פרק ב' – דף כ"ד: - כה. פיקוח נפש

  • הרב עזרא ביק
מקורות:
 
גמרא כד: מיתיבי איסי בן יהודה... כה. לא הוסיף לא
השיעור ישמש הקדמה לנושא הבא, פיקוח נפש.
סנהדרין עד. א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק עד עה. סוף הפרק
תוס' עד: ד"ה והא, ד"ה קטול
רמב"ן, מלחמות (יז: בדפי הרי"ף) ד"ה ועוד. (רמב"ן ארוך ומסובך, אבל חשוב. עשו כמה שאפשר.)
 
**************

החלק הראשון של הסוגיה, עוסק בעניין בשר בחלב. אביי טוען כי כשם שלוקים על אכילת כלאיים שלא כדרך אכילתו, משום שהאיסור לא נאמר בלשון אכילה, כך לוקים גם על אכילת בשר בחלב שלא כדרך אכילתו, מאותה סיבה. אנו יודעים כי איסור בשר בחלב נלמד מן הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", ועל כן מסקנתו של אביי נראית לנו הגיונית. אך הסוגיה שלנו מבוססת על דעת איסי בן יהודה, הלומד את איסור אכילה ואיסור הנאה בבשר בחלב מטריפה ומערלה. היות שאיסור אכילת טריפה נאמר בלשון אכילה, הגמרא מעלה את האפשרות כי יהיה פטור ממלקות בשלא כדרך אכילתו, כמו בטריפה עצמה. אביי משיב כי למרות שכך עשוי להיות מסברה, השמטת לשון אכילה בעניין בשר בחלב אינה השמטה בעלמא, אלא אינדיקציה כי אין לחלק בדין זה בין דרך אכילתו ובין שלא כדרך אכילתו.

הגמרא ממשיכה לדון במתרפא באיסורי הנאה. (הקשר שבין דיון זה ובין שלא כדרך אכילתו יובן בהמשך כה:). היות שיש כאן דיון פרטי בנושא הכללי של הצלת חיים על ידי איסור - פיקוח נפש - נדון קודם בנושאים העולים בגמרא בסנהדרין (עד. - עה.) שהיא המקור לדיון זה.

ניתן לחלק את הסוגיה למספר דינים:

א. ייהרג ואל יעבור (עד.)

1. בכל האיסורים שבתורה אם כופים את האדם לעבור עליהם או להיהרג, עליו לעבור על האיסור ולא למות חוץ משלושה איסורים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. על איסורים אלו חל דין "ייהרג ואל יעבור". לגבי עבודה זרה, הגמרא (עד.) מביאה פסוק כמקור. לגבי שפיכות דמים, הגמרא אומרת "סברא היא". והגמרא מפרטת: "מאי חזית דדמא דידך סומקא טפי". גילוי עריות נלמד מכך שהוא הוקש לשפיכות דמים.

2. שעת השמד - בזמן רדיפות על רקע דתי, יש למסור את הנפש גם על הפרט הקטן ביותר.

3. פרהסיא - גם בזמנים רגילים, אם מכריחים את האדם לעבור עברה ברבים ובגלוי (לפני עשרה יהודים), עליו למסור את הנפש אפילו על איסור קטן.

ב. חריגים (עד.) - הגמרא שואלת מדוע אסתר לא מסרה עצמה למיתה על מנת להימלט מנישואין לאחשוורוש:

1. קרקע עולם - דעת אביי היא כי בקיום יחסי אישות תפקיד האישה הוא פסיבי.

2. הנאת עצמן - רבא סבור כי אם המניע של הגוי הכופה על האיסור הוא להנאת עצמו, ואין מטרתו דווקא לגרום ליהודי לעבור על דברי התורה, דין ייהרג ואל יעבור אינו חל.

מה אופיו של החיוב למות ולא לעבור על מספר עברות חמורות? התשובה לשאלה זו טמונה בהבנת דיון הגמרא ביחס לנישואי אסתר לאחשוורוש.

ג. תוספות

שני החריגים שצוינו לעיל עולים בגמרא כתשובה לשאלה "והא אסתר פרהסיא הווי" (מדוע הסכימה אסתר להינשא לאחשוורוש, והלא מדובר באיסור שנעשה בגלוי?). הראשונים שואלים מדוע לא שאלה הגמרא כי על אסתר היה למסור את עצמה שכן מדובר במקרה של עריות שדינו ייהרג ואל יעבור גם אם אינו נעשה בפרהסיא. שאלה זו מעלה את חוסר הבהירות הקיים לגבי תשובותיהם של אביי ורבא - האם תשובות אלו תופסות גם במקרה של עריות (כמו גם בשני האיסורים החמורים הנוספים)?על מנת להשיב על שאלה זו, עלינו להבין את ההגיון שמאחורי שני החריגים הללו.

תוספות (ד"ה "והא") מסבירים כי הגמרא לא שאלה על אסתר מעריות משום שהיא כבר ידעה כי ישנו פטור של אישה בעריות מדין ייהרג ואל יעבור משום קרקע עולם. אך הגמרא סבורה כי דין פרהסיא אינו בטל משום קרקע עולם, ואילו אביי סבור כי קרקע עולם מבטל את דין ייהרג ואל יעבור גם במקרה של פרהסיא.

מה ההגיון בהווה אמינא של הגמרא? תוספות מסבירים כי דין קרקע עולם אומר שהאישה פסיבית ואינה עושה כל מעשה בפועל. המקור של ייהרג ואל יעבור הוא משפיכות דמים, ועל כן לדעת תוספות "מאי חזית" שייך רק כשמישהו מחליט להרוג מישהו אחר על מנת להציל את חייו. ההגיון של הטענה הוא כי לא ניתן להעדיף נפש על פני נפש במקרה מעין זה, ועל כן לא ניתן להשתמש בדין פיקוח נפש על מנת להציל מישהו. ממילא, אם הצלתו של אדם אחר ממוות כרוכה במוות של המציל, אין חובה להצילו ולמות, שכן על פי ההגיון של הגמרא, מי אמר שדמו של השני אדום יותר מזה של הראשון? הנפקא מינה של תוספות היא במקרה של דחפוהו על התינוק - כלומר, אם דוחפים אדם על תינוק, כך שברור שהתינוק יימחץ למוות. התנגדות של המוחץ תביא עליו את מותו. תוספות פוסקים כי המוחץ אינו צריך לעשות דבר, ויניח לאנסים להשליכו על התינוק, גם אם הוא ימות. תוספות טוענים כי הם למדו את דינם זה מדין "מאי חזית". את הדין הזה ניתן להחיל גם על עריות. לדעת תוספות אישה אינה צריכה למות על מנת לא להיות שותפה לאיסור עריות, היות שהיא אינה משתתפת בפועל במעשה האיסור. היא אינה בוחרת להעדיף את דמה על פני האיסור, היות שעברה על האיסור באופן פסיבי אינה כבחירה אקטיבית לעבור על האיסור על מנת להציל את חייה.

מדוע טיעון זה אינו חל לגבי פרהסיא? דין פרהסיא אינו מבוסס על מאי חזית. דין פרהסיא מבוסס על קידוש השם. זו הסיבה שהוא מצריך ייהרג ואל יעבור ללא תלות בשאלת חומרת האיסור בו מדובר. ממילא, טוענים תוספות, כי מקום לחלק בין עברה פסיבית או אקטיבית על האיסור, היות שבכל מקרה ישנה פגיעה בשם ה'.

אך אביי סבור כי גם בפרהסיא יכול להיות פטור של קרקע עולם. פטור זה אינו נובע מהרחבת דין קרקע עולם מעריות במקרה רגיל, אלא בטיעון חדש. נראה כי אביי סבור כי ישנו פחות חילול ה' כאשר האיסור נעשה בצורה פסיבית. הרי אין מדובר כאן במצב בו אדם בוחר לחיות במקום לקיים את דבר ה', אלא באדם המאפשר לאיסור לקרות על מנת להציל את חייו, ועל כן אין חומרת מקרה זה גדולה כל כך. אני חושב כי הסיבה לחילוק זה היא העובדה כי חילול ה' תלוי באופן בו נתפס המעשה (וזו הסיבה שעשרה נוכחים מגבירים את החילול ה'). מעשה אקטיבי הוא אקט יותר דרמאטי ומרשים מאשר עברה על האיסור באופן פסיבי, למרות שהאיסור הוא אותו איסור בשני המקרים.

מלבד ההסבר המעניין של תוספות לקרקע עולם, אנו יכולים ללמוד מדבריהם שתי סיבות לדין ייהרג ואל יעבור:

* חומרת האיסור הן במובן של עצם האיסור שנעשה (עבודה זרה) והן בהיבט של תוצאות האיסור (שפיכות דמים - אובדן חיים של הקרבן וכן עריות הנלמדות מאיסור זה בהיקש);

* קידוש השם, הנוצר הן בשעת השמד או בפרהסיא. במקרה זה, אם מדובר בהנאת עצמן, יש ניטרול האלמנט של קידוש ה'.

היות שהסברה בדין להנאת עצמן קשורה לתוצאות הקידוש ה' - הסיטואציה של קידוש ה' נוצרת רק אם כוונתו של הגוי לבחון את נאמנותך להלכה, ולא כאשר הוא עושה את המעשה לצרכיו האישיים - תוספות יקבלו את הפטור של הנאת עצמן בעברות חמורות שאינן קשורות לקידוש ה'.

ד. הרמב"ם

כל דיני ייהרג ואל יעבור מובאים ברמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה'. הרמב"ם פותח פרק זה במילים "כל בית ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ה, א). אחר כך מפרט הרמב"ם את כל ההלכות שהבאנו לעיל, כפי שהוגדרו בסוגיה בסנהדרין. מדברי הרמב"ם עולה כי בניגוד לתוספות הוא סבור כי ישנה רק קטגוריה אחת המחייבת ייהרג ואל יעבור. שלושת העברות החמורות מצריכות מסירה למיתה משום שאפילו שלא בפרהסיא יש בעברות אלו משום חילול ה' עצום שחובה על יהודי למונעו. חומרת האיסור אינה מה שמכריע את פטור פיקוח נפש, אלא חומרת האיסור היא הממחישה את גודל חילול ה' שיש בדבר. בסיכומו של דבר השיקול היחיד המגדיר את הצורך בייהרג ואל יעבור הוא חילול ה' וקידוש ה'.

הרמב"ם מבהיר זאת היטב בהלכה ד : "... וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם... ואף על פי כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס..." . מעשה הרצח או העבודה זרה נחשב כאונס ועל כן אין נענשים עליו, גם אם אסור היה לבצעו. האיסור היה איסור חילול ה' ולא איסור רצח. רצח כשלעצמו אינו מבטל את דין פיקוח נפש; ביטול פיקוח נפש מצריך חיבור של חילול ה' למעשה הרצח.

ה. בעל המאור

בעל המאור (סנהדרין על אתר) פוסק כי הנאת עצמן מתירה לאדם לעבור אפילו על עריות ועל עבודה זרה. ברור שהנאת עצמן הוא מקרה המבטל את חילול ה' שבסיטואציה, ועל כן נראה כי בעל המאור מסכים עם הרמב"ם שאיסורן של עריות ועבודה זרה הוא בשל חילול ה' שבהן. (בעל המאור מודה כי במקרה של רצח אין להחיל את פטור הנאת עצמן, משום שבמקרה זה שייכת סברת "מאי חזית").

אך הרמב"ם אינו מסכים עם בעל המאור (יסודי התורה ה, ב). מהו החילוק בשיטת הרמב"ם בין שאר איסורים בפרהסיא המותרים אם נעשים להנאת עצמן ובין שלושת האיסורים החמורים הנעשים להנאת עצמן של הגויים?

התשובה פשוטה. מרכיב החילול ה' שבפרהסיא נוצר בשל אופיו הציבורי של המעשה. במילים אחרות, חילול ה' במקרה זה נובע מהצורה בה נתפס האיסור , כפי שכבר הסברתי לעיל. הנסיבות הגלויות משפיעות על האופן בו אנו תופסים את משמעות המעשה. ממילא, המניע של הגוי הוא גורם משמעותי שעשוי לשנות את ההקשר בו נעשה האיסור. מכיוון שחילול ה' תלוי באופן בו מתפרש המעשה, הנאת עצמן מסלקת את בעיית החילול ה'. אולם במקרה של ג' החמורות למרות שהסיבה לייהרג ואל יעבור היא חילול ה', כאן אין מדובר בחילול ה' הנובע מן הצורה בה ייתפס המעשה (שממילא נעשה בפרטיות) אלא בחילול ה' הנובע מעצם המעשה ומחומרתו. הנאת עצמן אינה מבטלת את חילול ה' מצד עצמו, אלא רק חילול ה' התלוי בצורה בה מתפרש המעשה. אך במקרים של ג' החמורות, מדובר בחילול ה' אינהרנטי למעשה.

בעל המאור סבור כי היעדר כוונה של הגוי לגרום ליהודי לנטוש את אמונתו מסלק את עניין קידוש וחילול ה' מן הדיון. על אף שקיים הבדל בין ג' החמורות ובין יתר האיסורים, בשני המקרים ניתן לדבר על חילול ה' רק אם הכפייה באה לבדוק את מידת המחויבות לא-ל. במובן זה, הנאת עצמן היא גורם מתאים לסתירתה של אפשרות זו, ובהמשך לכך, לביטול דין ייהרג ואל יעבור.

ו. הרמב"ן

הרמב"ן (מלחמות על אתר, הובא ברבנו דוד בסוגיה בפסחים) חולק על בעל המאור. הוא מסביר בפירוט את סיבת התנגדותו - הנאת עצמן הוא פטור השייך רק בייהרג ואל יעבור הנובע מחילול ה'; הסיבה לחיוב ייהרג ואל יעבור בג' החמורות הוא משום חומרת המעשה ללא תלות בשאלת חילול ה'. ראינו כבר לעיל, כי זו עמדתם של התוספות. הרמב"ן מציין כי המקרים אותם מצטט בעל המאור בעצמו עומדים בניגוד לשיטתו. ישנם שני מקרים של ייהרג ואל יעבור בענייני רפואה. אחד מופיע בגמרא בסנהדרין לגבי אדם שהיה מאוהב עד מוות באישה האסורה לו. אדם זה היה מת אלמלא היה מקיים יחסי אישות עם אותה אישה. הדין הוא כי אסור לו להתרפא בעריות. המקרה השני מופיע בסוגיה שלנו בפסחים לגבי מתרפא באשרה (האסורה בהנאה כשאר עבודה זרה). הרמב"ן טוען כי מקרים אלו הם למעשה מקרים של הנאת עצמן. בחילוק שבין הנאת עצמן ובין הרצון שיהודי יעבור איסור, הרצון שיהודי יעבור איסור הוא הגורם המשפיע. רק במקרה כזה, יש נסיבות המאפשרות קידוש ה'. בכל מקרה אחר בו נסיבות חיצוניות אלו לא קיימות לא שייך קידוש ה'. במקרה של איום מצד גוי, אם אין קידוש ה' אז מדובר בהנאת עצמן. במקרה של מחלה, אין כל איום אישי על האדם, ועל כן אין כאן נסיבות של קידוש ה'. הנקודה המרכזית כאן היא שהאיסור אינו מסמל דחייה של התורה. לכן, לדעת בעל המאור, מתבקש היה להתיר שימוש בעבודה זרה או בעריות לצורכי רפואה.

היות שבעל המאור מביא מקרים אלו בעצמו, ברור כי הוא מגדיר אחרת את הנאת עצמן. נראה כי הוא סבור כי עצם הכוונה של הגוי להשתמש במעשה זה לשם תועלתו האישית היא הגורם המקל (ופוטר מחיוב ייהרג ואל יעבור. כוונתו של העובר על האיסור היא להנאת עצמו (כפי שאכן קורה במקרה של מחלה) עדיין מחשיבה את המקרה למקרה של קידוש ה'. עדיין יש מקום לשאול מדוע מקרה של הנאת עצמו ייחשב במקרה של חילול ה' אם מכל מקום הוא אינו מתכוון לעבור על דברי הקב"ה - בדיוק כפי שיהודי עושה איסור לטובת הגוי, שגם שם אין חילול ה' בהנאת עצמו? על שאלה זו ננסה לענות בשיעור הבא.

נקודה אחרונה לגבי מתרפא בעבודה זרה. האיסור ליהנות מאשרה אינו איסור עבודה זרה מצד עצמו. אדם האוכל פרי שצמח על אשרה אינו חייב מיתה כמי שעבד עבודה זרה. מדובר באיסור לאו, כמו שאר איסורי הנאה. בעל המאור מסביר, ורבים מן הראשונים מסכימים עמו, כי מדובר באביזרייהו. כל איסור הקשור לאיסור עבודה זרה, ואפילו האיסור הקל ביותר, נכלל בקטגוריה של ייהרג ואל יעבור. מקרה נוסף הוא המקרה של חולה שיכול להתרפות רק אם יעבור על איסור עם אשת איש (על פי עצת רופאיו). ברור כי סיבת האיסור בקונסטלציה הזו של העובדות, אינה חומרת המעשה, אלא הגדרת המעשה כאביזרייהו.

במקרה האחרון, אין ויכוח לגבי נקודה זו. אך הדברים אינם כה ברורים במקרה של אשרה. דיבור אל אישה נשואה (בהקשר מיני) היא צורה מינורית של קיום יחסי אישות. אך הנאה מאכילת פרות של אשרה אינה מוגדרת כצורה מינורית יותר של עבודה זרה. פרות האשרה אסורים משום שפעם מישהו אחר עבד אותה. הנאה מאשרה כרגע כמוה כהנאה מבשר בחלב או מחמץ. האם גם מקרה זה מוגדר כאביזרייהו?

בעל המאור טוען כי אכן כך. הוא מגדיר כאביזרייהו כל דבר שיש לו קשר עם עבודה זרה או עריות. תוספות (פסחים כה. ד"ה "חוץ") טוען כי המקרה של אשרה עוסק במצב בו הרופא אומר לחולה כי ריפויו תלוי בעובדה שהעץ הוא אכן אשרה - עץ אחר מאותו המין לא ישיג את אותה התוצאה. אפשר כי המניע לדברי תוספות הוא הרצון כי איסור אשרה לא יהא בשל משהו שנעשה בה בעבר, אלא בשל האיסור ליהנות כעת מעבודה זרה. מצב זה מחזק את הקשר שבין אשרה ובין עבודה זרה ומקל על היכולת להגדיר את האשרה כאביזרייהו.

ישנן שתי פרשנויות למקרה של אשרה; אחת היא כי אמנם העץ מוגדר כאשרה אבל ההנאה ממנו אינה בשל היותו אשרה אלא בשל תכונותיו הרגילות, והשנייה כי ההנאה היא מעצם היותו של העץ אשרה. נקודה זו תקבל משמעות רבה כאשר נבוא לתרץ את קושיות הרמב"ן על בעל המאור, שהובאו לעיל. שים לב לנקודה זו כאשר תקרא את הר"ן על הסוגיה שלנו בפסחים.

 

מקורות לשבוע הבא:

נדון בעיקר בשימוש באיסורים על מנת להתרפא (הן איסורים חמורים והן איסורים רגילים). יש ללמוד את הגמרא עד כה: "איתמר". בהתחלה, נדון בייהרג ואל יעבור ברפואה (בו כבר התחלנו לעסוק היום), ואז נדון באיסורים אחרים ברפואה במצב שאינו פיקוח נפש (זהו למעשה המשך הדיון של השבוע שעבר לגבי שלא כדרך הנאתו).

עיין:

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה: ד, ו

ר"ן פסחים (על הרי"ף ו.) ד"ה "וקשה", מהמילים "ואלו הקושיות"

רבנו דוד ד"ה "בכל"

[לסיכום רוב הנקודות שעלו בסוגיה בסנהדרין, כולל אלו שנידונו בשיעור זה, עיין ברבנו דוד כאן.]

רמב"ם יסודי התורה ה, ח (השווה להלכות מאכלות אסורות יד, י- יא)

רבנו דוד ד"ה "מידי"