פרקים ב'–ג' (2) / נבואת הצופה ונבואת האלם

  • הרב אמנון בזק
לע"נ צביה בת יצחק
 
 
א. הסתירה
לאחר שהסתיימו דברי ה' אל יחזקאל ויחזקאל שב אל הגולים שעל נהר כבר וישב עמם שבעה ימים בלא להוציא מילה מפיו, ה' מתגלה אליו שנית. וכאן מובאות שתי נבואות זו בצד זו. הנבואה הראשונה היא 'נבואת הצופה':
(ג', טז) וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יז) בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי: (יח) בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ: (יט) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ: (כ) וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ: (כא) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ:
מיד לאחריה מובאת הנבואה השנייה, שאותה נכנה 'נבואת האֶלֶם':
(כב) וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד ה' וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ: (כג) וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל עַל פָּנָי: (כד) וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי וַיְדַבֵּר אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ: (כה) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם: (כו) וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה: (כז) וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה:
סמיכותן של שתי הנבואות זו לזו מעוררת קושי בולט, שכן הן נראות כסותרות זו את זו. הנבואה הראשונה מטילה על יחזקאל אחריות כבדה וממשילה אותו לצופה, שתפקידו להזהיר את העם מאויב מתקרב. תפקידו של הנביא כצופה מבואר ביתר הרחבה בפרק ל"ג: "בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה. וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם. וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה. אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט. וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ. וְאַתָּה בֶן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל..." (ל"ז, א–ז). המשל מדגיש את אחריותו של הצופה עד כדי חיוב מיתה אם לא יזהיר את העם, ומטיל על הנביא אחריות דומה להזהיר את העם על מעשיו.[1]
ואולם, מ'נבואת האלם' הבאה מיד לאחר מכן עולה מסר הפוך. ה' אומר ליחזקאל שמכאן ואילך תדבק לשונו לחיכו, והוא לא ידבר אלא כאשר יפתח ה' את פיו. המגמה של אלם זה סמלית וברורה: "וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ". ובכן, כיצד ניתן לומר שתפקידו של יחזקאל להזהיר את העם ובבד בבד לעשותו אילם כדי שלא יהיה לבני ישראל לאיש מוכיח? כיצד ניתן למנות אילם לצופה שיזהיר את העם? כללו של דבר, מה מגמת שליחותו של יחזקאל: להזהיר את העם או לא לעשות זאת?
לקמן נציע שני כיוונים ביישוב הסתירה, שאינם בהכרח נפרדים זה מזה, ואפשר שניתן לשלבם זה בזה.
 
ב. הבדל בין זמנים שונים
ההצעה הראשונה, בעקבות פירוש דעת מקרא,[2] היא לחלק בין תקופות שונות. מבין שתי הנבואות, רק נבואת האלם נראית חלק אינטגרלי מנבואת ההקדשה. נבואת הצופה נראית שלא במקומה לא רק מבחינת התוכן, אלא גם מבחינת מבנה הנבואה.
נבואת האלם היא אכן המשך טבעי של נבואת ההקדשה, ואף נוקטת במטבעות לשון המופיעים בחלק הראשון, כגון "בֵּית מְרִי" (פס' כו, כז) ו"הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל" (פס' כז).[3] מאחר שתפקידו של הנביא כפי שהוגדר בחלק הראשון איננו להחזיר את העם בתשובה, אלא רק "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (ב', ה), לא ייפלא שייכנס לתקופה של אלם, שבה תהיינה נבואותיו ספורות, עד לחורבן.
ואכן, תקופת האלם תמה בחורבן. כפי שציינו, החלק הראשון של ספר יחזקאל, ובו נבואותיו על עם ישראל עד החורבן, מסתיים בסוף פרק כ"ד, ושם הקב"ה אומר לו שביום שישמע על החורבן "יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' " (כ"ד, כז). וכן היה. בתחילת החלק השלישי של הספר, המביא את נבואותיו של יחזקאל לאחר החורבן, בא הפליט לבשר על החורבן, ושם נאמר: "וְיַד ה' הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת פִּי עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד" (ל"ג, כב).
לאור זאת נראה שנבואת הצופה מתאימה לתקופה שלאחר בוא הפליט; וכאמור, נבואה זו אכן מובאת בהרחבה שם, בתחילת פרק ל"ג. מסתבר שהקטע שלפנינו כאן הוא גִרסה מקוצרת של נבואת הצופה, ואינו אלא תוספת לנבואת ההקדשה. תוספת זו היא תוצאה של פעולת עריכה שנועדה לציין עבורנו כבר כאן, בנבואת ההקדשה, את שני הייעודים המרכזיים של הנביא: עד לחורבן הביטוי החשוב ביותר בפעילותו של יחזקאל הוא האלם; ואילו לאחר החורבן יחזקאל מקבל תפקיד חדש – "צופה", שיש לו באמת חופש פעולה להינבא ולהזהיר את העם בכל עת. עד לחורבן נועדו נבואותיו של יחזקאל בעיקר לצבור אשראי של נאמנות בעיני העם לתקופה שאחר החורבן. לאחר החורבן כבר יכול העם לסמוך על דברי הנביא, שנבואותיו התגשמו, ולהקשיב לדבריו. אבל עורך הספר כלל גם את נבואת הצופה בנבואת ההקדשה, שכן בסופו של דבר היו אלו שתי תקופות ושני תפקידים בשליחותו של נביא אחד, ומשום כך, לפחות במבט לאחור, ראוי שגם תפקידו השני של יחזקאל יופיע כבר בהקדמה לנבואתו.
להיותה של נבואת הצופה 'נטע זר' בתוך המסגרת של נבואת ההקדשה יש גם ראיה סגנונית. בסיום חלקה הראשון של נבואת ההקדשה נאמר: "וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר ואשר וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (ג', טו). ובתחילת נבואת האלם נאמר: "וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד ה' וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ" (ג', כב). ובכן, המילה "שם" מופיעה פעמיים בסיום החלק הראשון של נבואת ההקדשה ופעמיים בתחילת נבואת האלם, אך איננה מופיעה כלל בנבואת הצופה שבתווך. גם מכאן ניתן לבסס את הקביעה שנבואת האלם היא ההמשך הרציף של נבואת ההקדשה, אך לא נבואת הצופה. מהיבט זה נבואת הצופה נראית ממש כ'הדבקה' מאוחרת.[4] על פי הצעה זו, המבנה 'המקורי' של נבואת ההקדשה הוא: 'וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם. וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים [...] וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד ה' וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ'.[5]
נראה שהסבר זה מניח היטב את הדעת ופותר את הסתירה. עם זאת, לא נימנע מלהציע הסבר נוסף, שאף לו יתרונות.
 
ג. הבדל בין נמענים שונים
לפי ההצעה החלופית, ההבדל בין נבואת הצופה לנבואת האלם נוגע לנמענים של הנבואות. כאמור, נבואת האלם נוקטת בלשונות שהופיעו כבר בחלק הראשון של נבואת ההקדשה ומכוונות לבית ישראל כולו. בנבואת הצופה מופיעים מונחים אחרים: "רשע" (ארבע פעמים) ו"צדיק" (שלוש פעמים). מונחים אלו באים גם במקומות אחרים בספר, הדנים בתורת הגמול, ובכולם הכוונה לבני אדם פרטיים דווקא.
לדוגמה, הנבואה בפרק י"ח עוסקת בטענת העם "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה" (שם, ב), וה' יוצא כנגדה וטוען: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (שם, ד). כראיה לכך מתוארת שושלת של שלושה דורות, וכל דור בה הוא הֶפך קודמו: "וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה... וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה... וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן" (שם, ה–יד), והמסקנה: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה" (שם, כ). 'הצדיק' ו'הרשע' הם אנשים מסוימים, ואין כאן כל עיסוק במישור הציבורי.
לאור זאת ניתן לומר, שנבואת הצופה ונבואת האלם דנות במישורים שונים. נבואת האלם, כהמשך לנבואת ההקדשה, יוצאת מהנחה פסימית, שעם ישראל לא ישמע לקול הנביא, ולכן אין טעם להרבות בנבואות. נבואת הצופה, לעומתה, עוסקת ביחידים, ומדגישה את אחריותו של הנביא להזהיר אותם; שכן גם אם במישור הלאומי גזרת החורבן היא סופית, עדיין יש לכל יחיד ויחיד בחירה כיצד לנהוג, וגורלו הפרטי יידון על פי מעשיו הפרטיים.
כפי שציינו, אין הכרח לראות את שתי ההצעות להבנת היחס בין נבואת הצופה ונבואת האלם כנפרדות זו מזו. ניתן לצרף את שני הפתרונות ולומר שעד החורבן נבואת הצופה נוגעת רק ליחידים, ומן החורבן ואילך היא מגדירה את תפקידו המרכזי של יחזקאל גם במישור הלאומי.
 
ד. משמעותו של האלם
להשלמת הדיון נעמוד בקצרה על עניין נוסף בכל אחת מהנבואות כשלעצמה. נפתח בנבואת האלם, שהיא, כאמור, המשכה הטבעי של נבואת ההקדשה.
כפי שראינו, החלק הראשון של נבואת ההקדשה הסתיים במעין 'סירוב פקודה' של יחזקאל: "וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (ג', טו). ניתן אפוא לראות בנבואת האלם מעין 'עונש' ליחזקאל על בחירתו לשתוק ולא להעביר לעם את דברי ה'. כביכול הקב"ה אומר ליחזקאל: האומנם בחרת לשתוק? אם כן, מכאן ועד להודעה חדשה אכן תיפול עליך שתיקה! בחרת באלם? גם בדרך זו ניתן להעביר מסר לעם: "וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה". אילמותו של הנביא תיעשה סמל לסרבנותם של ישראל, שאין עוד טעם להוכיחם. עם זאת, מדי פעם יפתח ה' את פיו של יחזקאל, להורות שבכל זאת יש חשיבות בנבואתו; לא על מנת להוכיח, אלא כדי למלא את התפקיד שלו יועד מלכתחילה – "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם": "וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל".[6]
 
ה. פסימיות ותקווה בנבואת הצופה
לסיום נעמוד על מבנה הפִּסקה של נבואת הצופה. כאמור, משמעותה של נבואה זו היא שהאחריות להזהיר את העם מוטלת על הנביא; אך משעה שהזהיר אותם, האחריות היא על השומע. הנבואה מונה ארבעה מצבים הנוגעים לשני סוגים של אנשים – רשע, וצדיק השב מצדקו:
בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת
וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו[7]
וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ
וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה
כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ
כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא
1. הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת;
2. וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ.
1. הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת;
2. וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.
1. בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה;
2. וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ.
1. חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר;
2. וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.
לכל אחד משני סוגי האנשים מיוחסים שני מצבים, התלויים בנביא – האם הוא ממלא את תפקידו ומזהיר מהחטא או אינו ממלא אותו; ולכל אחד משני המצבים יש שתי תוצאות – תוצאה הנוגעת לדמות ותוצאה הנוגעת לנביא. עם זאת, התרשים איננו סימטרי לחלוטין. הרשע איננו עושה תשובה בשני המצבים, וההבדל ביניהם נוגע אך ורק לנביא: אם לא יזהיר את הרשע, יישא באחריות לדמו של הרשע, שימות ברשעו; אם יזהיר את הרשע – יציל את נפשו שלו. לעומת זאת, בתיאור הצדיק השב מצדקו ההבדל בין המצבים נוגע הן לו הן לנביא: או שהנביא לא יזהיר, ואז ימות אותו אדם בחטאתו, והנביא יהיה אחראי למותו, כמו אצל הרשע; או שהוא יזהיר אותו – ואז יציל לא רק את נפשו, אלא גם את השב מצדקו, שיעשה תשובה ויחזור בו מן הדרך הרעה שאימץ לו. משמע מכאן שאם יש סיכוי כלשהו שיועילו דבריו של הנביא, אין זה אלא במי שלא היה רשע מתחילתו, אלא היה ביסודו צדיק, ובזמן כלשהו הרע את מעשיו, ודברי הנביא עשויים לעורר אותו לתשובה. ואולי ניתן להביא גם מכאן ביסוס לטענה שנבואת הצופה נוגעת גם לתקופה שלפני החורבן, שכן הפסימיות הכללית בדבר הסיכוי שהעם יחזור בתשובה אמורה כאן רק בנוגע לרשע, ואילו לצדיק השב מצדקו נותר עדיין פתח של תקווה.
 
[1]   וראו גם בנבואת ירמיהו (ו', יז): "וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ לֹא נַקְשִׁיב".
[2]   ראו י' מושקוביץ, מבוא לפירוש דעת מקרא לספר יחזקאל, ירושלים תשמ"ה, עמ' 14–17.
[3]   לקמן נעמוד ביתר הרחבה על משמעותה של נבואה זו ועל הקשר בינה ובין החלק הראשון של נבואת ההקדשה.
[4]   בכך יתבאר גם מדוע הובאה נבואת הצופה לפני נבואת האלם, אף על פי שכרונולוגית תקופת האלם קודמת. נראה שהקדמה זו נועדה להדגיש שאכן אין זה מקומה 'הטבעי' של פסקה זו.
[5]   נראה שגם חלוקת הפרשות של המסורה מורה כן. לאחר המילים "וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים" (פס' טז) באה פרשה פתוחה באמצע הפסוק (!), רמז שהמשך הפסוק איננו באמת ההמשך הישיר של מילים אלו, ולא נבואת הצופה היא שנאמרה "מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים", כי אם נבואת האלם שאחריה.
[6]   לקראת סיומה של התקופה תהפוך השתיקה של יחזקאל לביטוי נבואי סמלי קיצוני עד מאוד, כשיצטווה לשמור על שתיקה גם במותה של אשתו, כביטוי לשתיקה ולאלם שיבואו על בני ישראל עם החורבן (עיינו להלן כ"ד, טו–כז).
[7]   הרעיון שכאשר אדם הולך בדרך רעה הקב"ה מציב בפניו מכשולים על מנת שיוסיף להיכשל חוזר גם במקומות אחרים בספר יחזקאל, ראו למשל ז', יט; י"ד, ג.