאה השנייה – הכניסה לעם ישראל, או ברית האבות – ניתן להגיע רק באמצעות טבילה בפני שלושה דיינים. ללא השותפות של הדיינים, הגר מנוע מלישא בת ישראל; בדומה לכך, עם ישראל אינו רואה אותו כחלק ממנו. הדיינים הם אלו שמתווכים את היקלטותו של הגר בעם ישראל,[10] ובלעדיהם הוא נוטל חלק רק באחת משתי הבריתות.

הרמב"ן עצמו מציע גרסה שונה מעט של העמדה אותה הוא מביא בשם הרי"ף. נוכחותם של הדיינים הכרחית לצורך קבלת המצוות. עם זאת, אם הגר קיבל מצוות בפני בית דין ואז המשיך לבצע מילה וטבילה בינו לבין עצמו, הפסק הוא כדברי הרי"ף: הגר קיבל מעמד אישי של יהודי, אך אינו יכול לשאת בת ישראל עד שיטבול בפני בית דין. אם כך, ההיגיון הבסיסי נשאר זהה, אלא שהרמב"ן מייחס שני תפקידים שונים לדיינים בתהליך הגיור: 1. להעניק רשמיות לקבלת המצוות; 2. לקבל את הגר לעם ישראל. אם הם נוכחים רק לצורך קבלת המצוות אך לא בעת הטבילה, הושלמה הכניסה לברית סיני אך לא לברית האבות.[11]

 

סיכום

בשיעור הבא נמשיך לבחון מקרים של גיור ששותפותם בזהות היהודית אינה מלאה.

 

לעיון נוסף:

1. עד כמה מרוחק גר עמוני או מואבי מברית האבות? האם הוא יכול לומר "שהוצאתנו ממצרים" כמו כל גר אחר?[12]

2. להבנת הרב סולובייצ'יק ברמב"ם, האיסור על גר מצרי או אדומי מדור ראשון או שני לשאת בת ישראל משקפת גם גיור חלקי. אמנם, בניגוד לצאצאי עמוני או מואבי, הדור השלישי יכול לשאת בת ישראל. מצד אחד, קל להבין מדוע ההשתלבות בעם ישראל עשויה לקחת כמה דורות. מצד שני, מהו המנגנון בו מושלם הגיור של הדור השלישי לגר המצרי או האדומי?

3. בגמרא (יבמות מה:) נראה שמוזכר מקרה של אישה שטבלה ללא נוכחות של שלושה דיינים. לעיל דנו בהסבריהם של הרמב"ן והרי"ף. התוספות, לעומתם, מציעים פירוש אחר: "ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי" (תוספות יבמות מה:). באיזה מובן מחליף הידע של הציבור את נוכחות הדיינים? ניתן להציע שני הסברים: 1. המודעות של בית הדין מספיקה, גם אם הוא לא נוכח שם; 2. אולי תפקידו של בית הדין בעת הגיור הוא רק לייצג את עם ישראל. בשל כך, אם הטבילה היא עובדה מפורסמת, הציבור כולו מלווה את הגיור, ולא נחוץ בית דין רשמי!

להערות ושאלות:

[email protected]

 
[1]   ראו הל' איסורי ביאה ט"ו, ז', ובשיעור מס' 9 בסדרה זו.
[2]   ולכן נוסח ברכת המצוות היא "אשר קדשנו במצוותיו".
[3]   יש להעיר שביחס לעמון ומואב, רק הזכרים אסורים, ואילו ביחס למצרים ואדום, הזכרים והנקבות אסורים בשווה (ראו רמב"ם הל' איסורי ביאה י"ב, י"ח-י"ט).
[4]   טענתו השנייה של הרב סולובייצ''יק מחזקת את טענתו הראשונה. את החלק הראשון בדברי הרמב"ם, אם נקרא אותו כעומד בפני עצמו, ניתן להבין כדחיית האפשרות שגר כנעני אסור לבוא בקהל (ראו בשיעור הבא). סוף דברי הרמב"ם, עם זאת, מראים בצורה ברורה שנישואין לישראל הם זכות מיוחדת העומדת בנפרד משאר תוצאות הגירות.
בנוסף, העובדה שהרמב"ם מביא את האיסורים לשאת גרים מעמון, מואב, מצרים ואדום באותו פרק המוקדש לאיסור לשאת גויים – ולא בפרקים ט"ו וט"ז, העוסקים באיסורים לשאת ממזר ופצוע דכה – מחזקת את טענתו של הרב סולובייצ'יק. בדומה לכך, בספר המצוות ובהקדמה למשנה תורה מובאים האיסורים לשאת גרים מאומות אלו (מצוות נג-נה) לאחר אוסף איסורים העוסקים בעבודה זרה ונישואין לגויים, בעוד שהאיסורים על ממזר ופצוע דכה (מצוות שנד ו-שסא, בהתאמה) מובאים בחלק של איסורי ביאה.
[5]   קו מחשבה זה מזכיר את סברתו של ר' חיים סולובייצ'יק לגבי טריפות. במקום ההסבר המקובל, המניח שמעשה השחיטה בבהמה טריפה כשר, אלא שהבהמה עצמה טריפה, טען ר' חיים שהאיסור לאכול טריפה נובע מכך שתהליך השחיטה פגום. ראו חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם דף עט. (מכתב המתוארך לי"ח אדר תרע"ב).
[6]   ראו הקדמת הרמב"ם למשנה תורה. ראו גם יבמות עו: לגבי מנימין (או בנימין – ראו גרסאות שונות של תוספתא קידושין ה', ו' [מהד' וילנא]), גר מצרי שהיה תלמידו של ר' עקיבא.
[7]   חשוב לציין כי אם גר מאחת מארבע אומות אלה קידש בת ישראל למרות האיסור, הקידושין תופסים, מה שאין כן בגוי המקדש בת ישראל. תפיסת קידושין היא פונקציה של הסטטוס האישי הנובע מהמחויבות למצוות שניתנו בסיני. ההיתר לשאת בת ישראל, עם זאת, נובע מנטילת חלק בברית האבות.
[8]   עם זאת, ראיה זו נוגעת רק לרמב"ם, הסבור שניתן להשתייך לקהל ובו בזמן להיות אסור בנישואין אל תוך הקהל. כך פצוע דכה, שלא יכול להינשא אל תוך הקהל, אסור בכל זאת בממזרת, מכיוון שפצוע דכה עצמו הוא חלק מן הקהל (הל' איסורי ביאה ט"ז, ב'). לכן העובדה שעמוני או מואבי מותר בממזרת מראה שמעמדם נחות מזה של פצוע דכה, בכך שהם מרוחקים יותר מן הקהל. הראב"ד, לעומת זאת, חולק על הרמב"ם וסבור שפצוע דכה יכול לשאת ממזרת. עבור הראב"ד, לא ניתן לנתק בין היתר הנישואין לבין ההשתייכות לקהל. אדם יכול להיות מותר בנישואין לקהל, או להיות מחוץ לקהל לחלוטין. לשיטה זו, דעת ר' יהודה היא מסקנה פשוטה שאינה מלמדת דבר על מעמדו של גר עמוני או מואבי.
[9]   ראו גם במאירי:
    "שמא נתגייר בלא שלשה [דיינים] וכמו שאמר שנתגייר בין הגוים ולכתחילה [גיור] הוא שצריך שלשה אבל בדיעבד אפי' בינו לבין עצמו על הדרך שפסקו שם גדולי הפוסקים [הרי"ף]" (שבת סח.).
    עם זאת, ככל הנראה הייתה למאירי ולרמב"ן גרסה משובשת של הרי"ף. לפי הגרסה שלפנינו (דף טו: מדפי הרי"ף), כמו שמסביר הב"ח (יורה דעה רסח), הרי"ף רק מוותר על עדות ברורה שאכן היו שלושה דיינים בגירות. אם הגר מתנהג כיהודי כשר, אנו יכולים להניח שהוא התגייר כהלכה, אך על מנת שיוכל לשאת בת ישראל אנו זקוקים לראיה ברורה. בנוסף, זוהי דעת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה י"ג, ט'), שבדרך כלל משקף את דעת הרי"ף (ראו גם מגיד משנה). ראו גם אצל מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, “Conversion: Birth and Judgment,” Leaves of Faith: The World of Jewish Living, 207, note 26.
[10] ראו גם שיעור 10 לגבי היעדר בית דין במעמד הר סיני ושיעור 12 לגבי תפקידו של בית הדין בטבילתו השנייה של עבד כנעני.
[11] לאמיתו של דבר, הרמב"ן מצריך בית דין לא רק לשם הטבילה אלא גם לשם קבלה חוזרת של המצוות. ניתן להציע כמה אפשרויות להבין זאת:
1. נוכחות הדיינים בעת הטבילה אינה נוגעת לקבלתו של הגר לעם ישראל, אלא לשלב שני של קבלת המצוות שמשלים את תהליך הגיור ומעניק לגר את מלוא הזכויות של ישראל, כולל נישואין.
2. קבלת המצוות אינה הכרחית רק לצורך ברית סיני, אלא גם לצורך ברית האבות, כי הדיינים מוכנים לקבל לעם ישראל רק מי שמקבל על עצמו להתנהג במנהג ישראל.
3. קבלת המצוות השנייה היא רק אישוש של קבלת המצוות הראשונה, שעליה להיעשות בעת הטבילה, אך אינה הכרחית מצד עצמה.
ההבדל בין האפשרויות עשוי לבוא לידי ביטוי במקרה בו בית דין היה נוכח בעת הטבילה, אבל לא היה מלווה בקבלת מצוות שנייה. האם יכול גר כזה לשאת בת ישראל?
[12] ראו גם ערוך לנר מכות ח:

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)