פרק יז - דוד וגלית (א)

  • הרב אמנון בזק

פרק י"ז / דוד וגלית (חלק א)

א. רקע

הניצחון הגדול של יונתן במערכה שתוארה בפרקים י"ג-י"ד לא סיים את המאבק עם פלשתים. הם הוסיפו להיות גורם מאיים ומטריד, ובפרקנו הם יוצאים שוב לקרב עם ישראל - זו הפעם הרביעית מאז תחילת הספר. עם זאת, תוצאות המלחמה האחרונה ניכרות בעמדות הפתיחה של המלחמה הנוכחית: בעוד שבמערכה הקודמת היה פער עצום בין הצבא הפלשתי לבין צבאו הקטן של שאול (עיין בתחילת פרק י"ג ובביאורנו שם), כעת נראה שמדובר ביחסי כוחות שקולים למדיי:

(א) וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים: (ב) וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים: (ג) וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם:

יש לשים לב גם לשינוי במקום המערכה. במערכה שבפרק י"ג חדרו פלשתים לעומק שדרת הר והגיעו עד מכמש (י"ג, ה), בדרום הר בית אל. המערכה הנוכחית, לעומת זאת, מתנהלת בקו מערבי הרבה יותר, "בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה", באזור עמק האלה - קרוב הרבה יותר לארץ הפלשתים.

המערכה נפתחת אפוא במצב של שוויון בין הכוחות - וזהו הבסיס להצעתו של גלית. דווקא כיוון שלאיש מן הצדדים לא היה יתרון ברור על יריבו, הציעו הפלשתים דרך הכרעה שונה: במקום לשפוך דם מיותר משני הצדדים, תוכרע המערכה ב'קרב ביניים' בין שני נציגים, אחד מכל עם:[1]

(ח) ...בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי: (ט) אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ:

ההצעה נראית הגיונית, אך נקל להבין מדוע התקשו בני ישראל לקבלה, לאור תיאורו המפחיד של הנציג הפלשתי המיועד:

(ד) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת: (ה) וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת: (ו) וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו[2] וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו: (ז) וְעֵץ [וחץ כתיב] חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו:

גובהו העצום של גלית, בצירוף כלי הנשק וההגנה בהם עטף עצמו מכף רגל ועד ראש, יצרו סיטואציה מביכה מאוד עבור עם ישראל. מצד אחד, קשה לסרב להצעה להכריע את המערכה בלא שפיכות דמים מרובה. מצד שני, מי זה יעז להילחם בדמות אימתנית שכזו?!

ב. וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל

לשאלה שבה סיימנו את הפִּסקה הקודמת אמורה להיות בעצם תשובה פשוטה. למעשה, גלית עצמו רומז אליה:

(ח) וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי:

בדברים אלו מבטא גלית זלזול בבני ישראל, שאינם בני חורין אלא "עבדים לשאול".[3] הוא גם מבקש להציג את מצבם של בני ישראל כמי שאין להם הרבה להפסיד, שכן בכל מקרה יהיו עבדים: אם ינצח גלית - "וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ"; ואם לאו - הרי ממילא גם כעת הם עבדים לשאול.

אבל בדברי גלית יש יותר מכך. גלית מתגרה כאן בשאול עצמו, שכן אזכור שמו של שאול נועד לרמוז (כפי שפירש רש"י) ששאול עצמו ראוי להיות אותו "איש". שהרי מי ראוי להתמודד עם גובהו הרם של גלית יותר מזה ש"אֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (ט', א)?! כיצד אפוא יגיב שאול להצעה המרומזת?

בנקודה זו ניכרת ההידרדרות שחלה במצבו של שאול בתחילת המערכות השונות בהן השתתף. בין סיפורנו לבין סיפור המלחמה עם נחש העמוני בפרק י"א ניכרות נקודות דמיון. בשתי הפרשות הופיע נציג האויב, והציע הצעה שיש בה חרפה לעם ישראל:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל
(י"א, ב).

וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד (י"ז, י).

בשתי הפרשות היה פרק זמן להתארגנות (בני יבש גלעד ביקשו מנחש העמוני "הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים" [י"א, ג], ואילו גלית - "וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם"), ובשתיהן הגיעה בסופו של דבר הישועה בדרך פתאומית, על ידי אדם שלא היה מוכן לשאת את החרפה. אלא שבעוד שבפרק י"א היה זה שאול, שהגיב למשמע האירועים בזעם ובעצמה - "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" (י"א, ו) - בסיפורנו היה זה דווקא דוד שהגיב בזעם על דברי גלית: "כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים".[4] שאול, לעומתו, הגיב באופן שונה לחלוטין:

(יא) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד:

נראה, שעצם האִזכור הנפרד של שאול מחדד את ההנחה שהוא עצמו אמור היה להתמודד עם גלית, אלא שלאחר שרוח ה' סרה ממנו, הוא נותר ירא ומפוחד אל מול גלית, ובכך השפיע על כל עם ישראל. את מקומו של שאול במלחמת עמון תפס עתה דוד.

יש לציין כי שלב ביניים בהידרדרות בעמידתו של שאול אל מול האויב מצינו כבר במלחמה הראשונה עם הפלשתים, בפרקים י"ג-י"ד, שם עמדנו (שיעורים 23-24) על 'ישיבתו' הפסיבית, אף כי באותה עת טרם ניכר בו פחד. אז היה זה יונתן שהביא את הישועה הפתאומית.

ג. דוד ואחיו

תיאור הגעתו של דוד (פס' יב-ל) למחנה מפתיע במקצת. אף שמוקד הפרק הוא היחלצותו של דוד למערכה מול גלית, מקצה הכתוב מקום מרכזי לעימות בין דוד לבין אליאב, אחיו הגדול, ולשיחות שמנהל דוד במחנה ישראל. מה טיבה של אריכות זו?

דומה, שניתן לעמוד על משמעות הדברים מתוך ההקבלה המפתיעה בין המסופר כאן לבין מערכת היחסים בין יוסף לאחיו. לאחר הרקע שהצגנו לעיל, מתאר המקרא את שליחותו של דוד אל אחיו על ידי ישי אביו. והנה, תיאור זה מקביל מבחינה לשונית ותוכנית לשליחותו של יוסף אל אחיו על ידי יעקב אביו (בראשית ל"ז).[5] נציג תחילה את נקודות ההקבלה כפי סדר הסיפור:

א. שני הסיפורים פותחים בהיעדרות הבנים הגדולים מן הבית:

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם (בראשית ל"ז, יב).

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה (שמ"א י"ז, יג).

ב. בשני הסיפורים שולח האב את בנו הקטן לראות את שלום אחיו הגדולים:

וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן (בראשית ל"ז, יד).

וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה... וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם (שמ"א י"ז, יז-יח).

ג. האח הקטן משמש כרועה צאן:

יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן (בראשית ל"ז, ב).

וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם (שמ"א י"ז, טו).

ד. בשני הסיפורים מתנהל דיון בין האח לבין דמויות שאת דבריהן הוא שומע, פונה אליהן בשאלה, ומקבל תשובה:

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ.
וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה (בראשית ל"ז, טו-יז).

וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל...
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז...
וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ (שמ"א י"ז, כה-כז).

ה. בשני המקרים מגיבים האחים בחריפות כלפי האח הקטן, שבא לדרוש בשלומם. מובן שתגובתם של אחי יוסף חריפה הרבה יותר:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו (בראשית ל"ז, יט-כ).

ואולם, אין להתעלם מתגובתו העוינת של אליאב, אחיו הגדול של דוד, בשעה ששם לב להתעניינותו של דוד בנעשה:

וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ (שמ"א י"ז, כח).

תגובה זו מקוממת מאוד, שכן יש בה עיוות כפול. ראשית, דוד לא נטש את הצאן, אלא, כפי שמפורש פסוקים ספורים קודם לכן בלשון דומה - "וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר" (שם, כ). שנית, דוד הרי בא בשליחות אביו, ולא "לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה".[6]

ו. בסופו של דבר, התגלגלו שתי השליחויות והסתיימו בקִרבה למלך, שהובילה גם לנישואין על ידו:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה (בראשית מ"א, מה).

וַיִתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה (שמ"א י"ח, כז).

ז. הקִרבה למלך התבטאה גם במעמד חשוב בצמרת השלטון:

וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית מ"א, מה-מו).

וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר אָלֶף וַיֵּצֵא וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם... וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם (שמ"א י"ח, יג-טז).

ח. מלבד ההקבלות בתוכני הסיפור, קיימות גם הקבלות ייחודיות בין תיאוריהם של יוסף ודוד. שני האנשים הם היחידים במקרא שכונו בתואר "נבון":[7]

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (בראשית מ"א, לט).

וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר (שמ"א ט"ז, יח).

ואלו גם שני הגברים היחידים במקרא שזכו לתואר "יפה מראה":

וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית ל"ט, ו).

וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה (שמ"א י"ז, מב).

כעת נוכל לבחון: מה משמעותה של הקבלה זו?

ד. משמעות ההקבלה

נראה, שנקודות ההשוואה מחדדות את ההבדל שבין שני האנשים. בגבולות הסיפור הנוכחי, מסתיימת שליחותו של דוד בהושעת ישראל מיד פלשתים, בעוד ששליחותו של יוסף מסתיימת - אף זאת בגבולות אותו סיפור - במכירתו למצרים ובשהות ממושכת בבית הסוהר. הבדל מרכזי זה נובע, כנראה, מן ההבדל בשורש היחסים בין האחים בשני הסיפורים.

בין היתר, משותפת ליוסף ולדוד תכונת השאפתנות. יוסף חולם חלומות על שלטון גדול, והתעניינותו של דוד בפרס המובטח למי שיכה את הפלשתי ("מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז?...") מעידה על אמונה ביכולתו להשיגו. סביר להניח, שתכונה זו הוזנה גם על ידי נתוניהם האובייקטיביים של השניים - בהיותם נבונים ויפי מראה.

ואולם, כאן גם בולט ההבדל שבין התנהגותו של יוסף כלפי אחיו ובין התנהגותו של דוד. יוסף הביא את דיבתם הרעה של אחיו אל אביו, ובכך גרם לקנאתם ולשנאתם, בייחוד לאחר שקיבל כתונת פסים מאת אביו. מציאות זו לא מנעה ממנו מלספר לאחיו על חלומותיו, שמשמעותם הברורה הייתה שהם עתידים להשתחוות לו, ושיוסף עתיד למשול בהם. בהתנהגות זו החמיר יוסף את המצב עוד יותר - "ויוסִפו עוד שנֹא אֹתו על חלֹמֹתיו ועל דבריו" (בראשית ל"ז, ח) - והוא נענש עליה בתקופה ארוכה של שבי במצרים.

דוד, לעומת זאת, אינו נכנס לעימותים מול אחיו, ואינו מגלה בשום שלב יחס שלילי כלפיהם. גם כאשר מטיח בו אליאב, מתוך כפיות טובה, האשמות שווא, אין הוא נגרר לעימות, אלא עונה בצניעות: "מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא" (פס' כט).

בהמשכם של שני הסיפורים, נפשטים בגדיהם של שני הגיבורים מעליהם. ואולם, מה רב ההבדל ביניהם! כתונת הפסים של יוסף, המסמלת את אהבתו המיוחדת של יעקב לו, ואשר הייתה בין הגורמים לרגשי השנאה והקנאה של האחים כלפי יוסף,[8] הופשטה ממנו בכוח:

וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו (בראשית ל"ז, כג).

לעומת זאת, כאשר מלביש שאול את דוד במדיו ובכלי מלחמה, אין דוד חש בנוח בבגדי שרד אלה, והוא מיזמתו פושט אותם וחוזר לבגדיו הצנועים:

(לח) וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן: (לט) וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו:

כך מצינו גם בהמשך הדרך. על יוסף נגזר לחיות תקופה ארוכה במצרים, מנותק מכל בני משפחתו. גם דוד נאלץ לנדוד מביתו, אך בניגוד ליוסף, עם דוד נשתתפו אחיו בצרתו:

וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה (שמ"א כ"ב, א).

דומה, שהצניעות והענווה במידות שבין אדם לחברו קשורות גם בדרכי עבודת ה'. קשה לנתק בין יחסו הבעייתי של יוסף לאחיו בתחילת דרכו, לבין העובדה ששם שמים אינו נזכר אף לא באחד מן הציטוטים המובאים מפיו בפרק ל"ז. דבר זה קורה לראשונה רק בתחילת תהליך התשובה של יוסף, בפרשת אשת פוטיפר (בראשית ל"ט, ט), ומכאן ואילך חוזר יוסף שוב ושוב על שם ה' ועל הכרתו בגדולתו.[9]

דוד, לעומת זאת, מבטא את אמונתו בקב"ה לכל אורך הדרך. המשפט הראשון שמצטט המקרא מדברי דוד הוא:

(כו) מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים:

ולאורך הפרק כולו חוזר דוד על אמונתו בעזרת הקב"ה במלחמה.

נוכל אפוא לסכם ולומר, כי דרכו של דוד מהווה תיקון לטעויותיו של יוסף. הנהגת עם ישראל צריכה להתבסס על תחושת צניעות בסיסית, הליכה בדרכי נועם ושמירה של שלמות המשפחה, עם כל הרגישויות הנלוות להעדפת האח הקטן על פני אחיו הגדולים. יוסף למד זאת בדרך הקשה, בעוד שבדוד היו תכונות אלו משוקעות מילדותו.



[1] לימים נוצרה סיטואציה נוספת בה הציע אחד הצדדים מעין 'קרב ביניים' כדרך להכרעה בין שני כוחות. דומה שכך יש להבין את הצעתו של אבנר בשעה שנתקל בצבאו של יואב בברֵכה בגבעון - "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ" (שמ"ב ב', יד); וכך יש להבין גם את דרך ההכרעה שם - "וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד" (שם, טו).

[2] סביר להניח שמשמעה המקורי של המילה 'מִצְחָה' היה מגן למצח, אך בהמשך קיבלה משמעות מושאלת של מגן באופן כללי, ולכן נקרא בשם זה גם מגן הרגליים (עיין רד"ק).

[3] ייתכן, שדבריו אלו של גלית הזכירו לבני ישראל את אזהרתו של שמואל בעת שביקשו ממנו מלוכה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם..." (שמ"א ח', יז-יח).

[4] אמנם גלית חירף את "מערכות ישראל" (פס' י), אך דוד טוען כי בכך חירף "מערכות א-להים חיים", שהרי צבא ישראל נתפס כצבא ה', כפי שנראה ממקומות רבים במקרא, עיין: שמות ז', ד; דברים כ"ג, טו; תהילים ע"ט, י-יב; ועוד.

[5] על הקבלה זו ניתן לקרוא ביתר הרחבה בספרי מקבילות נפגשות - מקבילות ספרותיות בספר שמואל, אלון שבות תשס"ו, עמ' 94-102.

[6] מסתבר, שאופיו זה של אליאב ממחיש מדוע אמר עליו ה' "כי מאסתיהו" (לעיל ט"ז, ז).

[7] על שלמה נאמר "הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון" (מל"א ג', יב), אך התואר "נבון" התייחס ללבו.

[8] עיין בראשית רבה פד ג, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 1010.

[9] עיין: בראשית מ', ח; מ"א, טז, כה, כח, לב, נא, נב; ועוד.