פרק ט - הסתירות בספר שמואל

  • הרב אמנון בזק

פרק ט' - הסתירות בספר שמואל

א. הסתירות בין פרק ט' לפרקים הקודמים

לאחר שסיימנו את ניתוח פרקים ח' וט', נוכל לעמוד על תופעה שתלווה אותנו בפרקים הבאים שוב ושוב, והיא: קיומן של סתירות וכפילויות במהלך הסיפור. נציג תחילה את הסתירות בין פרקים ח' וט':

א. פרק ח' מבקר בחריפות את בקשת ישראל למלך, ורואה בה מאיסה בה'. בפרק ט', לעומת זאת, פונה ה' לשמואל בניסוח שונה לחלוטין:

(טז) כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי:

ניסוח זה מזכיר את המתואר בזמן השעבוד במצרים:

וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו... וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות ג', ז-י).

הנה כי כן, כעת מקביל מינויו של שאול למלך - המיועד להושיע את ישראל מיד פלשתים - למינויו של משה רבנו להוציא את בני ישראל ממצרים! מתוך דברי הקב"ה בפרק ט' נראה, כי מינוי המלך הוא יזמה של הקב"ה, שנבעה מתוך הזדהות עם מצוקתם של ישראל, הזקוקים למלך כדי להצילם מיד פלשתים. זאת, כמובן, בניגוד לאמור בפרק ח'.

ב. גם בנושא בחירת המלך קיימים הבדלים בין הפרקים. פרק ח' מסתיים במילים "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ"; מתקבל מכאן הרושם ששמואל הוא האמור לפעול למינוי המלך. בפרק ט', לעומת זאת, ה' בוחר בשאול, ורק לאחר מכן הוא מיידע את שמואל כי מחר עתיד להגיע אליו האדם המיועד להיות מלך.

ג. גם בשאלת האויב קיים הבדל משמעותי בין הפרקים. אמנם בבקשת העם למלך בפרק ח' לא נזכרה הסיבה הספציפית שבגללה ביקש העם מלך, אלא רק דרישתם התקיפה "לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ" (ח', יט). ואולם, כפי שכבר ציינו שם, בדברי הפרֵדה של שמואל מן העם הוא חושף את הסיבה האמתית שהביאה לבקשה: "וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ" (י"ב, יב) - משמע שבקשת העם למינוי המלך נבעה מפחדם מנחש העמוני.

בפרקנו, לעומת זאת, האויב שבגללו בוחר ה' במלך הוא, כאמור, הפלשתים. דבר זה מפתיע לא רק בגלל הניגוד בין התיאור כאן לתיאור בפרק י"ב, אלא גם בגלל הניגוד בין המצוקה המתוארת כאן בגלל הפלשתים ובין מה שהיה ידוע לנו עד כה. בפרק ז' תואר הניצחון של ישראל על הפלשתים, ומתקבל הרושם שהפלשתים לא הוסיפו עוד להציק לישראל:

וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל. וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי (ז', יג-יד).

כיצד, אם כן, הפכו הפלשתים לפתע לאויב שעם ישראל צועק תחתיו כמו בשעבוד מצרים?

ד. גם דמותו של שמואל משתנה בפרק זה. בפרקים הקודמים מתקבל הרושם ששמואל הוא מנהיגו הגדול של עם ישראל, בן דמותו של משה רבנו, המצליח להחזיר את העם בתשובה ולהוביל אותו לניצחון גדול על הפלשתים. בפרקנו, לעומת זאת, נראה שמואל כדמות צנועה ובלתי-מוכרת, המכונה בשם "הרואה": מעין בעל מקצוע האמור להגיד עתידות ולגלות נסתרות תמורת שכר הולם. בשעה שהוא פוגש אותו, שאול כלל אינו מכיר את שמואל. יש פער של ממש בין הנאמר בתחילת דרכו של שמואל "וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה' " (ג', כ), ובין שאלת שאול ונערו את הנערות השואבות "הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?" (ט', יא).

כיצד ניתן אפוא להתמודד עם סתירות אלו?

ב. שיטת הבחינות

דרכנו בהתמודדות עם הסתירות הרבות בספר שמואל תהיה על פי 'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר. הקורא המכיר את השיטה מוזמן לדלג לפרק הבא. בפרק זה נסקור בקצרה את עיקרי השיטה, עבור הקוראים שטרם נחשפו אליה.[1]

השיטה נועדה להתמודד עם הסתירות הרבות הקיימות במקרא. כידוע, בסיפורים רבים במקרא קיימות סתירות בין התיאורים השונים. דומה שהסתירה המפורסמת ביותר היא בין שני תיאורי הבריאה שבפרקים א'-ב' של ספר בראשית: מפרק א' נראה שתחילה נבראו הצמחים, אחריהם - בעלי החיים, והאדם נברא רק לבסוף, זכר ונקבה כאחד; בפרק ב', לעומת זאת, נברא האדם תחילה, לאחריו נבראו הצמחים, ובעלי החיים נבראו רק כדי לשמש "עזר כנגדו" לאדם, וגם האישה נבראה בשלב מאוחר יותר.

כיצד ניתן לבאר סתירה זו? פרשנים רבים ניסו לפתור כל בעיה בנפרד. ואולם, שאלה אחת קשה עדיין נותרה: אם זקוקים לפירושים ותירוצים כה רבים - מדוע נכתבה התורה באופן כזה? כלום לא הייתה התורה יכולה להיכתב בלא סתירות?

הטענה המרכזית של 'שיטת הבחינות' היא, שהתורה אכן נכתבה במכוון באופן שיש בה תיאורים סותרים. מטרתם של תיאורים אלו, המכונים 'בחינות', היא לבטא זוויות ראייה שונות כל אחת בפני עצמה - זוויות ראייה שרק שילובן נותן את התמונה המלאה. במקרה הנדון, פרק א' בבראשית מתאר את העולם הטבעי (בשם "א-להים"), שבו האדם ממלא רק את תפקיד היצור הטבעי השולט בטבע, שכולו קיים כבר לפניו. בפרק ב' (שכולו נכתב בשם "ה' א-להים") ממלא האדם תפקיד מרכזי בבריאה, וכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו: האיש והאישה לא נוצרו רק כדי לקיים פרייה ורבייה כשאר בעלי החיים, אלא מתוך זיקה נפשית והשלמה ביניהם; ותפקידו של האדם אינו מצומצם למישור הטבע, אלא הוא גם במישור גבוה יותר - "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', טו). רק הצגת שתי זוויות ראייה אלו, השונות כל כך זו מזו, זו בצד זו, מביאה לראייה השלמה, הכוללת את שתי הבחינות מבחינה רעיונית.

בדרך זו יש לבאר סתירות רבות בתורה, הן בחלקה הסיפורי הן בחלקה ההלכתי. נזכיר בקצרה כמה דוגמות בולטות לסתירות אלו, חלקן בפרשה אחת וחלקן בשני תיאורים שונים שלה. כך, למשל, בסיפור המבול נאמר תחילה לנח "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה... זכר ונקבה יהיו... שנים מכל יבֹאו אליך" (שם ו', יט-כ), ואילו ארבעה פסוקים אחר כך נאמר לו "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו". במכירת יוסף נאמר "והמדנים מכרו אתו אל מצרים" (שם ל"ז, לו), אך בהמשך נאמר "ויקנהו פוטיפר... מיד הישמעאלים אשר הורִדֻהו שמה" (שם ל"ט, א). במכת דם אומר משה "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאֹר ונהפכו לדם" (שמות ז', יז), אבל שני פסוקים אחר כך אומר ה' למשה "אמֹר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים... והיה דם". ביציאת מצרים מצווה משה "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בֹּקר" (שם י"ב, כב), ומשמע שבני ישראל יֵצאו ממצרים ביום; ואילו כמה פסוקים אחר כך נאמר "ויקרא למשה ולאהרן לילה... ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם... כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", ומכאן שהם יצאו בלילה, וכפי שנאמר גם בדברים (ט"ז, א) "הוציאך ה' א-להיך ממצרים לילה". מלבד זאת, ניתן למנות סתירות רבות בין התיאורים בספר דברים לבין תיאורים בחומשים אחרים, כגון בשאלה מי יזם את שליחת המרגלים, מי מינה את השופטים בישראל ומתי סלח ה' לישראל בחטא העגל.[2]

כך גם בחלק ההלכתי. מצד אחד, למשל, אומרת התורה לגבי עבד נרצע "ועבדוֹ לעולם" (שמות כ"א, ו); אך במקום אחר נאמר "עד שנת היובל יעבֹד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו... כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כ"ה, מ-מב). בדין האמה שבשמות כ"א, ז נאמר "לא תצא כצאת העבדים", ואילו בדברים ט"ו נאמר "כי ימָכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים". לגבי קרבן פסח נאמר בפרשת בא "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות י"ב, ה), בעוד שבדברים ט"ז, א כתוב "וזבחת פסח לה' א-להיך צאן ובקר".

אלו, כאמור, דוגמות בודדות מתוך סתירות רבות בתורה ובמקרא כולו.[3] וכאמור, ניתן להתמודד עם כל סתירה בנפרד ולתרצה בכיוונים שונים. אלא שככל שמתרבות הסתירות והקושיות, בוקעת ועולה השאלה: מדוע קיימות בעיות כה רבות במקרא? מדוע נזקקים אנו לתירוצים שאין לנו דרך אמתית להיווכח בנכונותם? כלום לא ניתן היה לכתוב תורה ללא כל הקושיות והסתירות?

על פי 'שיטת הבחינות', שאלה זו כלל אינה עולה, אדרבה: ריבוי הסתירות מעיד על גישה עקבית ושיטתית של תיאור כפול של המציאות, המבטא בצורה הטובה ביותר את המורכבות במציאות ובחיים בכלל. על פי גישה זו, יש לראות בכל סיפור את זווית הראייה המיוחדת בכל אחד מן התיאורים, ולמקד דווקא את ההבדלים שביניהם. רק לאחר שעמדנו על השאלה מה בא כל תיאור לייצג ואיזו גישה עומדת מאחוריו, ניתן לצרף את שני התיאורים כאחד, ולהבין את המציאות במלוא מורכבותה.[4]

ג. שתי בחינות ביחס למלוכה

כעת נוכל לחזור לסתירות שבין התיאורים בפרקים ח' וט'. בפרק ח' עמדנו על היחס המורכב שיש במקרא כלפי המלכות: במקורות אחדים משתמע שהמלוכה היא עניין חיובי, כהנהגה רצויה של העם תחת סמכות ממלכתית, בעוד שממקורות אחרים נראה שמלוכה היא תחליף שלילי לאמונה במלכות שמים. עד עתה יישבנו את הסתירה בכך שהדבר תלוי בעיתוי הנכון ובאופיו של המלך: כשהולך המלך בדרך ה', יש בכך פוטנציאל חיובי; אך כשהוא סוטה מדרך זו - הדבר מסוכן שבעתיים יחסית לצורות שלטון אחרות.

כדי לבטא מורכבות זו ביחס למלוכה, מופיע בספר שמואל תיאור כפול של פרקי המלוכה. תיאור אחד, שמרכזו בפרק ח', מתאר את השתלשלות האירועים מנקודת המבט השלילית כלפי המלוכה, ובו מסכים הקב"ה למלוכה רק בדיעבד, בבחינת "דיברה תורה כנגד יצר הרע". התיאור שבפרק ט', לעומת זאת, בא מן הכיוון הרואה את המלוכה בישראל באופן חיובי, ומציג את האירועים מנקודת מבט זו. משום כך נמצא מכאן ואילך, לאורך פרקים רבים בספר, 'שתי בחינות' שונות - ולעתים אף סותרות - ביחס לאירועים פרטניים, וביחס למלוכה בישראל בכלל.[5]

נבאר את דברינו ביתר פירוט. פרקים א'-ח' בספר ייצגו את הגישה השלילית כלפי מוסד המלוכה, והטענה המרכזית בהם היא עצם מנהיגותו המוצלחת של שמואל: שמואל הצליח מכל הבחינות - ובכלל זה גם במיגור הפלשתים - ולכן לא היה שום צורך לשנות את שיטת הממשל עם זקנותו, אלא למצוא שופט אחר. ואכן, בתיאור זה נתפסה בקשת המלוכה כמאיסה בה'. ואולם, גם בבחינה זו הסכים הקב"ה עם ישראל, ואמר לשמואל למנות להם מלך.

פרק ט' אינו מהווה המשך ישיר לפרק ח', אלא הוא פותח תיאור חדש, הממשיך מבחינה רעיונית את פרקי הסיום של ספר שופטים, שזעקו שוב ושוב: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים י"ז, ו, ועוד). לפי בחינה זו, לפני פרק ט' לא היה דבר, והקב"ה הוא שיזם את הקמת המלוכה בישראל, לאחר שצעקת בני ישראל תחת יד פלשתים (שבבחינה זו הוסיפו להיות האויב המרכזי של ישראל) הגיעה עד כיסא הכבוד. בבחינה זו גם מצטמצם תפקידו של שמואל: הוא איננו מופיע כמנהיגו המוחלט של העם (ובכלל זה גם כמנהיג צבאי), אלא רק כ"רואה", שתפקידו הציבורי מצומצם הרבה יותר; וממילא בולט יותר הצורך במנהיג כללי.

חשוב להדגיש גם את ההבדל המשמעותי בין התפקידים שמייעדים לשאול התיאורים השונים. בפרק ח' ביקשו בני ישראל "מלך", עם כל הבעייתיות שבמעמד זה. בפרק ט' - המתחיל תיאור שבו המהלך נראה כחיובי וכיזמה של הקב"ה - אין הביטוי "מלך" מופיע, ואת מקומו תופס המונח "נגיד". מה פירושו של מונח זה?

תשובה לדבר אנו מוצאים במשיחתו של מלך אחר, דוד, שם מצטטים בני ישראל את הבטחת ה' לדוד:

וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל (שמ"ב ה', ב).

ה"נגיד" הוא, אם כן, הרועה.[6] אין מדובר באדם המנהיג את שלו, אלא ברועה, שדרכו לרעות את צאנו של בעל הבית - ובמקרה זה: הקב"ה. מונח זה מחליש את הסכנה שבביטוי "מלך", ומדגיש את הנקודה המרכזית בבחינה הרואה באופן חיובי את המלכות בישראל: כפיפות מלאה של המלך למלך מלכי המלכים, הקב"ה.

התיאורים בפרקים ח' וט' פותחים סדרה של שני סיפורים, שיוסיפו להיות מסופרים זה בצד זה גם בפרקים הבאים. מכאן ואילך נהיה עדים לקיומן של סתירות רבות, הנובעות מן העובדה הפשוטה שלא תיאור אחד לפנינו, כי אם שניים. חשיפת הסתירות תאפשר לנו לשייך כל תיאור לבחינה שאליה הוא שייך, וליצור שני רצפים של סיפורים, על פי שתי הבחינות המתוארות בפרקים אלו.

ואם ישאל השואל: מהי, בסופו של דבר, האמת? האם המלוכה היא חיובית או שלילית? האם העם יזם את המלוכה, או שמא הקב"ה? התשובה לשאלות אלו תהיה תמיד: אלו ואלו דברי א-לוהים חיים. היכולת לקבל את הרעיון ששני תיאורים סותרים אינם אלא שני צדדים המשלימים זה את זה ויוצרים אמת אחת כוללת, היא הבסיס להבנתה של 'שיטת הבחינות', ולמעשה, של התורה כולה.



[1] על השיטה ניתן לעיין בהרחבה בספריו של הרב ברויאר, פרקי מועדות ופרקי בראשית, וכן בספר שיצא לאור אשתקד בהוצאת מכללת הרצוג - שיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר.

[2] בנקודה זו אני מבקש דווקא לנטות מגישת הרב ברויאר. דומני שלא אפריז אם אומר, שאין לך סיפור בתורה החוזר בספר דברים בלא הבדלים מתיאורו המקורי, או אף סתירות חזיתיות עמו. אלא שדווקא בספר דברים אין לנו צורך עקרוני ב'שיטת הבחינות', שהרי רובו ככולו ציטוטים מנאומי הפרֵדה של משה מהעם, בהם תיאר את האירועים מזווית ראייתו הוא. כיוון שמדובר בנקודת מבט סובייקטיבית, אין כל בעיה ב'סתירות' בין תיאוריו ובין תיאורה האובייקטיבי של התורה - וכשם שאנו מוצאים הבדלים בין התיאור האובייקטיבי של התורה ובין התיאור החוזר מפי מספר סובייקטיבי גם באירועים אחרים בתורה (כגון בסיפורו של עבד אברהם בפרשת חיי שרה, או בנאומו הנרגש של יהודה בפני יוסף בתחילת פרשת ויגש). תיאור סובייקטיבי לעולם לא יקביל לתיאור האובייקטיבי, גם אם לא נקבל את 'שיטת הבחינות'.

[3] המבקש לעמוד על דרכה של שיטת הבחינות ביישוב סתירות אלו ורבות אחרות, יוכל לעיין בספריו של הרב ברויאר שצוינו לעיל הערה 1.

[4] מבחינת הניתוח הספרותי מקבילה 'שיטת הבחינות' לדרכי הניתוח של ביקורת המקרא, שחשפה את הסתירות הרבות במקרא, והציעה שהבדלי הגישות בין התיאורים השונים מבטאים הבדלי השקפה וזוויות ראייה. ברם, המרחק בין 'שיטת הבחינות' לגישת התעודות המחקרית של ביקורת המקרא הוא כרחוק שמים מארץ, וכמרחק בין אמונה לכפירה; שכן ביקורת המקרא הגיעה למסקנה שהתיאורים הסותרים מבטאים מקורות שונים של פרקי התורה, בעוד ש'שיטת הבחינות' מבארת שהקב"ה, נותן התורה, הוא שהכתיבהּ בדרך זו.

[5] על גישה זו בלימוד ספר שמואל שמעתי לראשונה מפי מורי הרב ד"ר מרדכי סבתו, והדברים מבוססים גם על ניתוחו של מ"צ סגל בספרו ספרי שמואל.

[6] כך משתמע גם מן ההשוואה לארמית, שבה השורש נג"ד משמעו מש"ך, ו'נגדא' היא 'משכוכית': הבהמה ההולכת בראש העדר (עיין בבא קמא נב ע"א).