מקורות

1. גמרא ג ע"א "בעי מיניה רב מרבי... כרה"י לא דמיא מידו דבעה"ב". רש"י.

2. תוס' ד"ה עקירת וד"ה מאי, תוס' הרא"ש ד"ה מי וד"ה מ"ט.

3. חידושי הרמב"ן ג ע"א ד"ה ה"ג בפר"ח ידו לא נייח (במהדורות החדשות של חידושי הרמב"ן).

4. חידושי הרשב"א ד"ה ה"ג ר"ח, חידושי הר"ן ד"ה ידו.

5. חידושי הרשב"א ה ע"א ד"ה הא, באמצע – "ואינו נראה בעיני... למעלה מעשרה פטור".

 

פתיחה

הגמרא בדף ג ע"א מספרת:

"בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב או דילמא לא אמר ליה חייב ואינו דומה לידו מאי טעמא גופו נייח ידו לא נייח".

כפי שלמדנו בשיעור הקודם, על מנת להתחייב על הוצאה בשבת צריך, מלבד עצם ההעברה מרשות לרשות, לבצע גם פעולת "עקירה" (וגם פעולת "הנחה"). במקרה המופיע בגמרא, אדם אחד מטעין חפצים על גופו של אדם אחר והשני יוצא מרשות היחיד לרשות הרבים, מבלי שהוא עצמו הרים את החפץ. הרקע לשאלה הוא המקרה המובא במשנה, שבו בעל הבית נתן לתוך ידו המושטת של העני ולאחר מכן העני הוציא. המשנה פוסקת ששניהם, העשיר והעני, פטורים. סיבת הפטור של העני היא משום שלא עקר, ואם כן – גם במקרה שלנו לכאורה המוציא היה צריך להיות פטור. רבי השיב לרב שהמקרה של יד – כשמישהו נתן לתוך ידו של המוציא – אינו דומה למקרה של גוף, שבו המטעין העמיס את המשא על גופו של המוציא ולא נתן לתוך ידו – "גופו נייח, ידו לא נייח". עלינו להבין את השאלה ואת התשובה, ואת האבחנה בין ידו לגופו.

שיטת רש"י – יד אינה יכולה לנוח

רש"י מבאר: "גופו נייח – על גבי קרקע, והויא עקירה". מדבריו נראה שהכוונה בביטויים "נייח" ו"לא נייח" להנחה על גבי קרקע, וכשהגמרא קובעת "ידו לא נייח" – הכוונה שידו לא נחה על גבי קרקע. (התוספות, בד"ה מאי, כתבו שרש"י פירש ש"ידו לא נייח - על גבי קרקע". משפט זה אינו מופיע ברש"י, ותוס' כנראה מדייק מכך שרש"י הסביר שגופו נייח על גבי קרקע, וכן כתוב במפורש בתוס' הרא"ש).

משמעות דבריו של רש"י היא שגם אם גוף האדם (והחפץ המונח עליו) נחשב כמונח במקום שהוא עומד – "על גבי קרקע" – ידו אינה נחשבת כמונחת, וממילא דבר שניתן בידו אינו מונח באותו מקום שבו נמצא גופו. כלומר - אם אדם עומד ברשות היחיד ומשהו מונח על גבי גופו, החפץ נחשב כמונח באותה רשות היחיד, אך דבר שנמצא בידו אינו נחשב כמונח ברשות היחיד. ואם תשאלו – אם כן, היכן הוא מונח? - התשובה כנראה היא שהחפץ אינו מונח כלל, אלא הוא במצב של "בתנועה", הוי אומר - עקור.

רש"י אינו מסביר את ההבדל בין דבר המונח על גוף  האדם לבין דבר המונח בידו, ונראה שההבדל הוא שהיד נועדה להסיע דבר ממקום למקום, והיא עצמה נעה בלי קשר לתנוחת הרגליים. לכן גם כשאדם עומד נייח ברשות היחיד, חפץ הנמצא בידו אינו במצב של "מונח", וממילא - כשהוא מתחיל לנוע הוא אינו מבצע עתה פעולת עקירה. בלשון אחרת, החפץ בידו הוא עקור ועומד. לבסוף, כשהוא יצא מרשות היחיד, אפילו אם יניח את החפץ ברשות הרבים - הרי הוא פטור, מכיון שלא עשה מעשה עקירה בהתחלה, וכמו שראינו, הוצאה והנחה בלי עקירה אינן מחייבות.

שיטת התוספות – ידו בתר גופו גרירא

התוספות הבינו אחרת. הר"י מסביר שהמקרה שנקרא בפי רבי "ידו" הוא המקרה המובא במשנה, שבו העני עומד ברשות הרבים וידו פשוטה לרשות היחיד. פירושו של הביטוי "ידו לא נייח" אינו שביד אין כלל מצב של "מונח", אלא ש"ידו בתר גופו גרירא". החפץ בידו אכן מונח – אך הוא מונח ברשות הרבים, מקום הרגליים, ולא בקרקע שמתחת לידו. ממילא אם יוציא את ידו הוא פטור לא בגלל שלא עקר, אלא בגלל שעקר מרשות הרבים, והניח ברשות הרבים, כלומר, הוא לא הוציא בכלל.

לפי התוס' הגמרא אינה מחלקת בין יד לגוף באופן עקרוני, אלא קובעת שהגוף נמצא במקומו, והיד נמצאת במקומו של הגוף שאליו היא מחוברת. במילים אחרות, רגליו של אדם קובעות את מקום כל גופו. "יד", במקרה זה, היא רק דוגמא לאיבר שמתפשט רחוק ממקום רגליו, והחידוש הוא שאף על פי כן, מקומו ההלכתי הוא במקום נגיעת הגוף בקרקע.

תוס' מקשים על רש"י מהמשנה עצמה, הקובעת:

"פשט העני את ידו לפנים... נטל מתוכה (מתוך ידו של בעל הבית) והוציא, העני חייב".

במקרה הזה החפץ מונח ביד (ידו של בעל הבית) והעני לוקח משם ומוציא לחוץ, והוא חייב. אם חפץ ביד אדם אינו נחשב כמונח כלל, העני הלוקח מידו אינו עוקר ודינו להיות פטור. לפי פירוש הר"י, במקרה הזה החפץ נמצא ביד בעל הבית שעומד ברה"י, ולכן גם הוא מונח שם, והעני עוקר מרשות היחיד ומוציא לרשות הרבים.

הסבר שיטת רש"י

מה יענה רש"י לשאלת התוס'? יש מן הראשונים שאמרו שתוס' לא הבין את רש"י נכון, ובעצם רש"י מסביר כמו התוס'. כך משתמע מדברי הרשב"א, והדברים מסתייעים בהמשך דברי רש"י עצמו. הדיבור המלא הוא:

"גופו נייח – על גבי קרקע, והויא עקירה. ל"א - (לשון אחר) ידו בתר גופו גרירא ל"ג (לא גרסינן), דיתירא היא".

הלשון השנייה היא שיטת התוס'. אם רש"י כתב עליו שאין הגירסה הזאת נכונה משום ש"יתירא היא", משמע שהיא נכונה בתוכנה והבעיה היא רק שאין צורך להכניס את המילים לתוך הגמרא. משמע מכך שהפירוש הכלול בלשון הראשונה של רש"י אינו שונה מהלשון השנייה.

אך כאמור, מתחילת דברי רש"י משתמע אחרת. ועוד – למה שרש"י יתנגד ללשון "ידו בחר גופו גרירא" משום שהיא "יתירא"? מה רע בתוספת הסבר מפורט, במיוחד כשהיא ברורה יותר ומבוארת יותר מהלשון הסתומה שבגרסת רש"י: "גופו נייח ידו לא נייח"? ממתי רש"י מוחק גירסאות מפני שהן מיותרות?

לכן נראה שלשון "יתירא" כוונתה שהגירסא מיותרת משום שהיא מעלה טעם נוסף ושונה מן הטעם הראשון, ולכן אינה מוסיפה כלום ואין בה צורך. לפי הטעם הראשון ידו לא נייח גם אם הרגליים מונחות באותו מקום – למה, אם כן, יש להוסיף שכשהרגליים במקום אחר, ידו בחר רגליו גרירא ואינה מונחת במקומה? ממילא – ידיים אינן מונחות בשום מקרה!

אם כן, עלינו לחזור לקושיית התוס'. כשהעני עוקר את החפץ מידו של העשיר ומוציא אותו, זה נחשב כעקירה – וממילא חייבים להגיד שהחפץ היה מונח לפני כן, כשהיה בידו של העשיר. כך יוצא מן המשנה. אך כאשר העשיר שם את החפץ בידו של העני, ואז העני מוציא את החפץ לרשות הרבים, החפץ נחשב כאילו לא היה מונח בידו ולכן הוצאתו אינה עקירה. מה ההבדל?

התשובה חייבת להיות שיד בעל הבית, שאינו יוצא ואינו עומד לצאת, נחשבת כמקום הנחה עבור החפץ. לעומת זאת, המצאות החפץ בידו של העני היא לצורך טלטולו, מכיון שהוא עומד לצאת, ובמקרה כזה אנו אומרים שהחפץ אינו מונח. החפץ מוחזק על ידי יד העני כדי לנוע, ודבר זה מפקיע את הנחתו הגיאוגרפית. במילים אחרות - ידו של המטלטל (יד העני) לא נייח (אלא נייד); אך ידו של העומד (בעל הבית) היא עצמה עומדת, והחפץ  שבה מונח על גבי קרקע.

הרמב"ן, כשהביא את שיטת רש"י, כתב כך בהסבר קושיא זו (בדפוסים החדשים של חי' הרמב"ן. בדפוסים הישנים המבוססים על מהדורת רא"ז מלצר הקטע חסר):

"וא"ת אם כן אף כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית או שנטל ממנה והוציא יהא פטור, שהרי לא עקרה או לא הניחה בקרקע דידו לא נייח. אלא שאני התם, דכיון דגופו נייח אף ידו מונחת אגב גופו אף על פי שלא נחה בעצמה, זהו דעת רש"י" ז"ל".

נראה שכוונת הרמב"ן למה שכתבנו. כשגופו נייח – הכוונה שהגוף אינו בתנועה – גם היד נייח. אמנם יד מצד עצמה אינה גוף שקובע מקום, אלא גוף שתופס ואוחז, ואף על פי כן אם היד תופסת למען גוף נייח החפץ מונח גם כן. אבל אם היד תופסת לצורך גוף נע, זה מפקיע את הקשר בין מקום היד לקרקע שתחתיה. (למרות ההסבר היפה שמספק הרמב"ן לשיטת רש"י, הוא דוחה את פירושו בלי נימוק וכותב רק שהוא אינו נכון, ובהמשך הוא מאמץ את הסבר התוס' וגירסתם, שיד בתר גוף גרירא).

בשיעור הקודם הסברתי שרש"י סובר שהוצאה היא קביעת זהות מקומית חדשה לחפץ, בניגוד לתוס' הסוברים שהוצאה היא מלאכת הזזת החפץ למקום חדש, מבלי שהמקום נעשה מרכיב בזהותו של החפץ. מסתבר שיש קשר בין המחלוקת ההיא לבין המחלוקת שלנו היום (לא תלות מחייבת, אך בכל זאת הקבלה והתאמה מסוימת). מכיון שרש"י רואה את המקום הישן והמקום החדש של החפץ הנתון בתהליך הוצאה כקובעי זהות לחפץ, אין זה מפתיע שדרושה רמה גבוהה של קביעות במקום. לא כל הימצאות מקרית תהפוך להיות חלק מזהותו המהותית של החפץ. החפץ, כביכול, צריך להיות "מושרש" במקום, כדי שהוא יחשב כ"בן" המקום ההוא, כשייך למקום, כך שהמקום הוא חלק מזהותו של החפץ. לכן ניתן לטעון שחפץ הנמצא ברשות היחיד, אך מונח בידו של אדם, והיד עצמה מחזיקה בו כדי לטלטלו למקום אחר, אינו נחשב כקבוע באותו מקום, למרות שהוא נמצא שם. הוא כבר אינו שייך לאותו מקום. אולם לדעת התוס', שההוצאה היא בעצם תנועה, וההנחה והעקירה הן רק שיעורים במעשה ההזזה, אין הבדל גדול בהגדרת ההזזה אם היא התחילה מנקודת הימצאות מקרית ברשות היחיד או בנקודת קביעות שם. מבחינת משמעות התזוזה, שני המקרים זהים.

שיטת הר"ש משאנץ

לפי הבנה זו ברש"י, יש הגיון רב בשיטת הר"ש משאנץ המובא בגליון התוס' (אות ב' בצד הגמרא) ובתוס' הרא"ש, שהגמרא שאלה רק אם עקירת גופו כעקירת חפץ ולא אם הנחת גופו כהנחת חפץ. שיטת הר"ש היא שאם העני הוציא לחוץ ולא הניח שם אלא רק עמד, זה ודאי נחשב הנחה אף על פי שהחפץ מונח בידו ולא על גבי קרקע (בתוס' שלנו שיטה זו נדחית על ידי הר"י). לפי הסברנו ברש"י החילוק פשוט. חפץ האחוז ביד לצורך טילטולו אינו מונח, כי האחיזה היא לשם הזזתו משם. אבל יד העני בסוף ההוצאה היא עתה יד האוחזת כדי להניח, בדיוק כמו יד העשיר שממנה לקח העני. במילים אחרות - התנועה העתידית של בעל היד מפקיעה את ההנחה, ולא התנועה בעבר, שכבר הסתיימה.

(יצוין, שהר"ש משאנץ עצמו סובר כמו התוס' ולא כמו רש"י, כמובן. שיטתו היא שיש הבדל עקרוני בין עקירה להנחה, והנחה מתבצעת ביתר קלות מאשר עקירה. עקירה מצריכה מעשה משמעותי, ולהנחה די במעשה קל. נדון בחילוק זה בדף ד', בסוגיית קלוטה כמי שהונחה דמי.)

שיטת הרשב"א

מדברי הרשב"א (דף ה ע"א ד"ה הא) עולה דרך נוספת להסביר את הגמרא. הנושא שבו הוא עוסק שונה, אך משיק לנושא שלנו. מהו מקומו, מבחינת הגובה, של דבר שנמצא על גופו של אדם? קיימת שיטה בראשונים (עיין ריטב"א עירובין לג ע"א) שכל דבר שמוחזק על ידי אדם נחשב כמונח בין רגליו. במילים אחרות - האדם אינו חלק מפני השטח, אלא חפץ בתוך השטח ולכן מתייחסים אליו כ"לא קיים" כשקובעים את מיקומו של החפץ שאותו הוא נושא. כל דבר נמצא בנקודה שתחתיו על פני כדור הארץ. התוס' בעירובין חולק ורואה את החפץ כמונח באויר בגובה. ברשות היחיד אין נפקא מינה, מכיון שרשות היחיד עולה עד השמים. אך רשות הרבים עולה רק עד י' טפחים, ודבר שמונח למעלה מי' אינו ברה"ר, אלא בכרמלית או במקום פטור. לכן לפי התוס' מי שמעביר דבר על כתפיו ברה"ר אינו חייב עד שיניחנו למטה מי'.

לרשב"א בדף ה' יש שיטה אחרת. מצד אחד הוא כותב שאם אדם יוציא חפץ ויניחנו על גבי אדם אחר למעלה מי' הוא אינו חייב כי לא היתה הנחה ברשות הרבים, ובכך הוא מסכים עם התוספות. אך אם אדם אחד יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או יעביר ד' אמות ברשות הרבים כשהחפץ מוחזק למעלה מי', הוא חייב גם אם לא הניח. הסיבה היא ש"באדם אחד שעמד לפוש (חייב), דעקירת גופו והנחת גופו כעקירת חפץ והנחת חפץ דמי". ברור שהרשב"א אינו מדבר על מקום הנחת החפץ, משום שהוא כבר קבע שמקומו של החפץ למעלה מי', אלא צ"ל שהוא מדבר על מעשה עקירה בנוגע לחפץ. אע"פ שמצד החפץ הוא נמצא ומונח למעלה מי', כיון שהאדם המוציאו בעצמו הניח את גופו ברשות הרבים, ועקירת גופו כעקירת החפץ דמי, מעשה הנחה בוצע בנוגע לחפץ. הסבר זה אפשרי רק אם נאמץ את הגדרת בעלי התוספות להוצאה, כפי שהסברנו בשיעור הקודם. אינני צריך הנחה ברשות הרבים כדי לתת שם "מונח" לחפץ, אלא כדי להגדיר את מעשה ההוצאה כמשמעותי, מכיון שהתחיל ברשות היחיד ונגמר ברשות הרבים. שאלת הגמרא שלנו אם עקירת גופו כעקירת החפץ (והנחת גופו כהנחת החפץ) היא שאלה אם עקירת והנחת גופו יספיקו כדי להגדיר את ההוצאה של החפץ כמלאכה, למרות שהחפץ מצד עצמו לא הונח ברשות הרבים, ולא נעקר מרשות היחיד (על ידי המוציא). המסקנא היא שכן – מכיון שהאדם המוציא את החפץ גם עקר וגם הניח את גופו, והחפץ הוצא מרשות היחיד לשטחה של רשות הרבים על ידו, הרי הוא חייב, כאילו היתה עקירת חפץ והנחת חפץ.

למרות שהרשב"א בדף שלנו אינו מזכיר פירוש זה, העובדה שהוא משתמש בלשון "עקירת גופו כעקירת חפץ" מורה לכאורה על האפשרות לפרש כך את השאלה והתירוץ המובאים בגמרא. לפי זה החילוק בין ידו לגופו בגמרא שלנו יתפרש כמו שפירשו התוס' (וכך גם כותב הרשב"א אצלנו), אך פירושו פשוט יותר. אם האדם קיבל בגופו או בידו ברשות היחיד, ואז עקר את רגליו ואת גופו והלך לרשות הרבים, הוא חייב כי עקירת גופו כעקירת חפץ. אך אם הוא עומד ברשות הרבים והושיט ידו לרשות היחיד וקיבל מן העשיר (שזהו המקרה שנקרא "ידו" לפי התוספות), ולאחר מכן החזיר את ידו לחוץ מבלי להזיז את רגליו – פטור, כי אין כאן עקירת גופו ורק הזזת ידו. הזזת היד אינה מעשה עקירה ולא מעשה הנחה, וממילא דנים על החפץ מצד עצמו. (עיין גם בפסקי הרא"ש סי' ב'. הקרבן נתנאל פירש את הרא"ש בהתאם לתוס', אך מלשונו משמע אחרת, ואפשר לפרשו כמו הרשב"א).

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק עורך: יהודה רוזנברג, תשע"ז ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                          http://etzion.org.il האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org   משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * *

**********************************************

 

מקורות לשיעור הבא בעניין

חטא כדי שיזכה חבירך

 

1. גמרא ד ע"א "גופא ... איסור סקילה"

2. רש"י, תוס' (ד"ה וכי, וד"ה קודם), תוס' הרא"ש ד"ה וכי.

3. רמב"ן ד"ה אילימא וד"ה וכי, חידושי הריטב"א עירובין לב ע"ב ד"ה ניחא.

4. תוס' פסחים נט ע"א ד"ה אתי.