דילוג לתוכן העיקרי

פטור חתן מקריאת שמע

קובץ טקסט

פטור חתן מקריאת שמע

שנינו במסכת ברכות פ"ב מ"ה:

חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון - עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה [כלומר: אם לא בעל עדיין בעילת מצווה].

הברייתא (ברכות טז ע"א) לומדת פטור זה מן הכתובים:

תנו רבנן: 'בשבתך בביתך' - פרט לעוסק במצוה; 'ובלכתך בדרך' - פרט לחתן. מכאן אמרו: הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב.

מאי משמע [כיצד משתמע מן הכתוב שהעוסק במצווה פטור מקריאת שמע]? אמר רב פפא: כי [=כ]דרך: מה דרך רשות, אף הכא נמי [כאן גם כן] רשות...

אי הכי [אם כך], מאי איריא [מה עניין] הכונס את הבתולה [דווקא]? אפילו כונס את האלמנה נמי [גם כן מקיים הוא מצווה - וייפטר אף הוא]!

הכא טריד והכא לא טריד [כלומר: הכונס את הבתולה טרוד, ועל כן נפטר מקריאת שמע, מה שאין כן הכונס את האלמנה, שאינו טרוד].

אי משום טרדא, אפילו טבעה ספינתו בים נמי [גם כן יהיה פטור - שהרי הוא טרוד]?...

אמרי: התם [שם, בטבעה ספינתו] - טרדא דרשות [טרדה של רשות]; הכא [כאן, בחתן] - טרדא דמצווה.

בקיצור: הפסוק "ובלכתך בדרך" פוטר מי שטרוד במצווה, כגון חתן, מקריאת שמע - אך איננו פוטר אדם הטרוד בטרדות העולם (כגון בעסקיו).

ההסבר הפשוט והראשוני של פטור זה הוא כי בשל הטרדות שבהן הוא נתון אין החתן יכול להגיע לרמת הכוונה הנדרשת בקריאת שמע. שלא כמצוות אחרות, שבדיעבד יוצאים ידי חובתן גם ללא כוונה, קריאת שמע צריכה כוונה לפחות בחלקה. הגמרא (ברכות יג ע"ב) מביאה דעות שונות עד היכן מצוות כוונה, אך אין חולק על עצם העיקרון שקריאת שמע מצריכה כוונה כלשהי. טעם הדבר ברור: היות שמהות המצווה היא הבעת עקרונות דתיים, אין היא יכולה להתקיים ללא כוונה. חתן פטור אפוא מקריאת שמע משום שאינו יכול לקיים את המצווה, שכן הוא טרוד במצווה אחרת המפריעה לו להתרכז. לעומת זאת, אדם המוטרד מטרדות אישיות נדרש להתעלות עליהן ולכוון בקריאת שמע למרות הטרדות האלה.

למרות פשטותו, מעורר הסבר זה כמה בעיות. ראשית, אם הפטור נובע מחוסר יכולת להתכוון - מדוע יש צורך בלימוד מפסוק? את הצורך לכוון בקריאת שמע לומדת הגמרא ממספר פסוקים (יג ע"א, טז ע"א).עם זאת, צריך להיות מובן מאליו שאדם שאינו יכול להגיע לרמות הכוונה הדרושות יהיה פטור גם ללא פסוק מפורש שיאמר זאת.

קושי נוסף עולה מהמשך המשנה:

מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת.

אם אכן פטור חתן מקריאת שמע נובע רק מחוסר יכולתו להתכוון בקריאת שמע - מדוע הקשו התלמידים על רבן גמליאל, ולא הניחו כי רבם אינו מוטרד מן המצווה המוטלת עליו ויכול לכוון בקריאת שמע? הקושי מתחזק בתשובתו של רבן גמליאל - "איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת" - שמשתמע ממנה כי רבן גמליאל היה מודע לכך שלא קיים את המצווה הפורמלית של קריאת שמע, ואף על פי כן קרא את הפרשיות על מנת להביע את תודעתו הדתית. נראה אפוא מדבריו כי גם חתן המסוגל לכוון בקריאת שמע פטור מאמירתה.

משני הגורמים הללו - לימוד פטור חתן מפסוק וחוסר יכולתו של רבן גמליאל לקיים את המצווה - נראה שהפטור הוא פטור מהותי, ולא טכני (הנובע מחוסר יכולת להתרכז): עצם מחויבותו ההלכתית של החתן לחתונה פוטרת אותו מאמירת קריאת שמע. על פי הבנה זו, הפסוק "ובלכתך בדרך" מחייב בקריאת שמע דווקא את מי שהולך בדרך בלא חיוב אחר החל עליו, ולא מי שכבר מחויב במערכת חובות הלכתיות אחרת. חתן - שביאת המצווה מחייבת אותו הן מבחינה מחשבתית הן מבחינה פיזית - פטור מקריאת שמע מבחינה עקרונית, ולא רק מפני שאינו יכול לכוון. ומעתה מבואר הצורך בפסוק לפטור חתן והעובדה שגם רבן גמליאל - חתן שיכול להתכוון - לא יכול לקיים את מצוות קריאת שמע.

השאלה על מה מבוסס פטור חתן, ייתכן שהיא משתקפת כבר במחלוקת תנאים בברייתא במסכת סוכה כה ע"ב - כו ע"א:

תנו רבנן: חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בקריאת שמע [רש"י: דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון, ויכולים ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון]. משום רבי שילא אמרו: חתן פטור, והשושבינין וכל בני החופה חייבין.

תנא קמא פוטר את החתן מתפילה ומתפילין, הדורשות כוונה לפרק זמן ארוך, אך מחייב אותו באמירת הפסוק הראשון של קריאת שמע (שבה, לדעת רוב הראשונים, מסתיימת המצווה מדאורייתא), הדורשת כוונה מועטת בלבד. תנא קמא גם מרחיב את פטור חתן לשושבינים ולאנשים אחרים הקשורים ישירות לחופה. דומה שתנא קמא הבין כי הפטור נובע מסיבות טכניות - חוסר היכולת לכוון פוטר אדם ממצוות שיש בהן חובת כוונה; על כן ראה תנא קמא מקום להרחיב את הפטור גם לאנשים נוספים העסוקים בחופה, ומנגד - לחייב אף את החתן עצמו באמירת הפסוק הראשון של קריאת שמע, שאינו דורש כוונה למשך זמן ארוך.

רב שילא, לעומת זאת, פוטר את החתן מקריאת שמע - אך מגביל את הפטור לחתן בלבד. נראה שלדעתו פטור חתן הוא פטור מהותי, הנובע ממחויבות קודמת למערכת הלכתית אחרת. על כן פטור החתן מקריאת שמע ברמה העקרונית - גם מאמירת הפסוק הראשון, שאינו מצריך כוונה מאומצת - ומצד שני, כיוון שהפטור מבוסס על מחויבות אישית למצווה אחרת, אין הוא חל על אנשים אחרים הטרודים בהכנות לחופה, שכן הללו יכולים לנתק עצמם מבחינה הלכתית מן המחויבות הזאת.

שאלה עקרונית זו משפיעה על דינים רבים. האם חתן פטור מקריאת שמע גם אם אין הוא טרוד בביאת מצווה? לדעת הראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם הלכות קריאת שמע פ"ד ה"א), למשל, אם הכלה נידה או חולה (שאז הביאה נדחית) - החתן חייב בקריאת שמע. הראב"ד מניח אפוא כי רק המעורבות בביצוע המצווה פוטרת מקריאת שמע, ואם מסיבות כלשהן נדחה קיום המצווה, מתחדשת חובת קריאת שמע. ברם, אם נבין כי הפטור הוא פטור קטגורי, יש מקום לחלוק על הראב"ד: גם אם הכלה אינה במצב המאפשר את קיום המצווה, עדיין החתן מחויב למצווה, ודבר זה כשלעצמו כבר עשוי לפטור אותו מקריאת שמע.

שאלה נוספת העולה בעקבות דיון זה היא אם הפטור חל גם לגבי קריאת שמע של שחרית. הכסף משנה (בפירושו לרמב"ם שם) מביא שתי דעות בעניין:

וכתב עוד [רבנו מנוח] דמדברי רבינו [=הרמב"ם] משמע שפטור בין מקריאת שמע דלילות בין מקריאת שמע דיום... ואפשר דדוקא בלילות פטור, אבל בימים חייב, דישראל קדושים הם [ואינם משמשים מיטותיהם ביום], ומסח דעתיה מינה [ומסיח דעתו ממנה] ואין כאן טירדא...

העמדה השנייה שהוא מביא, שאינה מרחיבה את הפטור לקריאת שמע של יום, טוענת כי היות שהיום אינו זמן ביאה, מסיח החתן את דעתו מן הביאה ועל כן יכול הוא לכוון בקריאת שמע, כלומר: היא מתבססת על ההנחה שפטור חתן נובע מחוסר יכולתו לכוון בקריאת שמע. לעומת זאת, אם מבינים כי הפטור הוא מהותי, יש מקום לפטור את החתן מקריאת שמע מכל מקום בגלל היותו מחויב במצווה אחרת - גם אם בפועל נדחה קיום המצווה.

ויש גם שאלה הפוכה: מה דינו של חתן שעקרונית אינו מחויב במצווה, אך מכל מקום הוא טרוד ואינו יכול להתכוון? המשנה מגבילה את משך הפטור לארבעת הלילות הראשונים: "חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון - עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה" (ובאותם ימים נהגו לשאת ביום רביעי דווקא, ראה כתובות פ"א מ"א); מה הדין אם עבר זמן זה ועדיין לא הייתה ביאה? האם הפטור ממשיך? המאירי מביא דעה הסבורה כי הפטור אכן ממשיך, אולם רוב הראשונים סבורים כי הפטור קיים רק בארבעת הלילות הראשונים. הראשונים מנמקים את עמדתם בכך שלאחר ארבעה לילות הטרדה מן הביאה מצטמצמת (ראה פירוש המשניות לרמב"ם ותלמידי רבנו יונה על הגמרא), כלומר: הם מבינים את הפטור כמתבסס על מצבו הנפשי של החתן, ומעצבים את ההלכה לאור הבנה זו. אך אפשר גם להסביר את ההגבלה לארבעת הלילות הראשונים על ידי הבנת הפטור באופן קטגורי: הפטור חל על מי שמחויב במצווה אחרת, ולאחר ארבעת הלילות הראשונים שוב אין החתן מוגדר מבחינה הלכתית כמי שחייב בביאת מצווה.

מצב דומה שנוי במחלוקת אביי ורבא (כתובות דף ו ע"ב) אם הביאה הראשונה יכולה להיעשות בליל שבת (היות שקריעת הבתולים, המוציאה דם, עשויה להיחשב לחבלה, שאסורה בשבת). רבא רוצה להוכיח ממשנתנו כי ביאת מצווה אכן מותרת בליל שבת, שהרי המשנה פוטרת את החתן מקריאת שמע "עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה", זאת אומרת: היא מביאה בחשבון אפשרות שהביאה הראשונה תהיה בליל שבת. אביי משיב כי ביאה ראשונה אסורה בליל שבת, ואף על פי כן פטרה המשנה את החתן, משום שהוא טרוד מכך שעדיין לא בעל ביאה ראשונה. אביי סבור, אם כן, כי הפטור חל על החתן גם כאשר הוא מנוע מלקיים את מצוות הביאה הראשונה, משום שהוא עדיין טרוד. ייתכן שרבא סבר כי אין די במצבו הפסיכולוגי של החתן לפטרו מקריאת שמע, שכן אם הוא אינו מחויב במצווה אחרת, אין גורם שייצור את הפטור.

נקודות מתודיות

כאשר אנו מוצאים שלהלכה מסוימת עשויים להיות שני הסברים, יימצאו הנפקא מינות בין ההסברים הללו במקרים שבהם בודדנו אחד מהם. בשיעור זה חקרנו אם פטור חתן מקריאת שמע נובע מטרדתו הפסיכולוגית או מחיובו הפורמלי למצוות ביאה. בחנו מקרים שהחתן מחויב במצווה אך אינו מוטרד ממנה (רבן גמליאל, אשתו נידה, קריאת שמע ביום), ומאידך בחנו מקרים שיש בהם טרדה בלא חיוב במצווה (לאחר ארבעה ימים או בשבת). ניתוח הדין במקרים אלו חיוני להבנת אופיו של הפטור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)