פרק ו' / וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'

  • הרב אמנון בזק
א. הנבואה אל הרי ישראל
לאחר קובץ נבואות הלבֵנה (פרקים ד'–ה') ולפני הנבואה על סילוק השכינה (פרקים ח'–י"א), מובאות בפרקים ו'–ז' כמה נבואות קצרות. כאן חלוקת הפרקים קולעת לתוכֶן. בפרק ו' יש שתי נבואות, וכפי שנראה להלן, אכן יש קשר ביניהן, וראוי לצרף את שתיהן לפרק אחד.
בנבואה הראשונה בפרק יחזקאל פונה להרי ישראל:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְהִנָּבֵא אֲלֵיהֶם: (ג) וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת[1] [ולגאית כתיב] הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם: (ד) וְנָשַׁמּוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ חַמָּנֵיכֶם[2] וְהִפַּלְתִּי חַלְלֵיכֶם לִפְנֵי גִּלּוּלֵיכֶם:[3] (ה) וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְזֵרִיתִי אֶת עַצְמוֹתֵיכֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם: (ו) בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה לְמַעַן יֶחֶרְבוּ וְיֶאְשְׁמוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ וְנִשְׁבְּתוּ גִּלּוּלֵיכֶם וְנִגְדְּעוּ חַמָּנֵיכֶם וְנִמְחוּ מַעֲשֵׂיכֶם: (ז) וְנָפַל חָלָל בְּתוֹכְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': (ח) וְהוֹתַרְתִּי בִּהְיוֹת לָכֶם פְּלִיטֵי חֶרֶב בַּגּוֹיִם בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת: (ט) וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם אוֹתִי בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְתִּי[4] אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה אֲשֶׁר סָר מֵעָלַי וְאֵת עֵינֵיהֶם הַזֹּנוֹת אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָקֹטּוּ[5] בִּפְנֵיהֶם אֶל הָרָעוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְכֹל תּוֹעֲבֹתֵיהֶם: (י) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' לֹא אֶל חִנָּם דִּבַּרְתִּי לַעֲשׂוֹת לָהֶם הָרָעָה הַזֹּאת:
הנבואה נחלקת לשני חלקים, המסתיימים באופן דומה: פס' א–ז מדברים במה שעתיד לקרות בארץ ישראל, ומסתיימים "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'...", ופס' ח–י מדברים בגולים, וגם הם מסתיימים "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'...". סיומת זו אופיינית לספר יחזקאל. כפי שראינו בנבואת ההקדשה (פרקים ב'–ג'), משימתו המרכזית של יחזקאל לפני החורבן איננה להחזיר את העם בתשובה, אלא לגרום שלפחות לאחר החורבן יֵדעו שלא הייתה זו יד המקרה: "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (ב', ה). מטרת הידיעה המאוחרת ניכרת היטב בנבואה שלפנינו, שכן בפס' ח–י מתואר התיקון שיעשו ישראל בגלות. לאחר העונשים החמורים שיבואו על בני ישראל, יוכלו הפליטים שגלו להבין את חומרת מעשיהם ואת תוצאותיהם, ושכל מה שאירע לא היה מקרה, כי אם עונש על עבודת האלילים שלהם. נבואתו של יחזקאל נועדה להביא את עם ישראל להבנה מאוחרת של הגורמים לגלות ולחורבן הארץ, ולכן גם אם לא יוכל למנוע את החורבן, לפחות יוכל לעורר מהלך של תשובה ותיקון לאחריו.
החלק הראשון של הנבואה כתוב בשפה קשה וחריפה. ואולי זו גם הסיבה שהפנייה בו היא להרי ישראל, ולא אל בני ישראל עצמם: כביכול הקב"ה מצהיר שעם ישראל אינם בני שיח מתאימים, והדיון על גורלם נעשה מבלי לפנות אליהם ישירות. הבמות, המזבחות והחמנים מיוחסים להרים כאילו הם שייכים להם, שהרי זה מקומם המקובל. עם זאת, פעמיים במהלך הדברים יש בכל זאת סטייה מן הפנייה להרי ישראל ופנייה ישירה לבני ישראל: תחילה בפס' ד – "וְהִפַּלְתִּי חַלְלֵיכֶם לִפְנֵי גִּלּוּלֵיכֶם" (ומיד לאחר מכן יש חזרה להרי ישראל – "וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גִּלּוּלֵיהֶם"); ושוב בפס' ה – "וְזֵרִיתִי אֶת עַצְמוֹתֵיכֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם". כך מועבר המסר, שהנמענים האמיתיים של הנבואה הם בני ישראל עצמם, והגם שמבחינה סמלית אין הם ראויים להיות בני שיח, מכל מקום מדי פעם 'מתגנבת' פנייה מפורשת קצרה אליהם.
זהו למעשה האזכור המפורש הראשון בספר לחטא שעליו יבואו העונשים הכבדים. עד כה לא נזכרה העבודה הזרה במפורש. כאן היא נזכרת לראשונה, ובלשון מפורטת ביותר. כך נוצרת שוב זיקה ברורה לפרשת התוכחה שבספר ויקרא, מעין מה שראינו בפרק הקודם:
יחזקאל ו'
ויקרא כ"ו
(ד) וְנִשְׁבְּרוּ חַמָּנֵיכֶם
(ל) וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם
(ה) וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גִּלּוּלֵיהֶם
(ל) וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם
(ו) בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה
(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם
(ח) בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם
הזיקה לפרשת 'התוכחה' מבססת את המסר שאין בדבריו של יחזקאל חידוש. התורה כבר הזהירה על התוצאות שתהיינה לעבודה זרה. בני ישראל התעלמו מאזהרות אלו, וכעת יחזקאל מבקש לשוב ולהזכירן ערב התגשמותן.
גם בעונש יש משמעות סמלית: "וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גִּלּוּלֵיהֶם". עובדי האלילים ימותו במקומות עבודתם, ובכך יומחש הקשר בין החטא והעונש וגם אפסותם של האלילים, שאינם יכולים להציל את עובדיהם.
 
ב. הַכֵּה בְּכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלְךָ
נעבור לנבואה השנייה בפרקנו:
(יא) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הַכֵּה בְּכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלְךָ וֶאֱמָר אָח אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹת רָעוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר יִפֹּלוּ: (יב) הָרָחוֹק בַּדֶּבֶר יָמוּת וְהַקָּרוֹב בַּחֶרֶב יִפּוֹל וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר בָּרָעָב יָמוּת וְכִלֵּיתִי חֲמָתִי בָּם: (יג) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם: (יד) וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עֲלֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה[6] בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
מבנה הנבואה הזו מקביל למבנה של קודמתה. גם כאן יש שני חלקים, וגם כאן החלק הראשון מסתיים במסקנה "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'..." והחלק השני מסתיים "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'...". ועוד, שגם כאן החלק השני עוסק בתחום גאוגרפי רחב מן התחום הנידון בחלק הראשון, אם כי כאן שני החלקים עוסקים בארץ ישראל, ואין אזכור מפורש לגולים כמו בנבואה הקודמת.
בחלק הראשון יחזקאל מצטווה לעשות שלושה ביטויים של כעס וצער על חטאיהם של ישראל: "(1) הַכֵּה בְּכַפְּךָ (2) וּרְקַע בְּרַגְלְךָ (3) וֶאֱמָר אָח". מיד לאחר מכן הוא מציין לא רק את עונש החרב, שהוזכר בנבואה הקודמת, אלא צירוף של שלושה עונשים: "אֲשֶׁר (1) בַּחֶרֶב (2) בָּרָעָב (3) וּבַדֶּבֶר יִפֹּלוּ". שלישייה זו הוזכרה בהרחבה בפרק הקודם, והיא תשוב ותופיע גם בפרק הבא (ז', טו). עם זאת, יש לעמוד על ההבדל שבין פרקנו לפרק הקודם. בה', יב נאמר "שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ וְהַשְּׁלִשִׁית בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם", כלומר שעונש הדֶבר יבוא על יושבי ירושלים (עם רעב), ועונש החרב – על הרחוקים ממנה. ואילו בפרקנו נאמר: "הָרָחוֹק בַּדֶּבֶר יָמוּת וְהַקָּרוֹב בַּחֶרֶב יִפּוֹל וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר בָּרָעָב יָמוּת", כלומר שעונש הדבר יבוא על הרחוקים דווקא. נראה ששתי הנבואות משלימות זו את זו, וביחד הן באות לומר שבסופו של דבר יבואו שלושת העונשים על בני ישראל בכל מקום שיהיו.
גם הנבואה הזו מזכירה עבודה זרה: "בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן". כאן הזיקה היא לפסוק מספר דברים (י"ב, ב): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן". עם זאת, מכיוון שנבואה זו עוסקת באנשים, ולא בהרים, אין היא מפרטת כקודמתה את סוגי העבודה הזרה השונים הפזורים על ההרים.
בחלק השני של הנבואה מדובר על חורבן נרחב יותר, של הארץ כולה: "וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם". ומכיוון שהארץ כולה תיעשה שממה, מסתבר כי הגם שאין הדבר מפורש, אף כאן המילים "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' " מוסבות על הגולים.
 
ג. הזיקה לנבואת הגאולה
ראינו ששתי הנבואות שבפרק אכן קשורות זו לזו במבנה ובתוכן. ואם נותר ספק שהכללת שתי הנבואות בפרק אחד היא מעשה פרשני נכון, באה נבואת הגאולה שבפרק ל"ו ומוכיחה זאת בבירור. נבואה זו היא בגדר 'תמונת ראי' של פרקנו, ואף היא מופנית להרי ישראל: "וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה'. כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח וּבָמוֹת עוֹלָם לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ" (ל"ו, א–ב). כבר בפסוקים אלו ניכרת זיקה ברורה לשתי הנבואות: הפנייה להרי ישראל מקבילה לפתיחת הנבואה הראשונה בפרקנו; ואילו המילים "יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח" עומדות בזיקה לפתיחת הנבואה השנייה – "וֶאֱמָר אָח אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹת רָעוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל".
גם המשך אותה נבואה עומד בניגוד ברור לאמור בפרקנו,[7] כגון בהקבלה זו:
יחזקאל ו'
יחזקאל ל"ו
(ג) וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת
(ד) לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת
ואכן, הנבואה שם מייעדת את ההפך הגמור משממת הארץ המתוארת בפרקנו: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם", ובאופן סמלי ביותר מסתיימים גם פסוקים אלו במילים "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " (שם, ח–יא). הן בחורבן הן בגאולה תהיה יד ה' ניכרת, והתהליכים שיתרחשו לא יותירו שום מקום לספק בדבר.
 
[1]   לכאורה יש סתירה בין ההכרזה בפסוק הקודם "שִׂים פָּנֶיךָ אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל" והפתיחה בפסוק זה "וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' " לבין ההמשך: "כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת". מסתבר שעיקר הפנייה הוא להרים, שעבודה זרה ואביזריה מצויים עליהם ביותר, כאמור במקרא פעמים רבות, כגון: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת" (דברים י"ב, ב); "וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה" (מל"א י"ד, כג). הוספת האפיקים והגאיות באה לחזק את הרושם שהארץ כולה מלאה בעבודה זרה למגוון צורותיה.
[2]   'חמנים' נזכרים גם בפרשת 'התוכחה' שבספר ויקרא (כ"ו, ל) (על הקבלות נוספות ראו להלן). לפי הפירוש הרווח, הכוונה לסוג של פולחן לשמש (=חמה), אך יש סבורים שמדובר במבנה פולחני מסוים, שאין לו קשר עם השמש דווקא (ראו פירוש מקרא לישראל [תל אביב תשס"ד] לפסוקנו).
[3]   המילה 'גילולים' רווחת מאוד ביחזקאל (39 מופעים, מתוך 48 במקרא כולו). גם מילה זו נזכרת לראשונה במקרא ב'תוכחה' שבויקרא (כ"ו, ל). יש מפרשים שהכוונה לאבן שחורטים עליה כתובות או ציורים לעבודה זרה, והמילה קשורה לצירוף "אֶבֶן גְּלָל" (עזרא ה', ח; ו', ד; וראו תוספות בבא קמא ב ע"ב ד"ה כאשר). אך יותר נראה שהמילה נועדה לשמש כינוי גנאי לעבודה זרה (כדברי רש"י בפירושו לדברים כ"ט, טז: "שמוסרחים ומאוסין כגלל"), וייתכן שהשימוש הנרחב בה בפרקנו (שש פעמים) קשור לגללים שהוזכרו בפרק ד' (פס' יב, טו).
[4]   לפי בעל המצודות, הכוונה היא שכביכול לבו של ה' נשבר ונעצב, ועל כן הוא נדחק לפרש "אֶת לִבָּם" – "מלבם". אבל יותר נראה כפירוש מלבי"ם, ש"נִשְׁבַּרְתִּי" היינו 'שברתי'. השימוש במבנים דקדוקיים חריגים ובלתי-מוכרים הוא תופעה שמצינו כדוגמתה במקומות נוספים בספר יחזקאל (כגון ח', טז: "וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ"; ט', ח: "וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשְׁאַר אָנִי").
[5]   מן ההקשר כאן ובמקומות נוספים בספר (ראו כ', מג; ל"ו, לא) נראה שזוהי לשון בושה וביזיון, כלומר שהנותרים יתביישו ויתבזו על הרעות שעשו. בפירוש דעת מקרא לפסוקנו הוצע שהשורש הוא קו"ט, הדומה לקו"ץ (בחילוף צ' בט' על דרך הארמית).
[6]   מסתבר כרד"ק, ש"דִּבְלָתָה" היינו 'רבלתה' (חילופי ד' ור' שכיחים במקרא, כגון "דַקּוֹת/רַקּוֹת בָּשָׂר" [בראשית מ"א, ג, יט]; "אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל/רְעוּאֵל" [במדבר א', יד; שם ב', יד]; ועוד רבים). אם כנים הדברים, סביר להניח שהכוונה לרבלה הנזכרת בגבול הארץ המזרחי: "וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה" (במדבר ל"ד, יא), ושיעור הכתוב "מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה": 'מהמדבר ועד דבלתה', כלומר כל שטחה של ארץ ישראל, ממדבר סיני שבקרן דרומית מערבית של הארץ ועד רבלה שבקרן צפונית מזרחית שלה. רד"ק עצמו הבין שהכוונה לעיר שהובא אליה צדקיהו מלך יהודה לאחר שתפסוהו הבבלים: "וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים. וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו" (ירמיהו ל"ט, ה–ו). ארץ חמת נתפסת אף היא כגבולה של ארץ ישראל, כגון: "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת" (במדבר י"ג, כא); "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם" (מל"א ח', סה). ייתכן אפוא שגם בפסוקנו הכוונה לאותה רבלה, המזוהה עם רִבְּלֶה, השוכנת כשלושים ק"מ צפונית ללבוא חמת, והיא המסמלת את גבולה הצפוני של ארץ ישראל. אמנם ניתן גם לומר שאין כאן חילופי עיצורים, ו"דִּבְלָתָה" היא "עַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה" הנזכרת ברשימה של מסעות ישראל (במדבר ל"ג, מו); ואם כן, הצירוף "מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה" הוא סמיכות, ורק הגבול הדרומי של הארץ מצוין כאן. (על ההצעות השונות ראו אנציקלופדיה מקראית, ערך רבלה, 1, 2.)
[7]   בין היתר נאמר שם: "אִם לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ" (פס' ז). הקבלה זו מחזקת את הפירוש שהמילים "וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם" הן לשון בושה (ראו לעיל, הערה 5), וכנגד זה לעתיד לבוא תהיה הבושה נחלתם של הגויים, ולא של ישראל.