מעשה רבי שילא - סיפור פורימי במסכת ברכות | 2

אגדות הש"ס
שיעור מספר 19 
מעשה רבי שילא - סיפור פורימי במסכת ברכות, חלק ב' - הקשרו הרחב של סיפור ר' שילא

 א. נושאו של פרק תשיעי במסכת ברכות
בשיעור הקודם עסקנו בסיפור ר' שילא כיחידה ספרותית סגורה. בשיעור הנוכחי נעבור לעסוק בהקשר הרחב של הסיפור, הפרק התשיעי במסכת ברכות, ונבחן את היחס בינו לבין הסיפור.
הפרק התשיעי במסכת ברכות עוסק בברכות שמברכים בתגובה למצבים שונים שאדם נתקל בהם או מתמודד איתם במהלך חייו. בניגוד לפרקים הקודמים של המסכת, לא מדובר במצוות קבועות שמלוות את האדם בכל יום בזמנים קבועים, כקריאת שמע, תפילה וברכת המזון; אלא, מדובר במצבים שמזדמנים לאדם מדי פעם, כגון מפגש עם מקומות שאירע בהם מאורע משמעותי בתולדות עם ישראל ומאורעות אישיים שאדם חווה באופן מזדמן.
חלק מהתופעות שמברכים עליהן, ושמנויות במשנה, הן תופעות שהאדם המברך חווה אותן כחיוביות, כגון בית חדש וכלים חדשים (משנה ג'), תופעות טבע מרשימות (ב'), או יציאה ממקום סכנה בשלום (ד'). חלקן חיוביות מבחינה לאומית או דתית, כגון הרואה מקום שנעקרה ממנו ע"ז, או מקום שנעשו בו ניסים לישראל (א'). ברם, בפרק מוזכרים גם מצבים בהם אדם מברך על מאורע, חוויה או תופעה שליליים. ייתכן שחלק מתופעות הטבע, שהן מרשימות מחד, הן גם הרות אסון מאידך, ועם זאת מברכים עליהן, כגון זיקין וזוועות. קיימת גם ברכה על שמועות רעות (ג') וחובה 'לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' (ה'). בתוספתא (פרק ו') הדברים אף בולטים יותר : כנגד מקום שנעקרה ממנו ע"ז מוזכרת גם הברכה על מקום שקיימת בו ע"ז, שלא נעקרה; כנגד תופעות טבע מרהיבות שמברכים עליהן 'עושה מעשה בראשית' מוזכרים גם עיוותים ותופעות קשות בטבע שמברכים עליהן, כמו הרואה את הבוריק והגיחור , או את הסומא והמוכה שחין.

ב. משמעות הברכה על הרעה
מהי המשמעות של ברכות גם על דברים שחווים אותם כאירועים רעים? ניתן לתפוס זאת במשמעות מצומצמת של חובה דתית שמוטלת על האדם - ההלכה מצפה מהאדם לדעת לקבל כל מה שקורה לו באהבה ובתמימות ולברך את ה'. נראה שעמדה כזו משתקפת במספר מימרות של אמוראים המובאות בפתח הסוגיה על המשפט 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' (ס' ע"ב):
מאי (מהו) חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? - אילימא (אם לומר): כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב, כך מברך על הרעה הטוב והמטיב - והתנן (והרי שנינו במשנה): על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת!
אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה (משמעות ההשוואה 'כשם' היא שיש לקבל אותן - את הרעות - בשמחה). 
אמר רב אחא משום רבי לוי: מאי קרא - (תהלים ק"א) 'חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה', אם חסד - אשירה, ואם משפט - אשירה. רבי שמואל בר נחמני אמר: מהכא - (תהלים נ"ו) בה' אהלל דבר באלוקים אהלל דבר; בה' אהלל דבר - זו מדה טובה, באלוקים אהלל דבר - זו מדת פורענות. 
רבי תנחום אמר: מהכא (מכאן) (תהלים קט"ז) 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'. 
ורבנן אמרי מהכא (איוב א') 'ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך'. 
אין באמירות אלה התייחסות להבנת מעשי ה' או הנהגתו את העולם, אלא לחובת האדם לקבל כל דבר, גם דברים רעים, בשמחה, או לכל הפחות לברך את ה' בגינם.
ברם, אם ניקח עניין זה צעד אחד הלאה ונשאל מהי משמעות העניין לגבי הנהגת ה' את העולם, נוכל לומר שמשמעות הברכה על הרעה היא ייחוס כל דבר שמתרחש בעולם לה'. אין תופעה שמנותקת ממנו, או מתרחשת ללא רצונו; ה' עומד מאחורי כל מה שקורה בעולם. זוהי לכאורה אמירה לא לגמרי פשוטה; מה משמעות האמירה שגם הרע בא מאת ה'? 
נראה שבמסגרת הפרק עולה הסבר שקשור במגבלות ההבנה של אדם ברגע נתון. כלומר, זוהי שאלה של פרשנות; אירוע מסוים עשוי להתפרש על ידי מישהו כרע מאוד, אך במבט של אדם אחר, או במבט רחב על העולם, או אפילו בפרספקטיבה אחרת של אותו אדם בשלב מאוחר יותר או בראיה לטווח ארוך, הוא עשוי להיראות ולהתפרש אחרת. נראה שהעמדה כזו של הדברים מוצאת את ביטויה בהמשך הסוגיה הנ"ל, שלאחר שרשרת המימרות שמתייחסות לחובת האדם עולה בה כיוון מעט אחר:
אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד (כל שעושה הקב"ה - לטובה עושה).
כאן יש לא רק אמירה על חובת האדם, אלא אמירה על עצם התופעה - גם אם היא נראית כרגע רעה, היא בעצם נעשית לטובה. בהקשר זה אף מובא הסיפור הידוע על ר' עקיבא, שתומך בהשקפה שנאמרה משמו :
כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה?
מדברים אלה עולה שתפיסת תופעה מסוימת כרעה נובעת מפרשנות מסוימת, שעלולה לנבוע ממגבלות ההבנה ברגע נתון. לשם הבנת הדברים לאושרם דרושה פרספקטיבה רחבה יותר, שלפעמים ניתנת לאדם בזמן אחר ולפעמים לא. לפעמים מדובר בהרחבת הפרספקטיבה על מישור הזמן והתפתחות האירועים, כפי שקרה לר' עקיבא; במקרים אחרים מדובר על הרחבה במישור אחר - הסתכלות רחבה יותר על העולם, דרכה מתברר שמה שהוא רע לאחד הוא למעשה מכיל הרבה טוב עבור אחרים, ובחשבון הכולל יש בו יותר טוב מרע . 
ניתן להעניק לתופעות רבות בעולם פרשנות חיובית או פרשנות שלילית. יתר על כן - ניתן לצעוד צעד נוסף ולומר שלפחות במצבים מסוימים הפרשנות שניתנת לאירוע כזה או אחר יכולה ממש גם להשפיע על טיבו. הדבר נכון למשל לגבי אירועים יומיומיים שמתרחשים בחיי האדם, שאופן התייחסותו אליהם, שנתון לעיתים לבחירתו של האדם, גם קובע אם הם יהיו רעים או טובים; יש משמעות רבה לאופן שאדם מפרש וחווה את הדברים, ויש גם שיאמרו שבחירתו של האדם אם לראות את החיוב או השלילה יכולה להשפיע גם על התפתחות הדברים. 

ג. 'כל החלומות הולכים אחר הפה'
גם השקפה מעין זו מוצאת את ביטויה בסוגיות הפרק, בדיון מעניין וארוך שאף מסתיים בסיפור מרתק, על פרשנות חלומות. בפתח עיסוקה של הסוגיה בחלומות (נ"ה ע"א) נאמר : 
ואמר רב חסדא: חלמא דלא מפשר - כאגרתא דלא מקריא. 
כלומר, החלום אינו עומד בפני עצמו, אלא תלוי בפרשנותו. בהמשך מובא עניין הטבת חלום (נ"ה ע"ב):
אמר רב הונא בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: הרואה חלום ונפשו עגומה ילך ויפתרנו בפני שלשה. יפתרנו? והאמר רב חסדא: חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא! - אלא אימא: יטיבנו בפני שלשה. ליתי תלתא ולימא להו: חלמא טבא חזאי. ולימרו ליה הנך: טבא הוא, וטבא ליהוי, רחמנא לשוייה לטב. שבע זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא, ויהוי טבא .
בסופו של דבר הגמרא אומרת במפורש יותר שמשמעות החלום מתהווה במציאות על פי הפרשנות שלו - 'כל החלומות הולכים אחר הפה':
שמואל כי הוה חזי חלמא בישא אמר: (זכריה י') 'וחלמות השוא ידברו'. כי הוה חזי חלמא טבא אמר: וכי החלומות השוא ידברו? והכתיב (במדבר י"ב) 'בחלום אדבר בו'  .
אמר רבי ביזנא בר זבדא אמר רבי עקיבא אמר רבי פנדא אמר רב נחום אמר רבי בירים משום זקן אחד, ומנו - רבי בנאה: עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר: כל החלומות הולכים אחר הפה. 
אחד השיאים בדיון הזה הוא הסיפור המדהים על רבא, אביי ופותר החלומות 'בר הדיא'. הסיפור הוא ארוך מאד, ולכן נביא כאן רק את חלקו: 
בר הדיא מפשר חלמי הוה, מאן דיהיב ליה אגרא - מפשר ליה למעליותא, ומאן דלא יהיב ליה אגרא - מפשר ליה לגריעותא. 
אביי ורבא חזו חלמא, אביי יהיב ליה זוזא ורבא לא יהיב ליה. 
אמרי ליה: אקרינן בחלמין (דברים כ"ח) שורך טבוח לעיניך וגו'. לרבא אמר ליה: פסיד עסקך ולא אהני לך למיכל מעוצבא דלבך, לאביי אמר ליה: מרווח עסקך, ולא אהני לך למיכל מחדוא דלבך. 
אמרי ליה: אקרינן (דברים כ"ח) בנים ובנות תוליד וגו', לרבא - אמר ליה כבישותיה, לאביי אמר ליה: בנך ובנתך נפישי, ומינסבן בנתך לעלמא, ומדמיין באפך כדקא אזלן בשביה. 
...
אקרינן (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ וגו', לאביי אמר ליה: נפק לך שמא דריש מתיבתא הוית, אימתך נפלת בעלמא. לרבא אמר ליה: בדיינא דמלכא אתבר, ומתפסת בגנבי, ודייני כולי עלמא קל וחומר מינך. למחר אתבר בדיינא דמלכא, ואתו ותפשי ליה לרבא. 
...
לסוף אזל רבא לחודיה לגביה, אמר ליה: חזאי דשא ברייתא דנפל, אמר ליה: אשתך שכבא. אמר ליה: חזאי ככי ושני דנתור, אמר ליה: בנך ובנתך שכבן. אמר ליה: חזאי תרתי יוני דפרחן, אמר ליה: תרי נשי מגרשת.
לסוף אתא רבא ויהיב ליה אגרא, אמר ליה: חזאי אשיתא דנפל. אמר ליה: נכסים בלא מצרים קנית. אמר ליה: חזאי אפדנא דאביי דנפל וכסיין אבקיה, אמר ליה: אביי שכיב ומתיבתיה אתיא לגבך
...
אמר ליה: אקריון הללא מצראה בחלמא, אמר ליה: ניסא מתרחשי לך. הוה קא אזיל בהדיה בארבא, אמר: בהדי גברא דמתרחיש ליה ניסא למה לי? בהדי דקא סליק נפל סיפרא מיניה, אשכחיה רבא וחזא דהוה כתיב ביה: כל החלומות הולכין אחר הפה. אמר: רשע! בדידך קיימא וצערתן כולי האי! כולהו מחילנא לך, בר מברתיה דרב חסדא. יהא רעוא דלמסר ההוא גברא לידי דמלכותא דלא מרחמו עליה. 
אמר: מאי אעביד? גמירי: דקללת חכם אפילו בחנם היא באה, וכל שכן רבא - דבדינא קא לייט, אמר: איקום ואגלי, דאמר מר: גלות מכפרת עון. קם גלי לבי רומאי, אזל יתיב אפתחא דריש טורזינא דמלכא. ריש טורזינא חזא חלמא, אמר ליה: חזאי חלמא דעייל מחטא באצבעתי, אמר ליה: הב לי זוזא! ולא יהב ליה, לא אמר ליה ולא מידי. אמר ליה: חזאי דנפל תכלא בתרתין אצבעתי, אמר ליה: הב לי זוזא! ולא יהב ליה, ולא אמר ליה. אמר ליה: חזאי דנפל תכלא בכולה ידא, אמר ליה: נפל תכלא בכולהו שיראי. שמעי בי מלכא ואתיוה לריש טורזינא, קא קטלי ליה. אמר להו: אנא אמאי? אייתו להאי דהוה ידע ולא אמר! אייתוהו לבר הדיא, אמרי ליה: אמטו זוזא דידך חרבו שיראי דמלכא! כפיתו תרין ארזי בחבלא, אסור חד כרעיה לחד ארזא וחד כרעיה לחד ארזא, ושרו לחבלא עד דאצטליק רישיה, אזל כל חד וחד וקם אדוכתיה ואצטליק ונפל בתרין. 
סיפור זה מדגים באופן מאד חי ואפילו מוקצן את העיקרון שהמציאות עצמה מושפעת מפרשנות. באופן סמלי, גם שמו של בר הדיא (הדיא=מפורש) וגם גורלו קשורים לעניין: עונשו הוא שקושרים אותו לשני דקלים מוטים וכשהם מזדקפים גופו נחלק לשני חצאים - דבר שמסמל את האופן הדיכוטומי שהוא חילק את המציאות לטוב ולרע, על פי שיקולים כלכליים.
גם אם התיאור בסיפור הוא מוקצן מאד, הרי שהמסר, במסגרת הסוגיה, ברור: יש כוח לפרשנות להשפיע על ראיית המציאות, על האופן שחווים אותה, ואולי אף על האופן המעשי שבו היא תתפתח. הדיונים שהזכרנו אמנם עוסקים בחלום, אך גם במציאות אמיתית שמתפתחת בעקבות החלום.
ד. הקשר הסיפור על ר' שילא בפרק 
ואכן, נראה שכל הדיון הארוך בסוגיה על החלום הובא כדי ללמדנו עיקרון זה, בהקשר לשאלת הטוב והרע במשנה, שכן עניין החלום אינו מתקשר ישירות למשנה. הדיון עליו מתגלגל כאילו במקרה, דרך גלגול אסוציאטיבי: הסוגיה בדף נ"ד ע"ב עוסקת, בעקבות המשנה והברכות על סיטואציות שונות, במימרא של רב יהודה על ארבעה שצריכים להודות - יורדי הים וכו'; משם מתגלגלת הגמרא באופן אסוציאטיבי למימרות שונות של אותו אמורא, רב יהודה, שמונות מספר מסויים של דברים עם מכנה משותף: שלושה צריכים שימור, שלושה מאריכין ימיו, שלושה מקצרין ימיו, ולבסוף - שלושה צריכים רחמים, ואחד מהם הוא חלום טוב. לאחר דיון קצר במימרא דומה של ר' יוחנן ('שלושה דברים מכריז עליהם הקב"ה בעצמו') הגמרא מתמקדת בעניין החלום, שהוזכר במימרא האחרונה של רב יהודה, ומפתחת דיון ארוך מאד בעניינו. לא נראה שאך מקרה הוא שהגמרא בחרה להתמקד כל-כך לאורך ולעומק בפרט אחד מתוך המימרות שממילא אינה קשורה לנושא הפרק; ולכן נראה לומר שהדיון בחלום קשור בעצם מבחינה רעיונית לנושא מרכזי במשניות הפרק - הברכה על הרעה כמו על הטובה. הדיון על החלום מעצים מאד את הכוח שיש לפרשנות על המציאות, ומכאן ניתן אולי גם להשליך לשאלת התופעות בעולם שנחוות כרעות: אפשר שהערכת רבות מהן, אם הן באמת טובות או רעות, תלויה בפרשנות, ואולי אף יכולה להיות באמת מושפעת במציאות מהפרשנות. 
יש מי שיקח את הדברים לכיוון של השפעה כמעט מאגית, כפי שקצת נראה מהסיפור על אביי ורבא. אמנם לפי תפיסות רבות ביהדות יש בכך בעייתיות מבחינה השקפתית, ועל פי תפיסות אלה נצטרך לפרש את הסיפור שלא כפשוטו, ואכמ"ל. אך גם ברמה רציונליסטית יותר, אנו עדים בחיי היומיום שבגבולות מסוימים יש השפעה על המציאות לאופן שאדם תופס וחווה דברים, שניתן להסבירה גם באופן מדעי ורציונלי, כגון: מחקרים שמראים שבחולים שהם אופטימיים ושמחים לעיתים קיימת השפעה ביולוגית-הורמונלית שבאמת עשויה להשפיע לטובה על מהלך המחלה ; הצלחה של אנשים מסוימים במקום עבודה ובתחום החברתי מושפעת לעיתים מתפיסתם העצמית, שכאשר היא חיובית ואופטימית היא משכנעת אחרים שהם אכן מוצלחים, ומתפתחות הצלחות מקצועיות וכדומה
אם כן, אחת הדרכים להתמודד עם ייחוסן לקב"ה של תופעות שנתפסות כרעות קשורה לשאלת הפרספקטיבה והפרשנות. ברם, בין אם נקבל הסבר זה, שעולה מחלק מהסוגיות בפרק, ובין אם לאו, מכל מקום משמעות הברכה על הרעה במשנה היא הכרה בכך שכל המאורעות וכל התופעות בעולם הם מאת ה', וכולם באים ממקור אחד: "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע" (ישעיהו, פרק מ"ה, פסוק ז'). המשנה לא אומרת שיש לבטל את ההבחנה בין טוב לרע בעולם, שכן מבחינה הלכתית יש ביטוי להבדל בין הדברים הטובים לדברים הרעים; כפי שהסוגיה הראשונה שהבאנו לעיל מדגישה - אין מברכים את אותן ברכות על כל מאורע: יש הבדל בין ברכת הטוב והמיטיב לברכת דיין האמת. עם זאת, על הכל מברכים, ומבטאים בכך שהכל נובע ממקור אחד.
כאן אנו שבים לסיפור ר' שילא, שמופיע בפרק. ראשית, קיימות כמה זיקות מילוליות בין הסיפור לבין משניות הפרק. למשל, במרכז הסיפור מסביר ר' שילא למלך שהוא מברך את ה' שנתן כוח למלכות בשר ודם על פני האדמה. 'ברכה' זו מתקשרת לסוגיה שלפני הסיפור, העוסקת בברכה שמברכים גם על מלכי אומות העולם. ההקשר של הסוגיה במשנה הוא הברכה שמברך הרואה מקום שנעקרה ממנו ע"ז. בתחילת הסוגיה מובאות ברייתות שמזכירות גם את הברכות על המצב ההפוך - הרואה מקומות שע"ז עדיין קיימת בהם, ובאופן כללי ברכות על אומות וארצות אחרות. בהקשר זה משתלב גם ר' שילא, ש'מברך' על מלכות הנכרים, אף שאין היא דווקא דבר חיובי .
שנית, קיימת גם זיקה רעיונית הדוקה בין הסיפור לבין הפרק. הניתוח הספרותי הצמוד של הסיפור הראה שאחד הרעיונות החשובים שמובעים בו הוא תפיסתו של ר' שילא את העולם בכלל, ואת המאורעות ההיסטוריים שמתרחשים לעם ישראל בפרט. לפי תפיסה זו, כל דבר שמתרחש לפרט ולכלל בעם ישראל קורה ברצון ה' ונובע ממנו. לכן, גם מעמדו החלש של עם ישראל בגלות הוא חלק מרצונו, ובאותה מידה ניצחונותיהם הגדולים או הקטנים של היהודים על הגויים מקורם באותו רצון. ה' הוא הנותן כוח לגויים לרדות בעם ישראל, והוא המאפשר לעם ישראל במצבים מסוימים להינצל מרדיפות אלה. אלא שבגלות השכינה ודרכי פעולתה נסתרים, והפעולות על האדמה מתרחשות בלבוש של רצונות אנושיים, לרוב של אומות העולם, שהם בעלי השליטה בזמן הגלות.
ר' שילא אינו רק פוטר את המלך בדברי שקר על המילים שהוא מלמל. על פי השקפתו של ר' שילא יש באמת מקום לברך את ה' על מלכות הנכרים, גם אם היא קשה כלפי עם ישראל, מפני שכל כוחה וקיומה הוא ברצונו ומכוחו, וברכה זו באמת נובעת מהפסוקים שמלמל - 'לך ה' הגדולה והגבורה...' . השקפה זו היא חלק מההשקפה שראינו כהשקפה מרכזית בפרק - הן התופעות הטובות, והן התופעות הרעות כגון הגלות ומלכות הנכרים, נוצרות על ידי הקב"ה, והברכות על כל סוגי התופעות מבטאות זאת. על כן, סיפור ר' שילא, אף שבמבט ראשון אינו נראה קשור למשניות הפרק, משתלב באופן מאד עמוק בתוך הפרק, השקפותיו ומסריו.

*    **********************************************************    *
* * * * * * * * * *    כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי 
מיסודו של 
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:    http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:    http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 
דוא"ל: [email protected]
* * * * * * * * * * 
*    **********************************************************    *