וירא | חטאם של אנשי סדום

 

בראשית פרק יח – חלק ג

 

כ וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.  כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה. 

 

הביטוי 'זעקת סדום' ו'הכצעקתה' הוא ביטוי שלכאורה מראה על קריאה מאת סדום אל הקב"ה. אמנם חציו השני של הפס' 'וחטאתם כי כבדה מאוד' מצביע על כיוון אחר דוקא מעין דבריו של האב"ע על פסוק כ:

ופירוש זעקת סדום - שדברו דברים כנגד השם או זעקת החמס:

מכל מקום יש לשאול מדוע בחר הכתוב להתנסח באופן שכזה?

אי אפשר שלא להיזכר בזעקה הראשונה בספר בראשית:

(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: (יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:

ייתכן כי הזעקה פה היא זעקת האדמה מחטאי האדם. לא פעם חטאי האדם נקשרים גם באדמה –

כאמור בספר ויקרא פרק יח:

(כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:

(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:

האדם מטמא את האדמה והאדמה מקיאה אותו. עובדה זאת חשובה בעיקר להמשך תשובתו של אברהם לקב"ה. שם ברור כי לא ניתן להרוג את הרשעים כי אם את המקום כולו על כל יושביו. מדוע? לפי דברינו ברור – האדמה נשחתה יש להשמיד את המקום וכמו שאכן קורה בסופו של דבר כאמור בפרק יט פס' כד:

וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמָיִם: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל ישְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה:

ולכן או שמשמידים את כולם או שמצילים את כולם. האפשרות היחידה להצלה היא כמובן מילוט הצדיקים מן העיר אמנם אברהם מבקש 'לשאת למקום' למנוע את הריסת המקום כפי שאכן מבקש הקב"ה לעשות.

אם כי דברינו ברורים נחזקם מן האמור בספרנו בפרק ח פס' כא:

וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

ברור מפס' זה כי תפיסת הקב"ה טרום המבול היתה שעל האדמה לשלם בעבור חטאי האדם, כך קרה בחטא האדם הראשון (ארורה האדמה בעבורך) כך גם בחטאו של קין (כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך) וכך גם בחטאם של דור המבול. אך מה שזוקק ברור רציני היא העובדה שלמרות הבטחתו כאן, הקב"ה רואה לנכון להשמיד את סדום ועמורה מן היסוד בדומה למה שאירע במבול. כיצד ניתן ליישב שתי מקראות אלה? כיצד ניתן לפרנס את האמור במפורש בספר

דברים פרק כט:

 

 

(כא) וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהֹוָה בָּהּ: (כב) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים \{וּצְבוִֹים\} אֲשֶׁר הָפַךְ יְהֹוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: (כג) וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְהֹוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: (כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: (כו) וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: (כז) וַיִּתְּשֵׁם יְהֹוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה: (כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

ברור על פי האמור כי הקב"ה למרות הבטחתו עשוי עוד לשחת את הארץ אם יישנו חטאי סדום ועמורה אדמה וצבויים. במה חמורים חטאי סדום ועמורה מדור המבול? מדוע בריתו של נח לא תקפה לגביהם? חז"ל כבר הרגישו בדבר ואמרו על כך במסכת סוטה בדף יא.:  

אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם שנאמר כי מי נח זאת לי וגו' והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו והיינו דא"ר אלעזר מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו עליהם בקדירה שבישלו בה נתבשלו

אמנם אנו נעיין שוב בבריתו של נח האמורה בספר בראשית פרק ט וייתכן כי יימצא שם מזור לנו: 

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: (ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: (ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: (ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ: (ח) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר: (ט) וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם: (י) וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ: (יא) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ: (יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: (יג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: (יד) וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: (טו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: (טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:

יש כמובן להבחין בין הברית עצמה לבין אות הברית: אות הברית היא הפשוטה יותר והיא הקשת בענן "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ" אך מה היא הברית? מה היא ההבטחה ובעבור מה ניתנה?

 

נראה כי הפסוקים הראשונים של הפרק אכן משמשים הבטחה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" אמנם מה היא חובת האדם בעבור הבטחה זו?

"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם"

לאדם ניתן השלטון על החי אך משני דברים הוא מתחייב להימנע - מאכילת דם עם הבשר ומשפיכות דמים. כיצד הדבר מתקשר לאדמה? כיצד מתקשרת הימנעותו של האדם מן הדם להמנעותו של הקב"ה מהרס האדמה והאדם?

נעיין באמור בספר דברים פרק יב טז:

רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כמים... רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה:

ושם בפרק טו פס' כג

רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כמים

מלבד האיסור לאכול דם קיים הציווי לשפוך את הדם על הארץ, כעת אי אפשר שלא להיזכר בתיאור שמופיע לאחר הרצחו של הבל:

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדך

יש איזשהו צימאון של האדמה לדמי האדם, כשם שהאדם צמא למים כך האדמה צמאה לדם. מדוע? האדם נלקח מן האדמה והאדמה שואפת להתאחד כביכול עם האדם, כאן הקב"ה פוסק חד משמעית 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' נכון שהאדם נוצר מן האדמה אך יש בו צלם אלהים שלא יכול להשפך ככה סתם, לכן בעלי החיים שאין בהם צלם אלהים (ואף הם נוצרו מן הארץ) הם ירוו את צמאונה של האדמה בשובם אל מקורם אמנם האדם לא ולא! האדם כאמור בספר קהלת פרק יב:

(ה) גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים: (ו) עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָחֵק \{יֵרָתֵק\} חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר: (ז) וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ:

האדם לעומת הבהמה עשוי מעפר מים ורוח יש בו חלק אלוה ממעל ואילו שאר בהמות עשויים מעפר ומים וגם הדם שלהם הוא המים של האדמה. הדברים נאמרים במפורש בבראשית פרק ג פס' יט:

 בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תשוב

האדם עשוי מן העפר וישוב אל העפר אלא שדמו של האדם אינו כמים הניגרים ארצה אלא יש בו צלם אלהים דמו אינו רק מים כי גם נשמת חיים שהיא הרוח. זהו בדיוק ההבדל שבין פרק א בו האדם השולט נברא בצלם אלהים לבין פרק בו האדם העובד נוצר מן האדמה. כך ניתן גם להבין את ההמשך האמור שם: 

 

 

 

(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:

האדמה דורשת את דמי החיות ואילו הקב"ה הוא דורש את נפש האדם, דמי האדם אינם נשפכים ארצה אלא 'שופך דם האדם – באדם דמו יישפך' והקב"ה תובע את דמי האדם מן האדם עצמו מכיון שהאדם לעומת החיות נברא בצלם אלהים – האדם לא שייך לאדמה בלבד אלא גם לקב"ה שנפח בו את רוחו. ההבנה הזאת שהאדם נברא בצלם אלהים והוא למעלה משליטתו של האדם לעומת שאר החיות והעשבים היא ההבנה שמכוננת את ברית הקשת – רק אם האדם יבין שנברא בצלם רק אז יוכל לשלוט. הדברים מוכחים גם מן המבנה של הברית (האברים הדומים מודגשים בצבע):

 

(א)    וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:

 

(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:

 

(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:

 

(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:

 

(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:

 

(ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ:

 

אי אפשר שלא לשים לב שפס' א ו-ז למעשה סוגרים מעגל ולמעשה עסוקים באותו עניין ממש. כך גם פסוקים ג ו-ד פס' ג' עוסק בהיתר האכילה של החיות ואילו פס' ד עוסק באיסור האכילה של הדם. המבנה שנוצר למעשה קושר גם בין פס' ב ו-ה התנאי לכך שמוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ ועוף השמים הוא רק אם תישמרו בצלם האלהים שלכם והדברים מוכחים גם מן האמור בפרק א בספר בראשית שם מוכח כי האדם הוא נציגו של הקב"ה ששולט בבריאה:

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

 

כעת ברור מדוע האדמה הושחתה עם האדם, האדם שאיבד את צלם האלהים שלו הופך להיות חלק מן האדמה, בקללת האדמה מתקלל גם האדם 'ארור אתה מן האדמה', אמנם לאחר המבול עם קבלת קרבנותיו של נח:

וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

נח שמקריב קרבנות למעשה מנתק את הבהמיות שבו הוא עליון על החיות עליון על האדמה 'ויחל נח איש האדמה' – 'אדני האדמה' (רש"י שם) מנותק מן האדמה ומן החי ומקשר אותם לבורא העולם. הקב"ה מבין כי יצר האדם לא רע מן האדמה אלא מנעריו כדברי הרמב"ן על בראשית פרק ח פסוק כא

או יאמר כי מן הנעורים, כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם, שהם יחטיאו אותו:

זאת היא הקשת שמזכירה את צלם האלהים כאמור ביחזקאל פרק א פס' כח:

כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי

הקב"ה כביכול רואה מתוך העולם את דמותו – אין זו האדמה שעומדת מאחורי האדם – האדם הברא בצלם אלהים אין לקלל את האדמה בעבור האדם. זאת היא אות הברית.

אם הקב"ה חפץ להשחית את סדום ועמורה על אדמתה כנראה שאנשי סדום איבדו את צלם האלהים שלהם – כיצד?

במקומות רבים דרשו חז"ל את המילה 'קשת', על מקום הברית:

1. "ואמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה – קשתו ננערת, שנאמר: 'עריה תעור קשתך'..."[8] על הביטוי "קשתו ננערת" מפרש רש"י: "...שאינו מוליד"[9].

2. "ותשב באיתן קשתו – א"ר יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו"[10]. רש"י שם: "קשתו – שכבת זרעו, על שם שיורה כחץ".

3. בחגיגה טו., מובאת מימרא של שמואל: "והאמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מזרעת".

אם כן, פירוש זה למילה קשת – כמכוון למקום ברית המילה – היה מוכר וידוע בדברי חז"ל, ונראה שהמקור לדימוי זה הוא בקשר שעליו הצבענו, בין אות הקשת בין אות המילה

ייתכן אולי להבין ע"פ האמור כי בדמות מראה האדם, המייצגת כביכול את התגלות הקב"ה, רואה יחזקאל כי ממראה מתניו ולמטה מוקפת הדמות בנֹגה סביב, ונֹגה זה הוא הוא "כמראה הקשת". ודאי וודאי שמדובר בסמלים וברמיזות, אך יתכן והביטוי "ממראה מתניו ולמטה" רומז על מקום ברית המילה.

 

אנשי סדום ועמורה השחיתו את צלם האלהים שלהם בזה ששכבו משכב זכר.

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף נא/א

בן אלעשה חתניה דרבי הוה ועשיר גדול הוה אזמניה לבי הילולא דרבי שמעון ברבי אמר ליה בר קפרא לרבי מאי תועבה כל דאמר ליה רבי דהכין הוא תועבה פרכה בר קפרא אמר ליה פרשיה את אמר ליה תיתי דביתכי תירמי לי נטלא אתת רמיא ליה אמר ליה לרבי קום רקוד לי דאימר לך הכי אמר רחמנא תועבה תועה אתה בה

והסביר הר"ן שם:

 תועה אתה בה - שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר:

האדם הוא זכר ונקבה גם יחד. לכן "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם" (יבמות סג א) שנאמר: "בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א כז), "זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם" (שם ה ב). רק איש ואשה יחד, יש להם שם אדם, רק איש ואשה יחד, זהו צלם אלהים כראוי. משכב זכר למעשה מבטל את המציאות האנושית, מוחק את שלמות האדם ואת צלם האלהים שבו. לכן אמרו חכמינו שעל ארבעה דברים החמה לוקה, ואחד מהם משכב זכר (סוכה כט א( במעשה זה אומרים חז"ל חל ליקוי מאורות, הרס סדר העולם, החשכת העולם (ועי' מהר"ל, באר הגולה, באר ו). בשל כך גם אדמת סדום ועמורה נשחתת עם אנשיה – הם איבדו את צלם האלהים שלהם וירדו הם חיים שאולה.