פרק ה' (1) / נבואת השערות

  • הרב אמנון בזק
א. המשל, הנמשל ומה שביניהם
בפרק ה' מובאת הנבואה השלישית, האחרונה, המשתמשת בדגם הלבֵנה, המסמל את ירושלים במצור. ושוב יחזקאל מצטווה לעשות מעשה סמלי חריג הכולל שימוש בדגם זה:
(א) וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה תַּעַר הַגַּלָּבִים[1] תִּקָּחֶנָּה לָּךְ וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל וְחִלַּקְתָּם: (ב) שְׁלִשִׁית בָּאוּר[2] תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר[3] וְלָקַחְתָּ אֶת הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק[4] אַחֲרֵיהֶם:[5] (ג) וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם[6] מְעַט בְּמִסְפָּר וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ: (ד) וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:
ה' מצווה את יחזקאל לגלח את שערות ראשו וזקנו ולחלקן בעזרת מאזניים לשלושה חלקים שווים. לאחר מכן עליו להבעיר שליש בתוך העיר, כלומר על גבי הלבנה; שליש להכות בחרב מסביב ללבנה; ושליש לזרות לרוח על מנת שיהיו לחרב. מלבד זה הוא מצטווה לצור בכנפיו "מְעַט בְּמִסְפָּר", אבל גם מקצת מאלו עליו להשליך אל תוך האש.
הנמשל הוא במידה רבה מובן מאליו, עוד בטרם יפורט בכתוב. כבר כעת ניתן להבין שנגזרה על יושבי ירושלים גזרה קשה מאוד של מוות: בתוך העיר, מחוצה לה ובגלות. בשתי 'נבואות הלבנה' הראשונות היה הדגש בייסורי המצור, הרעב והמחסור. כעת, כמלאות ימי המצור, הסבל מתגבר, והוא עולה למדרגה שונה בתכלית.
אלא שהמשך הנבואה שונה מעט מן הצפוי. ראשית, שלא כמשל המחבת ומשל השכיבה שבפרק הקודם, שלא ניתן להם הסבר והונח להם לדבר בעד עצמם, למשל השלישי מובא נמשל מפורט. שנית, הנמשל אינו מובא מיד לאחר המשל, אלא הנביא מקדים לו כמה פסוקים:
(ה) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת: (ו) וַתֶּמֶר[7] אֶת מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה מִן הַגּוֹיִם וְאֶת חֻקּוֹתַי מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם: (ז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן הֲמָנְכֶם[8] מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם: (ח) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי עָלַיִךְ גַּם אָנִי וְעָשִׂיתִי בְתוֹכֵךְ מִשְׁפָּטִים לְעֵינֵי הַגּוֹיִם: (ט) וְעָשִׂיתִי בָךְ אֵת אֲשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי וְאֵת אֲשֶׁר לֹא אֶעֱשֶׂה כָמֹהוּ עוֹד יַעַן כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ:
הכתוב אמנם פותח "זֹאת יְרוּשָׁלִַם", אך מכאן, במקום להמשיך ישירות לנמשל, הוא עובר לדון בחומרת מעשיה של ירושלים. נראה שהמגמה המרכזית של פסוקים אלו היא לשמש מבוא לדברים הקשים העתידים להופיע לאחר מכן, בנמשל. בטרם יתוארו העונשים הכבדים העתידים לחול על ירושלים, יש להסביר מדוע עם ישראל באמת ראוי להם.
התשובה לשאלה זו היא שהתנהגותו של עם ישראל גרועה מההתנהגות של הגויים. כבר ציינו בפרק ג' שספר יחזקאל מציג את ישראל כגרועים מן הגויים, ולכן כבר בנבואת ההקדשה נאמר ליחזקאל: "לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ. וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי" (ג', ו–ז). כעת באה הצהרה מפורשת: "וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה מִן הַגּוֹיִם וְאֶת חֻקּוֹתַי מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ... וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם".[9] אפשר שאכן הכוונה כי ישראל עשו מעשים חמורים כל כך, שגם באומות העולם לא חשבו לעשות כמותם. אך אפשר גם שאין כאן השוואה סימטרית: מאחר שישראל קיבלו את תורת ה', ובכל זאת הם עושים מעשי רשע, חטאיהם נחשבים חמורים מחטאי הגויים, גם אם המעשים כשלעצמם אינם חמורים יותר.[10] כיוון זה עולה גם להלן בפסוק יא, המציין את החטא של טומאת המקדש בהכנסת עבודה זרה לתוכו.
כך או כך, מאחר שההתנהגות של ישראל חמורה משל הגויים, יהיה גם עונשם חמור יותר: "וְעָשִׂיתִי בָךְ אֵת אֲשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי וְאֵת אֲשֶׁר לֹא אֶעֱשֶׂה כָמֹהוּ עוֹד יַעַן כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ". עונשים ללא תקדים על חטאים ללא תקדים.
כעת באה השעה לפרוש את הנמשל במלוא חומרתו:
(י) לָכֵן אָבוֹת יֹאכְלוּ בָנִים בְּתוֹכֵךְ וּבָנִים יֹאכְלוּ אֲבוֹתָם וְעָשִׂיתִי בָךְ שְׁפָטִים וְזֵרִיתִי אֶת כָּל שְׁאֵרִיתֵךְ לְכָל רוּחַ:
(יא) לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם לֹא יַעַן אֶת מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל תּוֹעֲבֹתָיִךְ וְגַם אֲנִי אֶגְרַע וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְגַם אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל: (יב) שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ וְהַשְּׁלִשִׁית בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם:
פס' יב הוא המקבילה למשל השערות בנמשל, ובו מתברר שהאש שנצטווה יחזקאל להבעיר בתוך העיר איננה מסמלת מוות בשרֵפה, כי אם מוות בדבר וברעב;[11] ואולי זהו החידוש שיש בנמשל ביחס למשל והסיבה לביאורו של משל זה דווקא במפורש. מוות ברעב הוא אכזרי וקשה במיוחד – "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי" (איכה ד', ט) – וחלק מחומרת העונש הזה הוא הנבואה הנוראה: "אָבוֹת יֹאכְלוּ בָנִים בְּתוֹכֵךְ וּבָנִים יֹאכְלוּ אֲבוֹתָם". העונש שאבות יאכלו את בשר ילדיהם מופיע בתורה בשתי פרשות התוכחה: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא כ"ו, כט), "וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ" (דברים כ"ח, נג).[12] אלא שכאן נוסף דבר שלא נזכר בשום מקום אחר במקרא: לא רק האבות יאכלו את הבנים; גם הבנים יאכלו את האבות. כללו של דבר, מוות עתיד לבוא על יושבי ירושלים, והוא יקרה בדרך הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
 
ב. גילוח השיער
כעת נבחן את עצם הסמליות שבגילוח השיער. אילו כל שנצרך היה יחידות זעירות שתסמלנה את יושבי ירושלים ואת הגולים, היה ניתן להשתמש בחפצים אחרים. עלינו לבאר אפוא מדוע נצטווה יחזקאל לגלח את שערות ראשו וזקנו דווקא לצורך המעשה הסמלי.
נראה שלגילוח שערות הראש והזקן יש משמעות עצמאית, מלבד מה שייעשה בהן לאחר שתגולחנה. את המשמעות של גילוח השערות ניתן להבין בשתי דרכים. ראשית, יש בכך משום השפלה, והשפלת הנביא היא ביטוי להשפלת ירושלים. גילוח שער הראש והזקן כצעד של השפלה מוכר לנו מסיפורה של המשלחת ששלח דוד לנחם את חנון בן נחש. הלה האשימם בריגול, ואז "וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם. וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם" (שמ"ב י', ד–ה). מכאן שגילוח הזקן גורם בושה וכלימה.[13] אבל ייתכן שגילוח השיער משמש גם כסמל לכיליון מוחלט, כאמור בנבואת ישעיהו: "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲ‑דֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה" (ישעיהו ז', כ).
 
ג. הפורענות שאחרי הפורענות
כזכור, במשל הייתה קבוצה קטנה שתישמר מן הפורענות: "וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם מְעַט בְּמִסְפָּר וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ", אך לאחר זמן תוכה אף היא: "וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". כעת מובא הנמשל לקבוצה ייחודית זו:
(יג) וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם: (יד) וְאֶתְּנֵךְ לְחָרְבָּה וּלְחֶרְפָּה בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: (טו) וְהָיְתָה חֶרְפָּה וּגְדוּפָה מוּסָר וּמְשַׁמָּה לַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ בַּעֲשׂוֹתִי בָךְ שְׁפָטִים בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְתֹכְחוֹת חֵמָה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי: (טז) בְּשַׁלְּחִי אֶת חִצֵּי הָרָעָב הָרָעִים בָּהֶם אֲשֶׁר הָיוּ לְמַשְׁחִית אֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אוֹתָם לְשַׁחֶתְכֶם וְרָעָב אֹסֵף עֲלֵיכֶם וְשָׁבַרְתִּי לָכֶם מַטֵּה לָחֶם: (יז) וְשִׁלַּחְתִּי עֲלֵיכֶם רָעָב וְחַיָּה רָעָה וְשִׁכְּלֻךְ וְדֶבֶר וָדָם יַעֲבָר בָּךְ וְחֶרֶב אָבִיא עָלַיִךְ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי:
בפס' יג נראה שהפורענות הקשה מסתיימת: חמת ה' תנוח, והוא יינחם. אך מיד לאחר מכן בא שוב תיאור מפורט של גזרות וצרות, ובהן גם מכות שלא נזכרו קודם לכן, כגון חיה רעה. מכאן ניתן להסיק שפס' יד–יז כוללים לא רק את מה שנאמר עד כה, אלא הם מתארים גם את הפורענות הנוספת שתבוא על אותה קבוצה קטנה שתינצל לאחר שנחה חמת ה'. מה טיבה של תופעה זו? מה משמעותה של הפורענות הנוספת הבאה לאחר הנחמה?
הרעיון שלאחר סיומה של הפורענות הגדולה תבוא פורענות נוספת על הנשארים מופיע גם במקומות אחרים. לדוגמה, בנבואת ההקדשה של ישעיהו נאמר: "...שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה. וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ישעיהו ו', יא–יג); כלומר גם לאחר שהארץ תֵשָׁם, ורק עשירית מיושביה תיוותר, היא תשוב ותהיה לבער – בדומה למה שנאמר בנבואת יחזקאל כאן "וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ".
נראה שהפורענות שלאחר הפורענות באה מחשש מפני תחושת הביטחון של מי שישרדו את הפורענות הראשונה. תחושה זו בולטת במיוחד בהמשך ספרנו, בתיאור המצב בארץ לאחר החורבן. התברר שהנותרים בארץ משוכנעים שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם: "בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (ל"ג, כד). יחזקאל נשלח לשלול לחלוטין את המחשבה הזו: "כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה': עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?! עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?! כֹּה תֹאמַר אֲלֵהֶם, כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה': חַי אָנִי אִם לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ. וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר" (שם, כה–כח). משום כך היה צורך להדגיש כבר עתה, שאף לאחר הפורענות הגדולה עלולה לבוא על השרידים פורענות נוספת, אם לא ילמדו לשפר את דרכיהם.
 
[1]   המילה "גַּלָּבִים" יחידאית במקרא, אך מן ההקשר נראה שמדובר בסַפרים, העוסקים בגילוח ובתספורת.
[2]   נראה שהשימוש במילה "אוּר" במקום במילה "אש", כמו לקמן פס' ד, נועד ליצור מעין לשון נופל על לשון: "בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר".
[3]   כלומר בתום ארבע מאות ושלושים ימי השכיבה שבנבואה הקודמת.
[4]   הלשון "אָרִיק" מפתיעה במקצת, שהרי אנו עדיין במשל, והיה מקום לומר 'תריק', כלומר שיחזקאל יריק את חרבו על השערות שנזרו לרוח, כשם שעשה לשערות שבסביבות העיר. ואולי הנבואה מתמקדת כעת בסביבות העיר, ולכן הפעולה העתידית "וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם" נשארת בתחום הנמשל, מבלי שיהיה לה ביטוי במשל.
[5]   הצירוף של אש, זרייה וחרב עשוי להזכיר את האמור בחטא העגל: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם... וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (שמות ל"ב, כ–כז).
[6]   מהו "מִשָּׁם"? בעל מצודת דוד כתב: "מאלה הפזורים לרוח תקח מעט אשר יהיה מהאפשר לספרם ותקשור אותם בכנפי בגדיך, והוא לסימן שאותם שגלו לבבל, שהמה מתי מספר בערך הגולים לשאר הארצות, שהם יהיו שמורים לבוא לירושלים בבנין בית השני". הקושי בפירוש זה הוא שמהמילה "מִשָּׁם" משמע שהכוונה למקום מסוים. על כן נראה יותר שהכוונה למאזני המשקל, ויחזקאל מצטווה כאן שעוד בטרם יחלק את השיער לשלישים, ישמור כמות קטנה על מנת שלא תיפגע עימהם.
גם ההבנה של בעל המצודות ושל מפרשים אחרים שאותו "מעט במספר" מסמל את הקבוצה שתהווה את ההמשכיות של עם ישראל בארצו בעתיד אינה מתיישבת כל כך עם הפסוק הבא: "וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". מפסוק זה נראה שהדגש הוא בפורענות שתבוא גם על קבוצה זו, וכך אכן פירש מלבי"ם: "הוא משל אל מעט מדלת העם הנשארים [=לאחר החורבן]... תחת יד גדליה... כי מהם נהרגו רבים על ידי ישמעאל בן נתניה... כי על ידי זה הלכו למצרים, ושם לא נשאר מהם פליטה".
[7]   רש"י פירש "וַתֶּמֶר" מלשון תמורה: החליפה את משפטי ה' במעשי רשעה. רד"ק פירש מלשון מרי: מרדה והמרתה את פי ה'. ניתן לפרש כרש"י, אך לבאר את ההמרה במובן רחב יותר: הקב"ה שם את ירושלים "בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם" על מנת שתהיה אור להם, אך היא המירה את תפקידה, ובמקום שהגויים ילמדו ממנה, למדה היא מהם ועשתה כמעשיהם.
[8]   המילה קשה להבנה, והמפרשים העלו כמה כיוונים בביאורה. נציין רק לפירושו הייחודי של מלבי"ם, שהמילה נגזרת מן 'המון', והיא לשון גנאי, והכוונה: שישראל הם "פחותים והמונים [=המוניים] יותר מן הגוים".
[9]   גישה שונה ניתן למצוא בנבואת ירמיהו, כגון בפניית ה' לגויים שם: "כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע, וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ?!" (ירמיהו כ"ה, כט). אם ישראל גרועים מן הגויים, 'הקל וחומר' הזה איננו ממין העניין. וראו גם שם מ"ט, יב.
[10]  שתי האפשרויות עולות כבר בפירוש רש"י לפסוקים אלו.
[11]  שלא כמו הרג, שניתן לסמל אותו באמצעות חרב, אין חפץ מוחשי לסמל דבר ורעב. לכן נצרך מוטיב אחר שיסמל אותם, ולשם כך נבחרה האש. נראה שהאש מסמלת רעב כי הרעב שורף כביכול את האדם מבפנים, עד שעורו משחיר, כאמור באיכה (ה', י): "עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב". אש כסמל לדֶבר מצינו, כנראה, גם בתקבולת בחבקוק ג', ה: "לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו".
[12]  וראו התיאור הציורי הנרחב שם, נד–נז. יש לציין שאפילו בהקשרים החריפים ביותר לא נזכר בשום מקום במפורש שהורים יהרגו את בניהם על מנת לאוכלם, וניתן להבין שהכוונה לאכילת הילדים שמתו ברעב.
[13]  ואפשר שזו גם מטרת הציווי באשת יפת תואר "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" (דברים כ"א, יב), וכפי שהבינו רוב המפרשים, שהדבר נעשה על מנת לנוול את האישה ולגנותה על לוקחה (אך עיינו ברמב"ן שם, שביאר שגילוח זה הוא מנהג אבלות).