פרסומי ניסא (ב)

  • הרב משה טרגין

'פרסומי ניסא'

בשיעור שעבר ניתחנו את ברכת "שעשה נסים", והשתמשנו בברכה כבוחן לשאלה האם קיים רובד נוסף במצוות הדלקת נר חנוכה. בשיעור שלפנינו נחפש ראיות נוספות לכך שהמצווה היא רב-רובדית.

חיוב נשים - 'אף הן היו באותו הנס'

השלכה מעניינת ומוכרת היטב של הרובד הנוסף שבמצווה - 'פרסומי ניסא' - באה לידי ביטוי בהיקף הנרחב של המחויבים במצווה. אף על פי שבדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, הן חייבות בהדלקת נר חנוכה, וזאת משום "שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג.). יש הסוברים, שכוונת הגמרא איננה רק שגם הן ניצלו ביחד עם האנשים מן הסכנה, אלא שהן היו מובילות האירועים בנסי חנוכה ופורים (ראה למשל בתוספות, מגילה ד. ד"ה שאף הן). אמנם, אותו עיקרון - "אף הן היו באותו הנס" - היה יכול להיות מיושם לגבי הנחת תפילין, מצווה שבאה להנציח את הנס שהיה ביציאת מצרים:

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם".

אף על פי כן, מצוות הנחת תפילין נחשבת מצוות עשה שהזמן גרמה (משום שלילה אינו זמן תפילין - לחלק מהדעות, ושבת אינה זמן תפילין - לכל הדעות), ונשים פטורות ממנה, למרות שגם הן השתתפו בנסי יציאת מצרים! הרב משה סולוביצ'יק (אביו של הגרי"ד) הציע לחלק בין מצוות שהן 'זכר לנס', לבין מצוות שהן 'פרסומי ניסא' (דבריו מובאים בספר "הררי קדם", סימן קע"ג):

"ותירץ בזה הגר"מ זצ"ל, דיש לחלק בין מצוה שעצם קיומה הוא בכדי לפרסם את הנס, והחפצא של המצוה הוא פרסומי ניסא, לבין מצוה שיסוד חיובה הוא זכר לנס, אבל אין בגוף קיומה לתא דפרסומי ניסא כלל; וכל דברי התוספות שכתבו דהנשים חייבות במצוה שאף הן היו באותו הנס, היינו דוקא במצוות שעצם קיומם יש בו משום פרסומי ניסא, אבל במצוות שאמנם יסוד חיובם הוא זכר לנס, אך אין בקיומן משום פרסום הנס, בכהאי גוונא לא אמרינן שיתחייבו גם הנשים".

המטרה של מצוות תפילין היא רק להנציח את הנס - להוות תזכורת יומית להתערבותו הגלויה של הקב"ה בהיסטוריה ולהצלתו אותנו משעבוד מצרים. מאחר שנסים אלו היו נסים גלויים, אין צורך בפרסום הנס, ולכן תפילין אינם מהווים 'פרסומי ניסא'. משום כך נשים אינם מחויבות במצווה, והן פטורות ממנה כמו מכל מצוות עשה שהזמן גרמה. בניגוד למצוות תפילין, למצוות הדלקת נר חנוכה מטרה מיוחדת של פרסום נס שאיננו ניכר מעצמו. אין חולק על כך שאירועי חנוכה הם אירועים נסיים; אך בגלל שהם אירעו בימי בית שני, לאחר הסתלקות הנבואה, יש חשש שאנשים לא יעמדו על האופי העל-טבעי של האירועים, או שלא יביעו את אותה עוצמה של הכרת תודה. אמור מעתה, שלנר החנוכה - שמטרתו להדגיש את האופי הנסי של ההתרחשויות בסיפור החנוכה - תפקיד שאיננו רק הנצחה של האירועים, אלא פרסום שלהם ושל הנסים שבהם. משום כך, נשים חייבות בחובה זו למרות שהזמן גרמה.

יש להעיר, שהדיון האחרון מבוסס על הנחה בסיסית שהעיקרון של "אף הן היו באותו הנס" גורם לחיוב נשים גם במצוות מן התורה. לפי הנחה זו, ולאור העובדה שהן פטורות ממצוות תפילין למרות שהיא זכר ליציאת מצרים, מתעוררת השאלה, ונצרך החילוק האמור בין מצוות המנציחות נס למצוות המפרסמות נס כדי לענות על השאלה. הנחה בסיסית זו אמנם נקוטה בידי התוספות במסכת מגילה (שם), אך היא אינה מקובלת על הכול. למי שאינו מקבל את הנחת התוספות תהיה תשובה פשוטה יותר לשאלת אי-הכללתן של נשים במצוות תפילין: דין "אף הן היו באותו הנס" חל רק לגבי מצוות מדרבנן (חנוכה, מקרא מגילה), ולא לגבי מצוות מן התורה.

הוצאת ממון לקיום המצווה

ביטוי נוסף של יסוד 'פרסומי ניסא' במצוות נר חנוכה ניתן למצוא בהלכה הייחודית הקובעת שאדם חייב להוציא כל סכום נחוץ כדי לקיים את המצווה. בדרך כלל, אדם פטור מלקיים מצווה אם היא תעלה לו ביותר מחמישית מנכסיו. למרות זאת, הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד הי"ב) קובע שאפילו אדם חסר-כול חייב להוציא כל סכום כסף שברשותו כדי לרכוש את האמצעים הדרושים להדלקת נר חנוכה:

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו; אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה - שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".

המגיד משנה (שם) מסביר שהחיוב הייחודי הזה נובע ממרכיב פרסום הנס שבמצווה:

"נראה שלמדו ממה שנתבאר... שאפילו עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות, והטעם משום פרסומי ניסא".

המצוות הרגילות אינן מצריכות את המאמצים הקיצוניים האלה, אך מצווה שיש בה 'פרסומי ניסא' מחייבת אותם. לפי המגיד משנה, ניתן למצוא מקור להלכה זו במשנה הידועה בתחילת הפרק העשירי של מסכת פסחים, הקובעת שיש לספק את המשאבים לקיום מצוות ארבע כוסות בליל בסדר אפילו לעני הנתמך מן הקופה הציבורית:

"ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי".

חז"ל תפסו גם את מצוות שתיית ארבע כוסות כמצווה שמטרתה לפרסם מאפיינים מסוימים של נסי יציאת מצרים. (באמת נשים מחויבות אף במצווה זו, אף על פי שהיא מצווה שהזמן גרמה, מאחר שחל כאן העיקרון של "אף הן היו באותו הנס" - עיקרון השייך למצוות שיש בהן 'פרסומי ניסא' (ראה פסחים קח.-:) .) המשנה קובעת שחסרון כיס איננו פוטר ממצווה שיש בה 'פרסומי ניסא' - בין ברמה האישית ובין ברמה החברתית-ציבורית. בדיוק כשם שאדם פרטי חייב להוציא את כל רכושו כדי לקיים את המצווה, כך הקהילה מחויבת להפריש מהקופה הציבורית ככל הנדרש כדי שכל חבר בקהילה יוכל לקיים את המצווה. הרמב"ם, לפי הבנת המגיד משנה, מרחיב את העיקרון שקובעת המשנה גם למצווה המקבילה - הדלקת נר חנוכה.

הדלקה בבית הכנסת - זכר למקדש

ביטוי מעניין נוסף של יסוד 'פרסומי ניסא' הוא המנהג להדליק נרות בבית הכנסת. עד כדי כך, שאנו מברכים על הדלקת הנרות הללו, והאדם המדליק אותם חוזר ומברך בשנית כאשר הוא בא לביתו ומדליק שם. מהו הבסיס למנהג הזה, ומדוע דווקא הדלקת נר חנוכה היא המצווה ה'אישית' היחידה שמקיימים אותה גם בבית הכנסת?

הראשונים חלוקים ביניהם באשר לסיבה העומדת מאחורי ההדלקה הציבורית. בעל 'ספר המנהיג' (הראב"ן הירחי, בן המאה הי"ב) טען (סימן קמח-קמט) שההדלקה בבית הכנסת מציינת את העובדה שהדלקת נר חנוכה היא, במובנים מסוימים, הרחבה של הדלקת המנורה בבית המקדש:

"ויראה לי דאין חיובא בבית הכנסת להדליק נר של חנוכה... אלא נהגו כך על זה שהנס בא במקדש בית עולמים, ועושים כמו כן במקדש מעט בגולה".

עמדה זו נובעת משני מקורות מעניינים במיוחד. פרשת בהעלותך נפתחת (במדבר ח', א-ב) בציווי ה' לאהרן להדליק את המנורה בבית המקדש:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".

חז"ל (מדרש תנחומא בהעלותך ה', מצוטט בנוסח אחר ברש"י וברמב"ן שם) מתארים שרוחו של אהרן רפתה כאשר ראה שהוא אינו יכול להצטרף לנשיאי שאר השבטים שהביאו קרבנות לחנוכת המשכן:

"למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב".

הקב"ה השיב לאהרן בכך שציווה עליו להדליק את המנורה במקדש, והודיע לו כי מצווה זו עדיפה על קרבנות הנשיאים - "שלך גדולה משלהם". הרמב"ן (שם) תוהה מדוע נתנחם אהרן בהבטחה זו; כך או כך, אחרי חורבן בית המקדש לא תהיה משמעות לא להדלקת המנורה שניתנה לאהרן ולא למתנות הנשיאים! תשובת הרמב"ן היא שהדלקת החנוכייה בבית היא המשך של הדלקת המנורה, וזאת היא הנחמה שנאמרה לאהרן; הקב"ה בישר לו שהוא מצוּוֶה במצווה שקיומה יימשך גם לאחר חורבן בית המקדש:

"אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".

באופן אירוני, גם בעל המאור (בדרך כלל בר-פלוגתתו החריף של הרמב"ן) אימץ את הגישה הזו כאשר דן בקביעת הגמרא במסכת שבת (כא.) לפיה השמן של נרות החנוכה אסור בהנאה. הראשונים הציעו הצעות שונות ביחס לבסיסו של האיסור הזה, אך בעל המאור (ט. באלפס) סובר שהסיבה לאיסור היא שהחנוכייה בבית היא הרחבה של מנורת המקדש, ולכן השמן שבה נחשב כהקדש, ומשום כך הוא אסור בהנאה:

"למאן דאמר אסור להשתמש באורה של נר חנוכה כל תשמיש במשמע... כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל - אסורות הן בהנאה כל עיקר".

זהו יישום מרחיק לכת של גישת 'ספר המנהיג'.

לפי 'המנהיג', מאחר שהדלקת נר חנוכה היא המשך של הדלקת המנורה במקדש, הרי סביר לומר שיש להדליק את החנוכייה באופן המזכיר את ההדלקה במקדש. על פי פסוק בספר יחזקאל (י"א, טז) - "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט" - נחשב כל בית כנסת כייצוג של המקדש, ועל כן הוא המיקום הטבעי לשמר את אווירת בית המקדש סביב הדלקת החנוכייה.

גישה זו עומסת הבנה חדשה במילים "הנרות הללו קודש הם", המופיעות בתחילת הפיוט שאנו אומרים בעת ההדלקה. הנרות הללו הם אכן קדושים ממש, מאחר שיש להם מעמד של קדושה ששייך בדרך כלל רק לחפצים של הקדש.

הדלקה בבית הכנסת - דין בציבור

אחרי שהציג את הגישה הראשונה, ה'מנהיג' מוסיף ומציע ביסוס אחר להדלקת הנרות בבית הכנסת:

"אלא נהגו כך [להדליק בבית הכנסת]... לפרסם הנס, לפי שכולם מתקבצים שם".

מאחר שמטרת המצווה היא לפרסם את הנס, ההדלקה צריכה להיות במקום ציבורי. כאשר מדליקים בבית הכנסת, גורמים לפרסום הנס לא רק ליחידים, אלא לקבוצת אנשים שהיא בעלת מעמד של 'מניין'. אין מדובר כאן רק בתוספת כמותית ל'פרסומי ניסא'; ההדלקה בבית הכנסת מביאה ל'פרסומי ניסא' ברמה גבוהה יותר מבחינה איכותית, מאחר שכאן פרסום הנס הוא ל'ציבור' - קבוצת אנשים שיש לה מעמד הלכתי.

ההבנה הזו יכולה לבאר את טעמו של מנהג מעניין. מה קודם למה במוצאי שבת של חנוכה - ההבדלה או הדלקת הנרות? מסברה נראה שיש לעשות הבדלה בתחילה, ורק אחר כך להדליק נרות חנוכה; ואכן כך נפסק בשולחן ערוך. אלא שבהמשך פוסק השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תרפ"א סעיף ב) שבבית הכנסת ההדלקה באה לפני ההבדלה:

"מדליקין נר חנוכה בבית הכנסת קודם ההבדלה".

הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל הסביר שהסיבה להדלקת נר חנוכה לפני ההבדלה היא להבטיח שההדלקה תהיה בנוכחות מניין אנשים. מיד כשעושים הבדלה, גם אם כל המתפללים נשארים בבית הכנסת, מבחינה הלכתית המניין התפרק, ולכן נרות החנוכה אינם מודלקים בנוכחות מניין בעל מעמד הלכתי. הרב זצ"ל העיד שבבריסק נהגו להדליק את נרות החנוכה עוד לפני אמירת "ויהי נועם", כדי שההדלקה תתקיים בפני מניין שצריך עדיין להיות מקובץ מבחינה הלכתית לקראת המשך התפילה. אם ההדלקה מתקיימת מיד לפני הבדלה, לא בטוח שהתנאי הזה מתקיים; האם אכן יש צורך במניין להבדלה? אם לא, הרי שהמניין ההלכתי התפרק אחרי אמירת "ויהי נועם", למרות שהציבור עוד עתיד לשמוע הבדלה. בבריסק הקדימו את הדלקת הנרות לפני "ויהי נועם", כדי שכך תתקיים ההדלקה בפני מניין מחויב מבחינה הלכתית. גם אם לא נקבל את סדר הדברים שנהג בקהילת בריסק, ההלכה המחייבת להדליק את נרות החנוכה לפני הבדלה מצביעה על כך שמטרת החיוב להדליק הנרות בבית הכנסת היא לקיים 'פרסומי ניסא' בפני מניין אנשים שיש לו משמעות הלכתית.