עתידה של ממלכת ישראל (ל"ז, טו-כה)

  • ד"ר טובה גנזל

 

תקומת ישראל

בחלקו השני של פרק ל"ז נוסף לנבואות התקומה של יחזקאל מרכיב נוסף שלא הוזכר עד עתה - איחודם בעתיד של גולי ישראל עם גולי יהודה. יחזקאל מתייחס כאן לגולי ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית, שגלו כמעט מאה וחמישים שנה לפני תקופת נבואתו, ומנבא כי בבוא היום עתידים אף הם לשוב לארץ בשעה שישובו גולי יהודה שהוגלו בידי הבבלים. נבואה זו מפתיעה; עד עתה לא התייחסה כלל נבואת יחזקאל לגולי ישראל. יתרה מכך, נראה כי שאלת העם באשר למעמדו בגלות - בה עסקנו בשיעור הקודם - נבעה מכך שככל הידוע גולי ישראל לא חיו בגלות כקהילה בעלת זהות נבדלת ועצמאית. אדרבא - המגמה השלטת הייתה כי יחד עם הכפיפות לשלטון המקומי, קבוצות שגלו היו נאמנות לאל המקומי. מגמה זו אף עולה מהכתוב במלכים ב' (י"ז, כד-מא), וכן בעזרא (ד', א-ג). על כן, נבואה זו על איחודה מחדש של ממלכת ישראל עם ממלכת יהודה מהווה בשורה משמעותית ומפתיעה.

אם כן, כך מהווה נבואה זו פירוט לפסוק יא, המופיע בחלקו הראשון של הפרק: "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ". מפסוק זה עולה כי העם לא האמין שהוא עתיד להשתקם, ועל כן אפילו הנביא אינו יודע להשיב לשאלה: "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?"; והנביא "נאלץ" להפנות את השאלה לה': "וָאֹמַר אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ" (פסוק ג). אמנם, עצם הימצאותם של העצמות אינה מהווה מענה מספק לשאלת עתידו של העם. עצמות אדם יכולות להימצא גם כעבור זמן רב, כאשר איבדו כל מרכיב של חיות; וכמו כן, במצב שלא ניתן לקבוע של מי הן, כך שהן איבדו את זהותם. אך מצבם של עצמות אלו שונה. למרות הזמן הרב שחלף העצמות ניתנות לזיהוי: אלו עצמות בית ישראל. מתברר כי מאה וחמישים השנים שעברו מאז הגלייתם אינם עדות לכלייתם, ואף העם מקבל הבטחה אלוקית לתחייתם העתידית: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

כנבואות רבות בספר, גם בנבואה זו משולבים המשל והנמשל. הנביא את שתי הממלכות לשני עצים נבדלים שיהיו בעתיד לעץ אחד (פסוקים טו-יז), ואף  אומר במפורש כי העם יחזור להיות עם מאוחד:

וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ.[1]

העם השומע את דברי הנביא מסרב להבין את משמעות דבריו. תגובה זו בהחלט מעידה על כך שאיחודו המחודש של העם הוא דבר מפתיע למדי; ובעקבות תגובה זו, הנביא מעצים את דבריו, ומבאר אותם בצורה מפורשת:

וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ? דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי. וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם.

עתה, חוזר הנביא לנבואת התקומה לעם תוך שהוא משלב בתוכה את איחוד העם לממלכה אחת - מרכיב שלא נזכר בנבואות התקומה עד כה: "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יהיה (יִהְיוּ) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד".[2] אם כן, הצירוף "עמי ישראל" שבפסוק זה, מקבל כעת את מלוא משמעותו, כמתייחס לכל חלקי העם. יש לציין כי גם לציון הרי ישראל כמקום ההתאחדות יש משמעות, והוא מהווה השלמה לנבואת יחזקאל בפרק ל"ו שהופנתה להרי ישראל.

הנביא ממשיך (פסוק כב):

וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים.

לבל נטעה, מדגיש הנביא כי לא העם הוא שישנה ממעשיו או יחדל מחטאיו, אלא ה' הוא שיטהר את עמו לאחר הוצאתם מבין הגויים.

 

ישיבת עולם, נשיא עולם, ברית עולם ומקדש לעולם

יחידה נבואית זו מסתיימת בפסוקים כו-כח - בהם חותם הנביא בהבטחה שתקומת העם על מרכיביה השונים (ישיבת עולם, נשיא עולם, ברית עולם ומקדש לעולם) תהיה נצחית: "... וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם".

הצירוף "ברית שלום" המופיע בפסוקים אלו, מצוי ביחזקאל  גם בפרק ל"ד (פסוק כה): "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים". אמנם, בנבואתנו מוסיף יחזקאל את המרכיב הנצחי.

הצירוף "ברית עולם", לעומת זאת, מוזכר רק בנבואה הקודמת לחורבן, אך כבר עוסקת בתקומה העתידית (ט"ז, ס): "וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם". אמנם, ההקשר הנבואי בשני המקומות שונה – ובעקבות כך, גם המשמעות הטמונה בביטוי נרתמת לכיוונים אחרים. בעוד בפרקנו ברית העולם מסמלת את הקשר הנצחי בין הם לאלוקיו, בפרק ט"ז מודגשת הניגודיות בין קיום הברית על ידי ה' לאי קיום הברית על ידי העם - "אֲשֶׁר בָּזִית אָלָה לְהָפֵר בְּרִית", וביטוי זה מחריף ומחדד פער זה.

באופן דומה - גם ההבטחה לקיומו הנצחי של המקדש מופיעה בנבואה זו לראשונה; על כן, הבטחה זו מודגשת ביחידה נבואית זו פעמיים (בפסוקים כז וכח). פסוקים אלו מקבילים במידה מסוימת להבטחות המופיעות בתחילת פרשת בחוקותי (ויקרא, כ"ו, ג-יג), ואף ניסוח ההבטחות העתידיות בשני המקומות דומה. עם זאת, דמיון זה דווקא מחדד את ייחודה של נבואה זו - לא רק ביחס ליתר נבואותיו של יחזקאל, אלא גם בהשוואה לכתוב בתורה. נראה כי חידוש משמעותי נוסף ביחזקאל הם דברי הנביא כי המקדש יתקיים לנצח: פעם אחת באמצעות ההבטחה כי המקדש יתקיים בתוכם לעולם, ופעם נוספת באמצעות הבטחה כי ה' ישכון בתוכם לעולם. המקדש העתידי לא הוזכר כלל עד עתה בנבואות התקומה של יחזקאל. המקום היחיד בו הוא מופיע בשנית, בצורה כזו או אחרת, הוא בפרק מ"ג (פסוק ט): "וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם"; ושם הניסוח מדגיש את השכינה בתוך העם - ולא במקדש כשלעצמו. עובדה זו משקפת את הקשר ההדוק בין המקדש לעם בעתיד, ואף ליתר דיוק את העובדה כי המקדש לא יעמוד במרכז ההבטחות לעם לעתיד; עיקר ההבטחה היא כי ה' ישכון בתוך עמו לעד. לאור זאת, יש לשים לב לכך שמרכיב הנצחיות ('לעולם') נעדר מהפסוקים המקבילים בספר ויקרא, כמו גם ההבטחה לנשיא. מצד שני, בספר ויקרא קיים מרכיב שאינו מופיע ביחזקאל – הבטחה לניצחון במלחמות; הדבר נובע מכך שבמציאות המתוארת בנבואת יחזקאל אין מלחמות (ל"ו, לה).[3] בסיכומה של נבואה זו (פסוקים טז-כח) כלולות באופן ייחודי בספר, ארבע הבטחות שיתקיימו לעד: קיומו של העם על אדמתו (פסוק כה); ברית עם ה' (פסוק כו); מנהיגות אחידה לשני חלקי העם (פסוקים יט, כב); וקיומו של מקדש שלא יחרב לעולם (פסוק כו): "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם". פסוק כח, המסכם נבואה זו, מרכז את המוטיבים הללו ומדגיש את ההשפעה של מציאות אידילית זו על הגויים. בדרך זו, מודגשים המוטיבים החיוביים בנבואות שלאחר החורבן, כך שהשומעים זוכים לקורטוב של נחמה ומידה של אופטימיות – דבר שלא זכו לו עד כה; ובכך משלימות נבואות אלה מסר שהיה חסר בספר יחזקאל עד עתה.

על אף שנראה כי סיומו של פרק ל"ז מתאים לשמש כרקע לפרקים מ'-מ"ח (העוסקים בחזון המקדש העתידי), נבואת יחזקאל מקדישה עתה שני פרקים למלחמת גוג מארץ המגוג - בהם המקדש איננו מוזכר כלל, ורק לאחר מכן חוזרת לחזון המקדש העתידי. מעבר זה מלמד כי לא נשלמו עדיין מכלול התנאים ההכרחיים שיאפשרו את החזרת כבוד ה' למקדשו. לקיום תנאים אלו מוקדשים שני הפרקים הבאים, כפי שנראה בשיעורים הבאים.

 

סיכום המוטיבים המשותפים והייחודיים שבנבואות התקומה בספר יחזקאל

המכנים המשותפים עליהם מנבא יחזקאל קיימים בכל הנבואות (ראו בטבלה שבסוף השיעור), אך הנבואות כוללות גם מרכיבים ייחודיים המותאמים לכל נבואה על פי הקשרהּ בספר. בפרקים י"א, ט"ז וכ' ניתנות נבואות התקומה שקדמו לחורבן. בכולם אין הנביא קורא לעם לשנות את מעשיו על מנת למנוע את החורבן הקרב. המרכיב הייחודי מצוי בפרק י"א פסוקים יד-כא - מהם אנו למדים כי קיבוץ העם והבאתם לארץ בעתיד אינם תוצאה של שינוי בהתנהגותו של העם, אלא תוצאה של רצונו של ה' לקדש את שמו לעיני הגויים. שינוי זה ייעשה באמצעות החלפת לב האבן בלב חדש ע"י ה' (פסוק יט). בדרך זו מבסס הנביא את המסר הנבואי לגולים כי למרות חטאיהם – עתיד העם יצמח דווקא מהם, ולא מהנותרים בארץ. בפרק ט"ז (פסוקים נט-סג), מצויה נבואת תקומה נוספת הנבדלת באופיהּ מיתר נבואות התקומה בנבואת יחזקאל (ועל כן נבואה זו אינה מופיעה בטבלה שלהלן). בסופו של פרק זה, שרובו מוקדש להצביע על היקף ועוצמת חטאי העם, עובר הנביא "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא" ומזכיר (באופן ייחודי וחד-פעמי בספר זה) תהליך של כפרה: "בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית". בדרך זו גם פרק קשה זה מסתיים, למרות התוכחה הקשה הנאמרת בו כלפי העם, בנימה אופטימית. נבואת התקומה השלישית מצויה בפרק כ' פסוקים לג-מד, ולה שני חלקים (פסוקים לג-לט, ופסוקים מ-מד). נבואה זו גם היא מסתיימת בהזכירהּ כי למרות ה'עלילות הנשחתות' (צירוף ייחודי המדגיש את עומק החטאים) של העם, ה' יביאם לאדמתם.

כמו בנבואה זו, בכל אחת מנבואות התקומה שניתנו לאחר החורבן (בפרקים ל"ד, ל"ו, ל"ז ול"ט) קיים מסר ייחודי. הנבואה בפרק ל"ד מסתיימת בפסוקים כה-ל - בהם לראשונה אין הנביא מתייחס לעבר או לרועים שלא עשו נאמנה את מלאכתם; סיכומו של המסר הנבואי מתמצה בברכת ה' לעמו בלבד (פסוק לא). ייחודה של נבואת התקומה בפרק ל"ו הוא בטקס הטהרה עליו עמדנו בשיעור שעבר. גם נבואה זו מסתיימת במסר אופטימי שלא הוזכר עד עתה, והוא יישוב הערים ב'צאן אדם' (פסוק לח). לאור סקירה זו, ניכר ייחודו של המסר הנבואי בפרק ל"ז (עליו עמדנו לעיל), בו מנבא יחזקאל לראשונה על איחוד הממלכות ושכינת ה' בתוכם לעולם. לבסוף, גם בסיומו של פרק ל"ט מודגשים אלמנטים ייחודים שאין להם אח ורע בספר; עיקרם הם שיבה, רחמים וקנאת ה' לעמו. נראה כי פסוקי חתימה אלה של חלק זה של ספר יחזקאל מהווים תפנית מכוונת במסר הנבואי של יחזקאל עם סיום נבואותיו, עליו נעמוד בעז"ה בשיעור הבא.

בנוסף לנבואות אלה, מצויה נבואת תקומה אחת נוספת השזורה בנבואת יחזקאל לצור (כ"ח, כה-כו; נזכיר כי בעבר עסקנו בנבואה זו). בהקשר זה יש לציין כי גם היא כוללת מסר ייחודי והוא הכינוי לעם כ:'עַבְדִּי לְיַעֲקֹב', וכן ההנגדה שבין מעשי ה' לעמו: "וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ" - ובין מעשי ה' לגויים: "בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם".

עתה, משעמדנו על כך שלכל אחת מנבואות התקומה של יחזקאל לאורך כל פרקי הספר אלמנט ייחודי שאינו מופיע ביתר נבואות התקומה בספר, יש לעמוד גם על המכנים המשותפים האופייניים ליחזקאל ככלל, אך מצד שני - מייחדים את נבואותיו לעתיד מנבואות הנחמה בירמיהו או מנבואות הגאולה בישעיהו; השוואה זו מופיעה בטבלה המופיעה בסוף השיעור.

 

בין יחזקאל לירמיהו

כשם שעמדנו על מאפיינים הייחודיים לנבואותיו של יחזקאל, כך נוכל לאפיין את המרכיבים הנבדלים שבנבואות המקבילות בספר ירמיהו (המרוכזות בעיקר בפרקים ל'-ל"ג).[4] נבואותיו כוללות קריאה לתשובה; מהלך ששכרו מובטח: חזרה לציון, הנהגה ראויה, פריון והתרבות בארץ. מלבד זאת, הנבואות עוסקות במרכזיות ארון ברית ה', ותפקידה של ירושלים ככיסא ה', ומתארות תפילה ובקשה של העם את ה', כאשר ה' נענה לתפילתם ומשיבם ארצה.

הקריאה לעם לחזור בתשובה קשור לזמנן של חלק מנבואותיו של ירמיהו, הקודם לתקופת נבואתו של יחזקאל. בתקופה זו היה נראה כי במידה והעם ישנה את מעשיו ניתן יהיה אולי למנוע את החורבן הקרב. ככלל, נבואותיו של ירמיהו הנבדלות מאלו שבספר יחזקאל כוללות מוטיבים חיוביים רבים: שיבה ותשובה, רחמים, הרגעה, אהבה, שמחה, נחמה וסליחה. אכן נראה כי מטרתן של הנבואות העתידיות בירמיהו הוא לנחם את העם, ולכן הן כוללות דברי נחמה על חורבן ירושלים - מרכיב הנעדר מספר יחזקאל ומיתר הפרקים בספר ירמיהו. עם זאת, נבואות אלו חסרות מרכיבים מרכזיים אחרים הקיימים רק בנבואות התקומה של יחזקאל. לדוגמא, ביחזקאל נשנה תיאור מפורט יותר של חזרת העם לארצו, שפרטים מרכזיים מתוכו נעדרים מנבואות העתיד בירמיהו: טקס טהרת העם על ידי ה', קידוש שם ה' בעתיד, שפיכת רוח על העם, כפרה, והבטחה לקיומו הנצחי של המקדש. לבסוף, נציין כי במידה רבה גם ביחזקאל וגם בירמיהו לא מופיעות נבואות הכוללות את ההצלה והישועה, המאפיינת נבואות גאולה רבות בישעיהו. ייתכן שהסיבה לכך היא שהמענה הנבואי לטרגדיה של הגלות והחורבן הוא בהבטחה לתקומת העם בעתיד. הבטחה זו מעודדת ומנחמת, אך בסופו של דבר אינה יכולה להחזיר את הגלגל אחורה ולמנוע את החורבן והגלות. בפרקים רבים בספר ישעיהו ישנם מסרים של ישועה, מאחר שחורבן המקדש לא התרחש בתקופתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נספח

 

נבואות שקדמו לחורבן

יא

 

 

וקבצתי אתכם מן העמים

ואספתי אתכם מן הארצות

ונתתי לכם את אדמת ישראל

ונתתי להם לב חדש

 

כ 1

 

 

2

 

והוצאתי

אתכם מן העמים

וקבצתי אתכם מן הארצות

והבאתי אתכם אל מדבר העמים

ושפטתי אתכם

והעברתי אתכם

 

בהוציאי אתכם מן העמים

וקבצתי אתכם מן הארצות

ונקדשתי בכם לעיני הגוים

בהביאי אתכם אל אדמת ישראל

וזכרתם

וידעתם

בסיום הנבואה לצר

כח

 

 

בקבצי את בית ישראל מן העמים

ונקדשתי בם לעיני הגויים

 

וישבו על אדמתם

וידעו

נבואות לאחר היודע החורבן

לד

 

והוצאתים

 מן העמים

וקבצתים

 מן הארצות

והביאותים אל אדמתם

 

והושעתי

וידעו

לו

וקדשתי

את שמי הגדול

וידעו כי אני ה'

ולקחתי

אתכם מן הגוים

וקבצתי אתכם מכל הארצות

והבאתי אתכם אל אדמתכם

וזרקתי עליכם מים טהורים

ונתתי

לכם לב חדש

וישבתם

והושעתי

וזכרתם

לז

 

אני לקח את בני ישראל מבין הגוים

וקבצתי אתם מסביב[5]

והבאתי אותם אל אדמתם

והושעתי

וטהרתי

וישבו

וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם

לט

ורחמתי

וקנאתי

לשם קדשי

בשובבי אותם מן העמים

וקבצתי אותם מארצות איביהם

ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים

וכנסתים אל אדמתם

וידעו

 

 

 

[1] מעניין לעמוד על ההשוואה בין שני חלקי הפרק ונבואת זכריה בפרק י"א, ז-יד, ואכמ"ל.

[2]  בהנהגת העם בידי דוד כנשיא בפרק זה דנו בשיעור 21.

[3]  על מעמדו של המקדש בנבואותיו לעתיד של יחזקאל נעמוד בעז"ה בשיעורים העוסקים בפרקים מ'-מ"ח.

[4] בירמיהו פרקים ג' פסוקים יד-יח; ט"ז, יד-טו; כ"ג, ג-ח; כ"ד, ד-ז; כ"ט, י-יד; מ"ו, כז-כח; ונ', לד.

[5] ניתן להוסיף לתיאורים אלה את תיאור העם בפרק ל"ח, פסוק ח: "אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים... וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם".