פרק י"ב (1) / יחזקאל גולה "לעיניהם"

  • הרב אמנון בזק
א. לְעֵינֵיהֶם
בפרק י"ב שלוש נבואות, שאין ביניהן קשר משמעותי:
1.   בפס' א–טז מובאת נבואת הגלות, ובה יחזקאל עושה שוב מעשים סמליים על מנת ללמד מסר.
2.   בפס' יז–כ יחזקאל מצטווה לעשות עוד מעשה סמלי: אכילה מבוהלת, כפי שיהיה בירושלים בזמן המצור.
3.   בפס' כ–כח נדון הזלזול של ישראל בנבואות החורבן.[1]
הנבואה הראשונה בפרקנו נפתחת בהקדמה, שחשובה להבנת המשך הדברים:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם בְּתוֹךְ בֵּית הַמֶּרִי אַתָּה יֹשֵׁב אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵם:
בנבואה זו חוזר המונח שכבר נתקלנו בו שוב ושוב בנבואת ההקדשה בפרקים ב'–ג': עם ישראל הם "בית מרי". כפי שהתבאר שם, משמעות הדבר היא שעם ישראל אינו שומע לקול נביאיו ומוכיחיו. כעת נוספת טענה חדשה: לא רק שהעם אינו רוצה 'לשמוע', הוא גם מסרב 'לראות'. זאת אומרת: הם מתעלמים לא רק מדברי הנביאים, אלא גם מן הראייה הנכוחה של המציאות.
אשר על כן מצטווה יחזקאל לנקוט כעת בדרך שאולי תוכל לשנות זאת:
(ג) וְאַתָּה בֶן אָדָם עֲשֵׂה לְךָ כְּלֵי גוֹלָה וּגְלֵה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְגָלִיתָ מִמְּקוֹמְךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר לְעֵינֵיהֶם אוּלַי יִרְאוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה: (ד) וְהוֹצֵאתָ כֵלֶיךָ כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְאַתָּה תֵּצֵא בָעֶרֶב לְעֵינֵיהֶם כְּמוֹצָאֵי גּוֹלָה: (ה) לְעֵינֵיהֶם חֲתָר לְךָ בַקִּיר וְהוֹצֵאתָ בּוֹ: (ו) לְעֵינֵיהֶם עַל כָּתֵף תִּשָּׂא בָּעֲלָטָה תוֹצִיא פָּנֶיךָ תְכַסֶּה וְלֹא תִרְאֶה אֶת הָאָרֶץ כִּי מוֹפֵת נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל: (ז) וָאַעַשׂ כֵּן כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי כֵּלַי הוֹצֵאתִי כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם וּבָעֶרֶב חָתַרְתִּי לִי בַקִּיר בְּיָד[2] בָּעֲלָטָה הוֹצֵאתִי עַל כָּתֵף נָשָׂאתִי לְעֵינֵיהֶם:
יחזקאל מצטווה להציג הצגה של אדם הגולה מביתו בסתר. מה שבולט כאן במיוחד הוא המילה "לְעֵינֵיהֶם", המופיעה בפסקה קצרה זו שבע פעמים, כדרכן של מילים מנחות. נראה כי אף על פי שכבר אבד הסיכוי שהעם ישמע לדברי הנביא, עדיין יש תקווה שמא סירובם לראות איננו עובדה מוגמרת, ועודנו בגדר 'קוצר ראייה' ולא עיוורון מוחלט. לכן אם יעשה יחזקאל מעשה המדגים את הגלות הצפויה, ויקפיד שהכול ייעשה "לְעֵינֵיהֶם" של בני ישראל, יש לקוות שהם יפנימו את המסר מהמחזה הנגלה לעיניהם. ובכל זאת, 'כולי האי ואולי': "אוּלַי יִרְאוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה"; אולי יראו, כי לשמוע בוודאי לא ישמעו.
מכאן נוכל להבין מדוע ככלל הִרבה יחזקאל במעשים סמליים ייחודיים, יותר מכל נביא אחר בישראל, כגון השכיבה על צדדיו ארבע מאות ושלושים יום (פרק ד') וגילוח שערותיו (פרק ה'), כפי שכבר ראינו. מסתבר שזהו ביטוי לייאוש מהסיכוי שבני ישראל ישמעו, שבגינו יחזקאל מנסה שוב ושוב לחדד את מסריו באופן חזותי, בולט ומודגש. החידוש בנבואה שלפנינו הוא בישירוּת של המסר הנבואי. בנבואות הקודמות הייתה למעשים של יחזקאל משמעות מופשטת יותר: השכיבה אל מול הלבנה ייצגה בעיקר את המצור, וגילוח השערות ביטא בדרך סמלית ביותר את עונשם של אנשי ירושלים. כעת המסרים מועברים בדרך מוחשית הרבה יותר: יחזקאל פשוט מדגים בעצמו בדיוק את מה שעתיד לקרות לעם ישראל.
גם ירמיהו הנביא התמודד עם אותה בעיה: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (ירמיהו ה', כא). אבל אצל ירמיהו הפתרון לבעיה היה עדיין הגברת הקול, חידוד המסרים באופן תקיף יותר: "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה'?! אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ?! אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ" (שם, כב). אכן, "וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ" (שם, כג), וכפי שביארנו, "מוֹרֶה" הוא מי שאינו מוכן לשמוע, ובכל זאת, התגובה נשארת בתחום הדיבור והתוכחה: "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם... שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע דִּין לֹא דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ. הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?!" (שם, כה–כט). דומה שאצל יחזקאל הולכת ומתחזקת התחושה שאין די בתוכחות, חריפות ככל שתהיינה, ויש צורך במעשים שיזעזעו את הלב האטום.
התהליך שיחזקאל עושה מתמשך על פני היממה: הוא מוציא את כלי הגולה בשעות היום; יוצא וחותר בקיר בערב; ואילו הבריחה עצמה מתרחשת בעלטה. נראה שהתארכות המעשה נועדה למשוך את עיני הקהל ולעורר את סקרנותם למתרחש באור יום, על מנת שימשיכו לעקוב אחרי יחזקאל גם בשעות החשכה של הערב והלילה.
הציווי הייחודי "חֲתָר לְךָ בַקִּיר" יוצר זיקה לנבואה הארוכה שבפרקים ח'–י"א, שגם בה נאמר "חֲתָר נָא בַקִּיר" (ח', ח). שם הצטווה יחזקאל לחתור בקיר מן החוץ פנימה, וכך נגלה לעיניו החדר שזקני ישראל עובדים בו עבודה זרה. כאן התמונה הפוכה: יחזקאל חותר בקיר מבפנים החוצה, כדי לדמות את היציאה לגלות. ניגוד בולט אחר בין הנבואות הוא שביחידה הקודמת תוארה גלות השכינה, ואילו המעשה שיחזקאל עושה כעת מדמה את גלות ישראל.
עם זאת, בהמשך הדברים מתברר שיש לתיאורו של יחזקאל משמעות מסוימת יותר.
 
ב. משמעותו של המעשה הסמלי
לאחר שסיים יחזקאל את המעשים הסמליים, ה' מבאר לו את מלוא משמעותם, כתשובה לשאלתם של בני ישראל:
(ח) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּבֹּקֶר לֵאמֹר: (ט) בֶּן אָדָם הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עֹשֶׂה: (י) אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הַנָּשִׂיא הַמַּשָּׂא הַזֶּה בִּירוּשָׁלִַם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם: (יא) אֱמֹר אֲנִי מוֹפֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ: (יב) וְהַנָּשִׂיא אֲשֶׁר בְּתוֹכָם אֶל כָּתֵף יִשָּׂא בָּעֲלָטָה וְיֵצֵא בַּקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בוֹ פָּנָיו יְכַסֶּה יַעַן אֲשֶׁר לֹא יִרְאֶה לַעַיִן הוּא אֶת הָאָרֶץ: (יג) וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְאוֹתָהּ לֹא יִרְאֶה וְשָׁם יָמוּת: (יד) וְכֹל אֲשֶׁר סְבִיבֹתָיו עֶזְרוֹ [עזרה כתיב][3] וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם:[4]
רק בבוקר שלמחרת מגלה יחזקאל עצמו מה הייתה מלוא המשמעות של המעשים הסמליים שעשה, וכעת הוא מצֻווה להשיב לבני ישראל על שאלתם, שעד כה גם לו עצמו לא היה מענה ברור עליה. בראש ובראשונה, מתברר שיחזקאל הדגים את מה שיקרה במיוחד ל"נשיא" – "הַנָּשִׂיא – הַמַּשָּׂא[5] הַזֶּה בִּירוּשָׁלִַם" – ולכל ישראל עימו. מיהו אותו נשיא? התשובה פשוטה: זהו המלך צדקיהו, שיחזקאל מתעלם ממנו בעקיבות,[6] ואין הוא נזכר בשמו בכל הספר.[7] אכן, התיאור שלפנינו רומז בבירור למה שקרה לצדקיהו:
  1. התיאור "אֶל כָּתֵף יִשָּׂא בָּעֲלָטָה וְיֵצֵא" רומז לבריחתו של צדקיהו מן העיר בלילה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר" (ירמיהו ל"ט, ד).
  2. נאמר כאן "בַּקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בוֹ", ונאמר בצדקיהו: "וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם" (שם), וייתכן שהכוונה לשער שנפרץ באותו לילה במיוחד לשם כך (ראו מלבי"ם שם).
  3. נאמר כאן "וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי", וכן אירע לצדקיהו: "וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ" (שם, ה).[8]
  4. "וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְאוֹתָהּ לֹא יִרְאֶה וְשָׁם יָמוּת" – משפט זה נתקיים בצדקיהו בדרך מזעזעת: "וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל... וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל. וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר" (שם, ה–ז). צדקיהו לא ראה את בבל, כי הובא לשם לאחר שעיוורו את עיניו. ואולם, קודם לכן שחט נבוכדנאצר את בני צדקיהו "לְעֵינָיו". יש כאן מידה כנגד מידה: מאחר שבימי צדקיהו "עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ", כלומר לא הייתה משמעות לעיניהם של בני ישראל, לפיכך ניקרו הבבלים את עיניו של צדקיהו, שאין בהן תועלת.[9]
בסיומה של נבואה זו יחזקאל עומד על עוד עניין, הנראה במבט ראשון כסותר את הנבואה הקודמת:
(טו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בַּהֲפִיצִי אוֹתָם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: (טז) וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
בעיצומה של הנבואה הקודמת, בפרק ט', נזכרו האנשים שנצטוו לכלות את אנשי ירושלים החוטאים. כעת מתברר שרבים מהחוטאים יגלו, ולא יכלו בירושלים. למעשה, עד פרקנו התקבל הרושם שעל האנשים שנותרו ביהודה נגזר כיליון מוחלט, ורק בנבואה שלפנינו נאמר, לראשונה בספר, שתהיה עוד גלות מלבד גלות יהויכין.
הפתרון ל'סתירה' בא מייד לאחריה. אכן, מקצת החוטאים לא ימותו בחרב, ברעב ובדבר – שלושת העונשים הנזכרים שוב ושוב בנבואותיו של יחזקאל – אלא יישארו בחיים למטרה אחת: "לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". ולמי מכוון המסר? ייתכן שהכוונה לגויים (כפי שפירש בעל המצודות), אך אפשר גם שהוא מכוון לגולי גלות יהויכין, שיבינו עתה מדוע אירע החורבן, והם אלו שאכן יפנימו את המסר, "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".
 
ג. לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל
בהמשך הפרק מובאת נבואה קצרה:
(יז) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יח) בֶּן אָדָם לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה: (יט) וְאָמַרְתָּ אֶל עַם הָאָרֶץ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ[10] לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ מִמְּלֹאָהּ מֵחֲמַס כָּל הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: (כ) וְהֶעָרִים הַנּוֹשָׁבוֹת תֶּחֱרַבְנָה וְהָאָרֶץ שְׁמָמָה תִהְיֶה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
נבואה זו מזכירה במידה רבה את הנבואה בפרק ד'. שם, כזכור, הצטווה יחזקאל לאכול שני סוגים מאכלים. המאכל הראשון היה לחם העשוי ממיני דגנים שונים, "חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים", שנאכל בכמות מצומצמת, "עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם", ועימו "מַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין מֵעֵת עַד עֵת" (שם, ט–יא). אכילה זו נועדה לסמל את המחסור שישרור בירושלים בתקופת המצור: "הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ" (שם, טז). המאכל השני היה "עֻגַת שְׂעֹרִים", שבתחילה נצטווה יחזקאל לאפותה "בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם", ולבסוף קיבל הקב"ה את תלונתו והמיר זאת באפייה ב"צְפִיעֵי הַבָּקָר". אכילה זו באה לסמל את הגועל של האכילה בגלות: "כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם" (שם, יב–טו).
כעת מצטרפת הנחיה שלישית בנוגע לאכילה, אך היא אינה נוגעת לכמות המזון או לאיכותו, כמו בפרק ד', כי אם לדרך האכילה, שתהיה בחוסר שקט ובלא מנוחה: "לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה". אכילה זו מסמלת כנראה את התקופה שלפני החורבן בירושלים, כאשר כבר יורגש לחץ האויב, ועל כן "לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ".
בסיום נבואה קצרה זו נוסף משפט על תכלית החורבן הצפוי: "לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ מִמְּלֹאָהּ מֵחֲמַס כָּל הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". נראה מכאן שהארץ זקוקה לטיהור מן החמס שנעשה בה, המטמא אותה כביכול, בדומה לאמור בפרשת התוכחה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כ"ו, לד).
 
[1]   כפי שנראה לקמן, נבואה זו פותחת יחידה של נבואות שעניינן היחס לנבואות ולנביאים. יחידה זו ממשיכה בפרקים הבאים, והיא קשורה אליהם, ולא אל שתי הנבואות הראשונות שבפרקנו.
[2]   שלא ככל שאר מעשיו של יחזקאל, הנעשים בדיוק על פי הציווי, כאן יש תוספת על הציווי: יחזקאל חותר "ביד" – אולי על מנת שלא להשמיע קול, שהרי הבריחה נעשית בסתר.
[3]   "עֶזְרוֹ" היינו: עוזריו של הנשיא ומקורביו. ואפשר שהכתיב "עזרה" הוא כנגד המשך הפסוק: "אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ".
[4]   פסוק זה מזכיר כמובן את מה שראינו לעיל ה', ב, יב.
[5]   יש כאן 'לשון נופל על לשון', שכן 'משא' היינו נבואה (כגון מל"ב ט', כה; ישעיהו י"ג, א; י"ד, כח), וכוונת הדברים: הנבואה מוסבת על הנשיא.
[6]   כזכור, ספר יחזקאל מונה את השנים לגלות יהויכין, ולא לשנות מלכותו של צדקיהו. מבחינת יחזקאל, היושב בקרב גולת יכניה, הגלות כבר החלה, ואין מקום למנות את השנים למלכות צדקיהו.
[7]   ככלל, יחזקאל מרבה להשתמש במילה 'נשיא' (המילה מופיעה בספר שלושים ושבע פעמים, שהן קרוב לשליש מהופעותיה במקרא כולו), ואילו במילה 'מלך' הוא מכנה את מלכי ישראל תשע פעמים בלבד (אך פעמים רבות את מלכי עמי הסביבה). ניתן לראות בתופעה זו העדפה כללית להשתמש בתואר 'נשיא' ולא בתואר 'מלך', שעמדת התורה כלפיו היא כידוע מורכבת יותר (כפי שראינו בשיעורנו לשמ"א פרק ח').
[8]   רש"י ראה בפסוקנו מקור למדרש חז"ל: "מערה היתה לו מביתו עד ערבות יריחו, ויצא דרך המערה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא צבי אחד לפני חיל כשדים והולך לפניהם על גג המערה והם רודפים אותו, וכשיצא צדקיהו מן המערה בערבות יריחו ראוהו יוצא ותפשוהו".
[9]   כיוצא בזה מצינו במרגלים. גם הם חטאו בהתמקדות במה שהם ראו כצדדים שליליים בארץ ישראל: "וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (במדבר י"ג, כח); "וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת" (שם, לב); "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" (שם, לג). ואף עונשם היה מידה כנגד מידה: "אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (שם י"ד, כג).
[10]  לכאורה יש פער בין המעשה ובין ביאורו. בציווי ה"דאגה" היא בשתיית המים: "לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה", ואילו בביאורו היא באכילת הלחם: "לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ". ברם, מסתבר שאין זה הבדל משמעותי: התיאורים השונים – "בְּרַעַשׁ", "בְּרָגְזָה", "בִדְאָגָה", "בְּשִׁמָּמוֹן" – מכוונים כולם לדבר אחד, ואין כאן אלא גיוון בהופעותיהם.