ערב

  • הרב משה טרגין

ערב

על מנת לשכנע את המלווה להלוות, יכול הלווה להציע מספר בטחונות. הלווה יכול, למשל, לכתוב שטר, או להבטיח למלווה נאמנות בכל טענה אפשרית שהוא יטען בדיון משפטי. הלווה מעודד את המלווה לתת לו את הכסף בכך שהוא מבטיח לו כי ידו תהיה על העליונה בכל תביעה משפטית שתתעורר בעקבות ההלוואה. באופן דומה, יכול הלווה לייחד חפץ מסוים שממנו המלווה יגבה ראשונה את חובו במקרה שהלווה לא יפרע לו במזומן- חפץ המכונה "אפותיקי". אולם הביטחון הגדול ביותר שיכול הלווה לתת למלווה הוא אפיק גבייה חלופי- אדם אחר שממנו יגבה המלווה את חובו אם ייוותר הלווה עצמו ללא כסף. אדם כזה מכונה ערב, ובשיעור זה נעסוק באופי חיובו ובטיבו. את מקור חיובו של הלווה אנו יכולים לאתר בקלות- הלוא הוא הכסף שאותו הוא מקבל; לגבי מקור חיובו של הערב הדברים ברורים פחות. הערב יכול לחייב את עצמו בצורה עצמאית, אלא שעדיין יש מקום לשאול: איזה סוג של חיוב נוצר מכוח התחייבותו? מהי התחייבות זו שבכוחה לחייב את הערב בתשלומים?

הגמרא במסכת בבא בתרא (קע"ג.) מתייחסת לשאלה זו במפורש. לאחר מספר ניסיונות של הגמרא להוכיח תופעה זו מפסוקים, הגמרא מסיקה כי המחייב של הערב הוא ההנאה שהוא מקבל מן הערבות. למרות העובדה שהערב אינו מקבל כסף בעבור ערבותו, הוא עדיין נהנה מן העובדה כי הייתה זו התחייבותו שאפשרה את ההלוואה. דבר זה מוציא לו מוניטין של אדם אמין ואחראי, והוא ההנאה היוצרת את חיובו. עניין דומה נידון בגמרא במסכת בבא מציעא (צ"ג.) לגבי שומר המחליט להעלות את רמת האחריות שלו בשמירה על החפץ, כגון שומר חינם- החייב בדרך כלל רק על פשיעה- שהסכים לקבל עליו את שמירת כל האונסים שיבואו על החפץ. הגמרא מחפשת את המנגנון ההלכתי המאפשר לשומר חינם לקבל על עצמו את ההתחייבות החדשה, והיא מסכמת כי ההנאה שהשומר מפיק מכך ששמו יוצא למרחוק כשומר אחראי ומהימן היא היוצרת את החיוב מצדו של השומר לשלם על כל האונסים. מה טיבו של חיוב זה, ומדוע תחייב ההנאה המופקת ממשהו את הנהנה בתשלום בתמורה להנאתו?

בפשטות נוכל לומר כי ההנאה היא מקור החיוב לשלם. ישנם מספר מקרים בהלכה שבהם החיוב לשלם נוצר כתוצאה מהנאה. גם אם אין קיימים מחייבים אחרים האחראים בדרך כלל ליצירת חיוב, עצם קבלת ההנאה יכול לגרום לחיוב לשלם. לדוגמא, גם אם המחייבים הרגילים בגדרי "מזיק" אינם קיימים, ניתן לחייב את בעל הבהמה על עצם העובדה שבהמתו נהנתה מצריכת תבואה שאינה שלו. במצבים מסוימים אדם חייב לשלם על גדר שנבנתה סביב שדהו למרות שלא שכר את שירותיו של מי שבנה את הגדר. במקרה שלנו הערב חייב לשלם עבור ההנאה שקיבל- אם ללווה לא יהיה מה לשלם.

אך מדברי הרמב"ם נראה שהוא הבין את מקור החיוב של ערב אחרת. בפרק י"א מהלכות מכירה מתאר הרמב"ם יצירת חיובים ממוניים חדשים. אם אדם מצהיר, אם על פה- בנוכחות שני עדים- ואם על ידי כתיבה בשטר, כי הוא חייב לחברו סכום מסוים של כסף, נוצר חוב שאותו חייב המצהיר לשלם, גם אם ברור כי קודם לכן לא היה חוב כזה. אדם יכול לחייב את עצמו באופן חד- צדדי לשלם כל סכום של כסף. הרמב"ם מחדש כי יצירת חוב שכזו אינה דורשת מעשה קניין ודי בעצם ההתחייבות בפה בפני שני עדים. כמקור לחידוש זה מביא הרמב"ם את המקרה של ערב, שבו הוא רואה אב טיפוס למקרים שבהם ניתן ליצור חיוב באמצעות אמירה על פה, ללא כל מעשה קניין- כל עוד האמירה נעשתה בפני שני עדים. ברור שהרמב"ם לא חשב כי המחייב של הערב הוא ההנאה שהוא מקבל מערבותו, שכן לו סבר כך לא יכול היה ללמוד מהמקרה של ערב את הכלל שלפיו אמירה יכולה ליצור חיוב לשלם. נראה שהרמב"ם הבין כי תפקיד ההנאה הוא רק להבטיח כי הערב אכן מתכוון ברצינות לדבריו, שאכן יש פה גמירות דעת להתחייבות. אילו לא היה הערב נהנה היינו יכולים להסתפק האם דבריו באמת כנים. מציאות ההנאה משכנעת אותנו כי הערב אכן גמר בדעתו להתחייב לשלם במקרה הצורך. באמצעות הבנה כזו של תפקיד ההנאה יכול הרמב"ם ללמוד מדין ערב על היכולת הכללית של כל אדם להטיל על עצמו חיוב באמירה בפה. ההנאה אינה יוצרת את החיוב, היא רק משמשת לנו כאינדיקציה לכך שאכן הייתה פה התחייבות גמורה. למעשה, הרמב"ם יכול להציע לנו אמצעים אחרים שיוכלו לשכנע אותנו בכנות דבריו של המתחייב גם בהעדר הנאה. לדוגמא, אם ההתחייבות נעשתה בנוכחות עדים, או אם היא נכתבה בשטר, אין הערב יכול לחזור בו, וברור כי מתחילה התכוון ברצינות לחייב את עצמו. הרמב"ם מבין כי האדם הוא שיוצר את החיוב לשלם, וכי יש לו יכולת לחייב את עצמו בצורה חד-צדדית באמצעות אמירה בפה, וההנאה משמשת רק כאינדיקציה לכך שיש ממש בדבריו.

סיכום:

הגמרא תולה את חיובו של הערב בהנאה שהוא מפיק מן המצב. האם ההנאה היא שיוצרת את החיוב המוטל על הערב לשלם, או שמא היא משמשת רק כערובה לכך שההתחייבות שהערב קיבל עליו בעל פה היא אכן התחייבות כנה ורצינית? האם אנו לומדים מדין ערב את היכולת הכללית ליצור חיובים באמצעות אמירה? התשובה לשאלה זו טמונה באופן שבו אנו מבינים את תפקיד ההנאה.

אנו יכולים לעמוד על תפקיד ההנאה ביצירת החוב על ידי הגדרת סוג ההנאה הנדרשת. המשנה במסכת בבא בתרא (קע"ה.) מביאה מחלוקת בין ר' ישמעאל לבין בן ננס בנוגע לערב שהתערב בהלוואה בשלב מאוחר יותר - שלא בשעת ההלוואה. מה הדין אם הערב מופיע רק בשעה שהמלווה כבר מנסה לגבות את כספו מהלווה? במקרה זה, הערב מנסה להרגיע את המלווה, והוא משיג דחייה של מועד הפירעון באמצעות ערבות כי הוא ישלם את הכסף במקרה הצורך. ניתן היה לחשוב כי גם במקרה זה הערב נהנה (מכך שהציל את חברו הלווה מגבייתו של המלווה), ועל כן הוא אכן חייב את עצמו לשלם במקרה הצורך. ר' ישמעאל אכן מקבל עמדה זו, אך בן ננס חולק, באמרו כי ערב הוא רק מי שההלוואה נעשתה מלכתחילה על דעת כך שהוא יתחייב לשלם. אם לערב לא היה חלק ביצירת ההלוואה, והוא התערב במקרה רק בשלבים מאוחרים יותר שלו, כגון דחיית מועד הפירעון, אין עליו כל חיוב לשלם.

לפי שיטת הרמב"ם, הסבור כי תפקיד ההנאה מתמצה בהיותה ערובה לכך שהערב אכן התכוון ברצינות לחייב את עצמו, אין מקום לחלק בין הנאה הבאה בשעת ההלוואה ממש לבין הנאה הבאה לאחר ההלוואה. כל הנאה שהערב מקבל יכולה להצביע על כך שהוא אכן קיבל עליו את החיוב, כפי שסבור ר' ישמעאל. המגבלה שמטיל בן ננס על ההנאה יכולה להצביע על תפקיד משמעותי יותר של ההנאה ביצירת החיוב על הערב: אם נאמר כי ההנאה היא שיוצרת את החיוב על הערב, אפשר גם לומר כי רק הנאה הנובעת מפעולה הכרוכה ביצירת ההלוואה מסוגלת לחייב את הערב. אם הערב נהנה הנאה לא ישירה מכך שהוא היווה מאדריכלי ההלוואה, אזי הוא מתחייב לשלם את החוב. אך אם ההנאה אינה קשורה מהותית להלוואה, כפי שאכן קורה כשהיא צצה לאחר ההלוואה, ייתכן שאין בכוחה לחייב את הערב. ייתכן שהנאה כזו תגרום לחיוב אחר של הערב, אך לא לחיוב לשלם את כל ההלוואה.

שאלה נוספת הזוקקת בירור היא, האם יכול להיווצר חיוב על הערב גם במקרה שהצד שלו הוא ערב אינו מוציא כסף. למשל, מה דינו של מי שערב לכתובת אישה- כסף שאותו הבעל חייב לשלם לה אם יגרשה, ושיורשיו חייבים לשלם לה אם ימות? למרות שהערב אכן נהנה מכך ששמו הטוב נפוץ למרחקים, הגורם שלטובתו הוא מתחייב לא הוציא כסף. הגמרא במסכת גיטין (נ'.)אינה מקבלת סוג זה של ערבות, אולם רבנו ירוחם (הובא במחנה אפרים, הלכות ערב סימן א') מפרש את הגמרא אחרת, וסבור כי גם במקרה זה חל על המתחייב דין ערב. אם ההנאה רק משכנעת את הערב לקבל עליו חוב שנוצר באמצעות מנגנון אחר, אין חשיבות לשאלה האם מי שמתחייבים לו הוציא כסף. אולם אם ההנאה היא היוצרת את חיוב הערב לפצות את המלווה תמורת ההנאה שקיבל הערב- חיוב פיצוי הנובע כתוצאה מהנאה דוגמת חיוב "נהנה" בגדרי מזיק- תהיה התחייבות כזו בעלת משמעות רק אם יהיה את מי לפצות, ואם הצד שלטובתו מתחייבים לא הוציא כסף, לא תועיל כל הנאה שבעולם ליצירת חיוב תשלומים.

סיכום:

ניתן ללמוד על תפקיד ההנאה ביצירת חיוב הערב לשלם הן מסוג ההנאה הנדרש לחיוב והן מן הצורך שהצד שעבורו מתחייב הערב יוציא כסף. אם ההנאה רק מעודדת את הערב ליצור בעצמו את החוב, אין חשיבות לסוג ההנאה או לשאלה האם הצד שלטובתו התחייב הוציא כסף או לא. אך אם ההנאה היא גורם משמעותי ביצירת החוב, כי אז נודעת לשני גורמים אלו חשיבות רבה.

נקודות מתודיות:

1. כאשר הגמרא תולה דין מסוים (חיוב הערב) בגורם מסוים (הנאה), האם פירוש הדברים שהגורם הנ"ל הוא שאחראי לחלות הדין, או שמא הוא רק מהווה סימן לכך שקיים פה מנגנון אחר שהוא האחראי לחלות הדין? כשהגמרא אומרת שההנאה היא המקור לחיוב הערב, האם היא סבורה כי ההנאה היא היוצרת את החוב, או שמא ההנאה רק מעידה על נכונותו של הערב לחייב את עצמו?

2. לפעמים כללים הנלמדים ממקרה פרטי יכולים ללמד אותנו על טיבו ואופיו של המקרה הפרטי. הרמב"ם למד מדין ערב יכולת כללית של יצירת חיוב עצמית באמצעות אמירה בעל פה, וכך בעצם ניתן להסיק מדבריו כי תפקיד ההנאה בערבות הוא רק להבטיח שאכן הייתה פה התחייבות כנה ורצינית.