פרק י"ד / כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֹן הַנָּבִיא יִהְיֶה; נח, דניאל ואיוב

  • הרב אמנון בזק
א. הפונים אל הנביא
בפרק י"ד שתי נבואות שאין ביניהן כל קשר. הנבואה הראשונה, בפס' א–יא, קשורה לקודמותיה, ומשלימה את נושא הנבואות והנביאים. הנבואה עוסקת בפונים אל נביא ה', והיא פותחת בתיאור שאינו שגרתי:
(א) וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי: (ב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ג) בֶּן אָדָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם:
כבר ראינו בנבואה הארוכה בפרקים ח'–י"א שאנשים באים אל הנביא ויושבים לפניו, והדבר מובן לאור הגזרה שנגזרה על יחזקאל להיסגר בביתו (לעיל ג', כד). אלא ששם העבירה הנבואה מסר חיובי אל הפונים לנביא, ואילו כאן יש למן הרגע הראשון הסתייגות חריפה מן הפונים עצמם, שהם עובדי עבודה זרה. נראה שהיו בין הגולים קבוצות שונות, ויחזקאל נוקט בכינויים שונים על מנת להבדיל ביניהן. בפרקים ח'–י"א כונו הפונים לנביא "זִקְנֵי יְהוּדָה" (ח', א), ואילו כאן, וכן בפרק כ', שגם בו היחס לפונים חריף ביותר, הם מכונים "אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל".
לגופו של עניין, השניוּת הרוחנית המתוארת כאן, שאנשים מישראל אינם רואים סתירה בין עבודה זרה ובין עבודת ה', היא תופעה מוכרת היטב, וגם איננה צריכה להפתיע: סוף סוף התפיסה האלילית מושתתת על ריבוי אלים, ועבודת הבעל איננה סותרת מבחינתה את עבודת ה'. נביאי ישראל יצאו חוצץ כנגד תפיסה זו, והדגישו שעבודת ה' שוללת במהותה שיתוף עם אל אחר.[1] גם כעת לא נמנעו אותם "אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" עובדי עבודה זרה מלבוא לפני יחזקאל לשמוע מפיו את דבר ה'. ואף כאן באה הנבואה ושוללת את הדבר הזה מכול וכול:
(ד) לָכֵן דַּבֵּר אוֹתָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֶת גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו וּבָא אֶל הַנָּבִיא אֲנִי ה' נַעֲנֵיתִי לוֹ בָא [בה כתיב] בְּרֹב גִּלּוּלָיו:[2] (ה) לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם[3] אֲשֶׁר נָזֹרוּ מֵעָלַי בְּגִלּוּלֵיהֶם כֻּלָּם:
(ו) לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם וּמֵעַל כָּל תּוֹעֲבֹתֵיכֶם הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם: (ז) כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָּנָיו וּבָא אֶל הַנָּבִיא לִדְרָשׁ לוֹ בִי אֲנִי ה' נַעֲנֶה לּוֹ בִּי:[4] (ח) וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
הפסוקים חוזרים פעמיים על אותה טענה מרכזית: מי שימשיך לעבוד עבודה זרה, ויבוא אל הנביא בעודו מרוכז בעבודת האלילים העומדת לנגד עיניו, הקב"ה אכן 'ייענה' לו, אך לא במובן שישיב לשאלתו. הפִּסקה בונה מתח בשאלה זו: מהו המענה שהנביא מתכוון אליו? בתחילה (פס' ד–ה) נזכר רק שיהיה מענה, אך לא נאמר מה יהיה, אם כי כבר כאן ברור שהוא יהיה לרעה. תוכנו של המענה מופיע רק בחלק השני של הפִּסקה: פס' ז חוזר למעשה על פס' ד, אך בפס' ח נאמר "וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי".
הלשון בנבואה קצרה זו מזכירה מאוד את האמור בספר ויקרא על המקריבים למולך:
יחזקאל י"ד
ויקרא כ'
(ז) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל
(ב) אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל
וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָנָיו וּבָא אֶל הַנָּבִיא לִדְרָשׁ לוֹ בִי
אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ
(ח) וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא... וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי
(ג) וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ
 
שני הכתובים פותחים בתיאור דומה של אדם חוטא ומסיימים באותו עונש: ה' ייתן את פניו באיש ההוא ויכרית אותו מקרב עמו. הנביא מקביל אפוא שאילה בה' בד בבד עם עבודה זרה לעבודה זרה בצורתה החמורה ביותר: עבודת המולך. אין שום דבר חיובי בפנייה זו. אדרבה, עצם השאילה בה' באופן זה, כמוה כעבודה זרה לכל דבר, שהרי העושה כן משווה בכך בין ה' ובין אליליו, והוא שואל לדבר ה' מאת הנביא ככלי טכני לקבל מידע על העתיד לבוא, כשם שהוא פונה לעבודה זרה בבקשות דומות.[5]
מכאן הכתוב עובר להיבט נוסף של תופעה זו:
(ט) וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי ה' פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל: (י) וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֹן הַנָּבִיא יִהְיֶה: (יא) לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל פִּשְׁעֵיהֶם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא‑לֹהִים נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
במה מדברים פסוקים אלו? המפרשים הבינו שהכוונה לנביא שקר, כדוגמת נביאי השקר שהפרק הקודם עסק בהם בהרחבה. ברם, מן ההקשר נראה שניתן להציע גם כיוון אחר. מסתבר שיש כאן אזהרה לנביא שייענה לאנשים אלו כשהם פונים אליו. ה' אומנם יכול 'לפתות' את הנביא על ידי מסר נבואי בעניין שנשאל עליו. אך ה' מזהיר את הנביא כי אף על פי שיֵדע את התשובה לשאלתם של הפונים אליו, אשר היה נכון להשיבה להם לוּ היו ראויים לכך, במקרה זה מוטלת עליו האחריות שלא להזדקק לאנשים אלו, הפונים אל הנביא בעודם אוחזים בעבודה זרה.
בדרך זו יובן היטב המשפט "כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֹן הַנָּבִיא יִהְיֶה": השוואה זו הגיונית אם אכן יש קשר בין הדורש ובין הנביא, דבר שאינו קיים במקרה של נביא שקר. כללו של דבר, שלילת הרעיון של פנייה לנביא בד בבד עם עבודה זרה תיעשה לא רק בהצהרות נבואיות כנגד תופעה זו, אלא גם בהטלת אחריות כבדה על הנביאים עצמם שלא לשתף פעולה עם התופעה.
פירוש זה גם עולה בקנה אחד עם ההקבלה לפרק כ' בספר ויקרא. מייד לאחר האזהרה על עבודת המולך נאמר שם: "וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ, וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם" (שם, ד–ה). פסוקים אלה מטילים על החברה כולה את האחריות שלא להעלים עין מעובדי המולך. וכן בענייננו: האחריות לטפל בעוברי העבירה הללו מוטלת על הציבור כולו, ובמיוחד על הנביא.
 
ב. נח, דניאל ואיוב
נעבור לנבואה השנייה בפרק. נבואה ייחודית זו מציגה ארבעה מצבים של צרה הבאה על ארץ, ובכולם חוזר אותו רעיון:
(יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(יג) בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יד) וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל [דנאל כתיב] וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
(טו) לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה: (טז) שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה:
(יז) אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא וְאָמַרְתִּי חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (יח) וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ:
(יט) אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: (כ) וְנֹחַ דָּנִיֵּאל [דנאל כתיב] וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם:[6]
בכל אחד מהמצבים חוזר אותו מסר פשוט: גם אם יהיו בארץ הסובלת מפגע זה או אחר אנשים צדיקים כנח, דניאל ואיוב, הם יצילו לכל היותר את עצמם, אך לא את הבנים והבנות.[7] לקמן נראה לשם מה תוארו מצבים אלו, אך תחילה עלינו להבין: מדוע נבחרו דמויות אלה דווקא, שכמעט שאינן נזכרות בשום מקום אחר במקרא[8] מחוץ לסיפורים המקוריים שהם גיבוריהם?
נראה שהכוונה הייתה לציין דמויות אוניברסליות, שהרי מתוארות כאן פורענויות שעשויות להתרגש ולבוא על כל ארץ בעולם. דבר זה נכון ללא ספק בנח, וכן באיוב, שזהותו הלאומית אינה ברורה.[9] אך אם כן, מה טיבו של דניאל בכאן?
אכן, מסתבר שאין הכוונה כאן לדניאל מספר דניאל, שהיה בן דורו הצעיר של יחזקאל, וקשה למנותו בין דמויות היסטוריות מפורסמות, ובפרט ברשימה אוניברסלית. יתרה מזאת, השם דניאל שב ומופיע בספרנו, וגם שם קשה להניח שהכוונה לדניאל המוכר לנו מהספר שזה שמו. בפרק כ"ח יחזקאל פונה לנגיד צור ותוקף אותו על יהירותו, ובין היתר הוא אומר: "הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל [מדנאל כתיב] כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ" (כ"ח, ג).[10] מכאן שדניאל היה דמות אוניברסלית, שהייתה מוכרת גם בצור, ומן האמור בספרנו ניתן להסיק שהוא נודע בחוכמתו ובצדקותו.[11]
 
ג. קל וחומר מפתיע
כעת הנבואה מגיעה אל המסר המפתיע שלה. כך היא פותחת אותו:
(כא) כִּי כֹה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אַף כִּי[12] אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר[13] שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלִָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה:
נראה מכאן שכל ארבעת השפטים הנזכרים עתידים לבוא יחדיו על ירושלים, כדי להביא עליה הכרתה גמורה, ומכאן שגם אם יהיו בתוכה צדיקים, הם יצילו לכל היותר את עצמם, כפי שהתבאר באריכות לעיל. וכאן באה ההפתעה:
(כב) וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ: (כג) וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
במקום לדבר על כיליון מוחלט, נאמר כאן שמירושלים, העיר שיבואו עליה ארבעת השפטים גם יחד, יֵצאו בנים ובנות. כיצד מתיישבת תוצאה זו עם כל מה שנאמר קודם לכן?
מתברר שזה בדיוק מה שביקשה הנבואה להדגיש. אכן, מידת הדין נותנת שלא יינצל איש מירושלים. אלא שלא כך יקרה בפועל, ויהיו בנים ובנות שיינצלו מן הכיליון ויגיעו לבבל. משום כך באה הנבואה לבאר, שהצלתם של בנים ובנות אלו לא תהיה מצד הדין, אלא על מנת לשרת מטרה חשובה נוספת: על מנת שהגולים יראו כיצד התנהגו אותם בנים ובנות, ויבינו מדוע באו על ירושלים החורבן והגלות. מכיוון שבקרוב יראו הגולים עצמם את הבנים והבנות שיגלו בגלות השנייה, חשוב להדגיש כבר עתה למה יינצלו אותם בנים ובנות מן הכיליון.
 
[1]   כך למשל אמר שמואל לבני ישראל לאחר תהליך ארוך של תשובה ("וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה' " [שמ"א ז', ב]): "אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שם, ג). בעבודת ה' אין די; צריך גם לחדול מעבודת אל זר כלשהו. דברים דומים אמר אליהו לבני ישראל במעמד הר הכרמל: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ‑לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מל"א י"ח, כא), ובכך הדגיש שהאמונה המונותאיסטית הישראלית סותרת במהותה את התפיסה הפוליתאיסטית המקובלת בעמי כנען.
[2]   המשפט קשה במקצת, ונראה שמשמעו: אני איענה לו (ולקמן ננסה להבין מהו המענה) על שבא אליי בעודו עובד את גילוליו.
[3]   כלומר אני אעניש את בני ישראל על מה שבליבם, אף על פי שכלפי חוץ הם מציגים את עצמם בבואם אל הנביא כמבקשים לשמוע את דבר ה'.
[4]   לשון זו שונה מן האמור בפס' ד: "נַעֲנֵיתִי לוֹ בָא בְּרֹב גִּלּוּלָיו", אך נראה שגם כאן כוונת הדברים היא: איענה לו על שבא לדרוש בי באופן זה.
[5]   גם בפרק כ' בספר ויקרא מובא מייד לאחר עניין עבודת המולך האיסור לפנות אל האובות ואל היידעונים: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (שם, ו).
[6]   כמו בפרקים ד'–ה' ועוד, גם כאן יש זיקה ברורה לפרשת התוכחה בויקרא כ"ו, שגם בה נזכרו ארבעת השפטים הללו: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם... וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ" (שם, כב–כו).
[7]   יש להקשות על כך מן הדוגמה של נח, שגם בניו ניצלו. וניתן להציע כמה פתרונות לבעיה זו: שבני נח ניצלו בזכות עצמם, ולא בזכות אביהם; שהכוונה כאן לבנים ובנות בכלל, ולאו דווקא לצאצאים של צדיקים אלו עצמם; ואולי הדברים מוסבים על העתיד, שמה שהיה בעבר לא יקרה שוב, ובעתיד לא יינצל שום אדם בזכות אדם אחר בשעת הפורענות. עוד יש לומר, שהצלת בניו של נח הייתה הכרחית לקיום העולם.
[8]   מלבד בפרקנו, איוב ודניאל אינם נזכרים בשום מקום אחר במקרא מחוץ לספרם (ועיינו עוד להלן בעניין זהותו של דניאל). נח נזכר עוד פעם אחת בנבואת ישעיהו (נ"ד, ט: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ"), וכן בדברי הימים (דה"א א', ד).
[9]   נאמר עליו שהיה מ"אֶרֶץ עוּץ" (איוב א', א), ואין נזכרת שום זיקה מיוחדת לעם ישראל.
[10]  ועוד, שבספר יחזקאל הכתיב הוא תמיד 'דנאל', ואילו בספר דניאל כתיב זה אינו קיים כלל.
[11]  ייתכן שיש לזהות את דניאל הנזכר בנבואת יחזקאל עם דמות המוכרת לנו משירי העלילה של אוגרית, 'דנאל' שמו, ומסופר עליו שהיה שופט צדק שהיה יושב "לדין דין אלמנה ולשפוט משפט יתום". ראו אנציקלופדיה מקראית, ירושלים 1954, ערך דנאל, כרך ב טורים 683–685.
[12]  הצירוף 'אף כי' משמעו במקרא: קל וחומר. ראו למשל דברים ל"א, כז; שמ"א י"ד, ל; שמ"ב ד', יא; שם ט"ז, יא; מל"א ח', כז; מל"ב ה', יג.
[13]  לעיל היה הסדר רעב, חיה רעה, חרב ודבר. כאן הכתוב מקדים את החרב.