פירושו של משה לתורה

  • הרב יאיר קאהן
בית הישיבה וקהילת גוש עציון משתתפים בצערה של
משפ' שורק על רצח בנם רב"ט דביר יהודה שורק הי"ד
.

 

א. זקן ששכח תלמודו?

בספר דברים מרוכזים נאומי הפרידה של משה רבנו. בחלק הראשון, המכונה "הנאום ההיסטורי", חוזר משה על מספר אירועים שהתרחשו במשך ארבעים השנים במדבר, תוך כדי מבט אל עבר העתיד, כניסת ישראל לארץ כנען.

אולם, כאשר אנחנו משווים את התיאור של משה  לתיאור המקראי המקורי, אנו נתקלים במספר אי התאמות.

 

את הנאום ההיסטורי פותח משה בתיאור הנסיעה מהר סיני, והוא מציין את תחושתו שאין הוא מסוגל להנהיג את העם לבדו:

"ואומר אלכם בעת ההוא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם"  (דברים א', ט')

יש כאן התייחסות ברורה למה שאכן אירע מיד לאחר שהתחילו בני ישראל את מסעם מהר סיני, כאשר הגיעו לקברות התאוה. בתגובה לעם הבוכה למשפחותיו, משה אומר לקדוש ברוך הוא:

"לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני"  (במדבר י"א, י"ד)

כמענה לכך, מצווה הקדוש ברוך הוא:

"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אותם אל אוהל מועד והתיצבו שם עמך: וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (שם ט"ז-י"ז)

מכאן למדו חז"ל, שסנהדרין הגדולה היתה של שבעים ואחד:

"מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' ומשה על גביהן"  (סנהדרין פרק א' משנה א')

בספר דברים, המכונה "משנה תורה", אין משה מזכיר את שבעים זקני הסנהדרין, אלא רק את המערכת ההיררכית של בתי הדין בישראל:

"שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות..."   (דברים א', ט"ו)

מערכת זו קשורה דווקא לאירוע אחר המתועד בתחילת פרשת יתרו. בראות יתרו את העם עומד על משה מן הבוקר עד הערב, הוא יועץ לחתנו:

"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות" (שמות י"ח, כ"א)

כיצד נתייחס למה שנראה כ"בלבול" היסטורי? כיצד הגיבו זקני הדור שעוד זכרו את האירועים המקוריים, לנאומו של משה?

 

משה ממשיך בתיאור חטא המרגלים. שוב אנו עדים להבדלים משמעותיים בין נאום משה לתיאור המקראי המקורי. לפי משה, היוזמה לשלוח את המרגלים באה מהעם, ואילו פרשת שלח פותחת בצו הא-לוהי לשלחם.

זאת ועוד, דברי משה מורים שדיווח המרגלים היה חיובי, כפי שאמר:

"וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' א-להינו נותן לנו"  (דברים א', כ"ה)

לפי משה, העם הוא זה שסירב להמשיך את המסע לארץ ישראל:

"ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' א-להיכם" (שם כ"ו)

כל זה הוא בניגוד לאמור בפרשת שלח. בפרשה זו מבואר שהמרגלים הם אלו שקבעו שאי אפשר לעלות, הם הוציאו דיבת הארץ רעה וגרמו לתלונות העם.

בנוסף, בפרשת דברים משה מספר שהוא בעצמו ניסה לשכנע את העם, כאשר בפרשת שלח מוזכרים דברי כלב ויהושע בלבד.

המפרשים הציעו דרכים מגוונות לאחד את גרסת ספר דברים עם דברי הכתוב בפרשת שלח. אמנם, גם לאחר הפתרונות, נשארת התחושה שיש להתייחס לבעיה זו באופן אחר. תחושה המתעצמת כאשר מצרפים את הקושי שהזכרנו בנוגע לפרשת מינוי השופטים.

 

מקרה נוסף הוא בקשות המעבר של עם ישראל בדרכו לארץ כנען. לאחר חזרתו על סיפור המרגלים, משה מזכיר את המעבר ליד גבולות אדום, מואב, עמון ושני מלכי האמורי, סיחון ועוג. המפגש עם אדום מתועד בפרשת חקת, כאשר משה שלח אל מלך אדום:

"נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול עד אשר נעבור גבולך"   (במדבר כ', יד-י"ז)

בפרשת דברים, לעומת זאת, הקדוש ברוך הוא מונע מישראל לתקוף את אדום עמון ומואב, משום שארצותיהם הן ירושה ש-ה' העניק להם.

בספר במדבר, לעומת זאת, אין זכר לכך. לפי פשוטו של מקרא, ישראל פונה מארץ אדום בעקבות איום המלחמה:

"ויאמר לא תעבור ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה: וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו"  (במדבר כ', כ'-כ"א)

בפרשת דברים לא מוזכר האיום. כמובן, אין כאן סתירה ממשית, אבל עדיין נבוכים אנו מתיאורים כה שונים. יתרה מזאת, מדברי משה אנו מקבלים את הרושם שאדום, בני עשיו, הסכימו לבקשתו. כפי שניתן להסיק מדבריו לסיחון:

"אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאול: אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי: כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' א-להינו נותן לנו  (דברים ב', כ"ז-כ"ט)

בניגוד לדוגמאות הקודמות, פה מדובר בדברים שאירעו מספר חדשים לפני נאומו של משה. העם כולו היה מודע ל'חוסר הדיוק' בדברי משה. מה חשבו כאשר משה נאם את נאומו? מה אנו אמורים לחשוב?!

 

באופן פרדוקסלי, העובדה שחוסר ההתאמה בין משנה תורה לשאר החומשים מופיע לעתים קרובות, מוביל אותנו לפתרון אפשרי. מסתבר, שאין לפנינו טעות מקרית או שכחה זמנית, כי אם תופעה ושיטה. דברי משה בספר דברים נאמרו כך בכוונת מכוון, כפי שנעמיק בהמשך. 

ב. משה מפי עצמו

בגמרא במגילה נאמר:

"ואין מפסיקין בקללות... אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו"   (מגילה לא עמוד ב')

הגמרא קובעת שמשה לא שמע את הקללות של ספר דברים מפי הגבורה, אלא סיפר לעם מה יקרה להם בעברם על מצוות ה' על דעת עצמו.

אמנם, התוספות שם מסבירים שהוא אמר את הקללות על פי רוח הקודש. אך גם הם נאלצים להודות שדברים הנאמרים על פי רוח הקודש חסרים הבהירות המיוחדת של נבואת משה, שכידוע "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י').

לא רק קללות משנה תורה הם דברי משה שנאמרו מפי עצמו. רוב הספר מתעד את הדברים שמשה נאם מפי עצמו. כך, בצורה בולטת, אפילו הספר פותח במילים "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א', א').

הנחה זו צריכה להבחן, לאור מה שפסק הרמב"ם:

"האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה"   (רמב"ם הלכות תשובה ג', ח')

הר"ן במגילה מסביר, שאמנם משה חיבר בעצמו את רוב ספר דברים, אך לאחר מכן הקדוש ברוך הוא ציווה למשה להוסיף דברים אלו לספר תורה. לכן, בסופו של דבר, המקור של ספר דברים הוא הקדוש ברוך הוא ולא משה מפי עצמו. אם כן, דברי משה המופיעים בספר דברים, מקבלים את המעמד של תורת ה'.

 

ג. משנה תורה

אף על פי שחז"ל הגדירו את ספר דברים כ"משנה תורה", אין הוא חזרה על התורה שקדמה לו, אלא פירושה. כך נאמר בפתיחת הספר:

"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור"  (דברים א', ה')

בהתאם לכך, כתב הרמב"ן בהקדמה לספר:

"הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל"   (הקדמת הרמב"ן לספר דברים)

לכן, מסתבר שהמונח "משנה תורה" בהקשר זה, אינו מבוסס על המילה "שני" שכוונתה חזרה, אלא על המילה "שינון", לאמור לימוד (כמשמעות הביטוי "משנה"). ואכן, בתורה מופיע הביטוי "משנה התורה" בפרשת המלך:

"והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכוהנים הלוים" (דברים י"ז, י"ח)

ומביא רש"י את שני הפירושים שהובאו לעיל:

"את משנה התורה - שתי ספרי תורה אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו. ואונקלוס תרגם פתשגן, פתר משנה לשון שנון ודבור"  (רש"י שם)

בהנחה ומשה אינו חוזר על התורה אלא מבארה ומפרשה, כיצד עלינו להתייחס לפרשיות הלכתיות בדברים שכבר הופיעו בתורה ונראות כמיותרות? הדבר ברור, שמוטל עלינו לשים לב לפרטים ולניואנסים המבדילים בין שתי הפרשיות בניסיון לגלות כיצד ביאר לנו משה את הלכותיה. על פי דרך זו, דווקא אותם הפרטים שהשתנו בספר דברים אינם סתירות, כי אם חצים המכוונים אותנו לגלות את פירושו של משה לאותן המצוות.

למעשה, כך היא דרכה של תורה שבעל פה. התורה שבעל פה פועלת להבליט את השונה בין הפרשיות, על מנת לדרוש את ההלכות ופרטי ההלכות הטמונות בהן.

 

ד. הזמנה לדרוש

כאשר משה חזר על קורות ישראל במדבר, האם מגמתו ללמד את בני ישראל שיעור בהיסטוריה? כאשר מקשיבים אנו לגרסת משה לאירועי העבר, האם אנו מצפים לסקירה עובדתית בלבד? בדרך אחרת, האם דיוק היסטורי הוא הצדקה מספקת להכללת תיאורי משה בספר הספרים?

משה מתואר כ"משה רבינו". תפקידו ללמד את בני ישראל, ולכן גרסתו של אירועי המדבר כוללת מסרים חינוכיים לעתיד. כאמור, ייתכן שמסרים אלו גנוזים במתח שבין התיאור המקורי וגרסתו של משה.

ניתן להמשיך ולהציע, שהדרך בה הגיבו בני ישראל לאי ההתאמות שבגרסת משה רבנו היא הייתה מטרת דבריו. בני ישראל שמו לב לשינוי הכי קטן, על מנת ללמדו ולדרשו. במילים אחרות, משה, בהצגתו את אירועי המדבר, מדגיש אמיתות עמוקות ביותר על ידי סטיות קלות.

מה אפשר ללמוד מהעובדה שמשה ייבא את פרשת השופטים מתחילת פרשת יתרו לתחילת המסע אל ארץ כנען? נראה, שמשה רבנו מנסה לרמוז שמערכת משפטית תקינה היא תנאי הכרחי, הקודם ליישובו של ארץ ישראל (בעזרת ה' נרחיב על כך בשיעורינו על פרשת שופטים).

 

כאמור, בגרסת משה בנוגע לפרשת המרגלים, בני ישראל נמצאים במרכז, ולא המרגלים. העם הוא המבקש לשלוח את המרגלים, בניגוד למסופר בפרשת שלח שהיוזמה באה מהקדוש ברוך הוא. ולבסוף, העם מסרב להמשיך לכנען אחרי ששמעו דיווח חיובי על ארץ כנען, בניגוד לתיאור המקורי שהמרגלים הם אלה שהניאו את לב העם.

נראה, שניתן לשער מה היתה כוונתו של משה בשינויים אלו. המרגלים כבר נענשו, כאשר מתו במגפה לפני ה', ובדברו אל בני ישראל כעבור שלשים ושמונה שנה, עיקר מגמתו של משה הוא לנסות ולהבטיח שבני ישראל לא ייכשלו שוב. לכן, ברורה התמקדותו של משה בישראל ולא במרגלים. 

 

ניתוח זה, לפיו משה מתאר את האירוע ההיסטורי לפי המסר אותו הוא מבקש להעביר, מתחבר לדברי משה שנאמרו אך חדשים ספורים לפני כן. כאשר ראובן וגד בקשו לקבל את נחלתם בעבר המזרחי של הירדן, משה הזהיר אותם לא לחזור על טעות המרגלים:

"כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ: ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה' " (במדבר ל"ב, ח'-ט')

עולה בבירור, שלא בשכחה לעת זקנה חס ושלום אנו עוסקים. משה מתמקד בהיבטים שונים של אותו הסיפור לאור הצרכים המנהיגותיים והחינוכיים המשתנים.

 

ה. ה' ילחם לכם

 גם לאחר הסבר זה, נראה שעלינו לברר מדוע משה, העניו מכל אדם, משמיט את טענותיהם של כלב ויהושע ומעמיד את עצמו במרכז.

ניתן להציע, שמשה מנסה להדגיש את התהום המפרידה בין הדיווח העובדתי של המרגלים לבין פרשנותם. באשר לדיווח העובדתי, המרגלים אכן אמרו שהארץ טובה היא. אולם, המרגלים הוסיפו פרשנות, לפיה אי אפשר לכבוש את הארץ. פרשנות זו מתקבלת על הדעת, רק בהנחה שכיבוש הארץ מבוסס על כוח צבאי בלבד.

לאחר יציאת מצרים, על בני ישראל לדעת שהניצחון תלוי בבורא העולם שהוציאם ממצרים. מנקודת מבט זו, "חוות הדעת המקצועית" של המרגלים אשר תרו את הארץ וראו את הערים הבצורות וילידי הענק, אינה רלוונטית כלל. 

פרשת שלח מתעתדת את הוויכוח בין המרגלים. רוב המרגלים טענו שאי אפשר לכבוש את הארץ, וכלב ויהושע חלקו עליהם. באופן מהותי, נראה שאין כלל מקום לדיון פנימי בין המרגלים, משום שזהו דיון דתי שאינו קשור כלל לריגול הארץ.

התיאור של משה יורד ללב העניין: בני ישראל לא האמינו שהקדוש ברוך הוא ילחם להם. הטענה האמתית כנגד אי אמונה זו היא דברי משה על חוף ים סוף:

"ה' ילחם לכם ואתם תחרשון" (שמות י"ד, י"ד)

אחרי קריעת ים סוף, בני ישראל שרו "ה' איש מלחמה (שם ט"ו, ג') והאמינו בה' ובמשה עבדו (שם י"ד, ל"א). במשנה תורה, על מנת לחזק את אמונת העם, משה חוזר על הצהרתו מקריעת ים סוף:

"ה' א-להיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם (דברים א', ל')

 

ו. המפגש עם העמים שסביב

פרשת דברים חותמת בדברי משה במפגש עם העמים מסביב. בספר במדבר, כאמור, המפגש עם אדום מסתיים בסירובם לתת לישראל לעבור בארצו:

"ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך"    (במדבר כ', י"ח)

לפי גרסת משה, קיימים יחסי מסחר בין אדום וישראל (קניית אוכל ומים), וישראל נמנע מלכבוש אותם עקב צו א-לוהי. מה עלינו ללמוד משינוי זה?

למען האמת, נראה שיש לפתוח בשאלה בסיסית עוד יותר. מה הייתה מגמת משה כאשר חזר לספר על מפגשים אלה?

לדעת הרמב"ן (דברים ב', י'), אדום, עמון ומואב קיבלו את ארצותיהם כקיום להבטחה שניתנה לאברהם. זהו המקור לצו הא-לוהי המונע מישראל לרשת את ארצם.

יתרה מזאת, משה מדגיש שאדום, עמון ומואב ירשו את ארצם מהענקים: האמים, החורים והזמזומים. הרמב"ן קובע, שעובדה זו מורה שכיבוש ארצות אלו היה באופן נסי, שהרי: "אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק" (דברים ט', ב'). לאחר מכאן, משה מספר על נצחונות ישראל נגד סיחון ועוג, כאשר יש פירוט יתר בתיאור מידותיו של עוג.

בספר במדבר, התורה מתארת את המפגש הלא-מוצלח עם אדום כדבר המחייב את ישראל לחזור לכיוון מצרים ולסובב את ארץ אדום (עיין שיעורינו על פרשת חוקת). לכן, הדגש הוא על הסירוב של אדום. אולם, בספר דברים משה רבנו מכין את העם למלחמה על ארץ כנען. לכן מוטל על משה להחדיר לבני ישראל את התודעה שה' נלחם להם. מצד אחד, משה מדגיש נקודה זו כאשר הוא חוזר על המלחמות נגד סיחון ועוג. אך במקביל, משה מגייס את התקדימים של אדום מואב ועמון, אשר הצליחו לרשת את ארצותיהם מכל מיני ענקים, כחלק מקיום ההבטחה לאברהם.

לאור זאת מובן, מדוע משה מתעלם מהמתחים ומדגיש יותר את קשר האחווה בין ישראל לאדום, עמון ומואב, ואת עברם המשותף. זאת, משום שדבר זה מוביל למסקנה שכפי הצלחת העמים האלה, כך יקרה לישראל בארץ ירושתו (דברים ב', י"ב)[1].

 

המכנה המשותף

לפי הבנות אלו, נראה שישנו מכנה משותף בין הדרך בה מתאר משה את פרשת המרגלים, לדרך בה סיפר על המפגש עם אדום, עמון ומואב. בשני המקרים, מנסה משה להחדיר בעם אמונה עמוקה החיונית לירושת ארץ כנען. על העם לדעת שניצחון נגד עמי כנען אינו מבוסס על כוח צבאי, כי הקדוש ברוך הוא נלחם לישראל.

משה חוזר על אירועים היסטוריים בצורה המבליטה אמת מהותית זו. הוא מציג את סיפור המרגלים באופן שבו השאלה האם ה' נלחם בשביל ישראל היא נקודת הוויכוח המרכזית. הוא ממשיך ומראה שגורם זה הוא הגורם הבסיסי לירושת הארץ על ידי עמים אחרים מזרע אברהם.

את דבריו חותם משה במלחמות נגד סיחון ועוג, ובזה מביא את המסר העיקרי:

"ואת יהושוע צויתי בעת ההוא לאמור עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' א-להיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה: לא תיראום כי ה' א-להיכם הוא הנלחם לכם"  (דברים ג', כ"א-כ"ב)

כאמור, האופן בו משה רבנו חזר על קורות ישראל במדבר, הזמין את בני ישראל היושבים בערבות מואב, להתעמק בדברי משה והן באותם אירועים, על מנת לדלות את האמיתות הגנוזות בהם.

הכנסת הדברים שאמר משה מפי עצמו לתוך התורה, כפי שביאר הר"ן, מזמינה גם אותנו לשים את עצמנו בערבות מואב, להקשיב לדברי משה ולהתעמק בהם.

בשיעור זה הצעתי בפניכם, באופן כללי, חלק מההיענות האישית שלי להזמנה זו. אולם,  יותר חשוב הוא להציע בפניכם את הזמנת התורה: ללמוד ולדרוש את הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל.

 

 

 

 


[1]את החשבון נגד עמון ומואב הוא יפרע בהזמנות אחרת, עיין דברים כ"ג, ד'-ה'