דילוג לתוכן העיקרי

בראשית | פרק יט | 2

קובץ טקסט

 

ספר בראשית פרק יט - חלק שני:

(י) וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ:

באופן מאוד בולט סגירת הדלת מודגשת פעמיים: פעם אחת כאשר לוט יוצא אל אנשי סדום 'והדלת סגר אחריו' ופעם שניה כאשר המלאכים שולחים את ידם ומביאים את לוט הביתה 'ואת הדלת סגרו' סגירת הדלת מהוה איזשהו חיץ בין הגורמים אם קודם לוט היה בצד של אנשי סדום 'אל נא אחי' כעת הוא בצד של המלאכים, לא לוט מגן על אנשי סדום כרגע כי אם המלאכים מגינים על לוט מפני אנשי סדום. אך סגירת הדלת אינה עומדת לבדה:

(יא) וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:

למרות שהמלאכים סגרו את הדלת הם מצליחים להכות את אנשי סדום בסנוורים, על פי כל המפרשים מדובר כאן על פגיעה בעיניים של אנשי סדום – מכת עיוורון – שתמנע מהם לגשת אל הפתח. שאלה היא מדוע המלאכים נמנעים מלהכות את כל אנשי העיר (דבר שמודגש פעמיים) שנסובו על ביתו של לוט מכה ניצחת שתוביל גם להשמדתם? המלאכים נמנעים מלהכות את אנשי סדום מסיבה אחת שגם נאמרת אחר כך בפירוש: "כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה" דהיינו: לוט אינו מקור ההשמדה של העיר – כלל וכלל לא – הוא מקור הצלתה! ורק לאחר הצלתו של לוט תתאפשר השמדת העיר, כל זמן שלוט קיים שם המלאכים מנועים מלקיים את צו ה' ולהרוס את סדום.

(יב) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם: (יג) כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהֹוָה לְשַׁחֲתָהּ: (יד) וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית יְהֹוָה אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו:

המלאכים מצוים את לוט לברוח ומאפשרים לו לקחת את כל אשר לו, לוט אכן פונה אל חתניו אבל יש לשים לב לפועל שמקדים את הדיבור 'ויצא לוט וידבר אל חתניו' מה שמשתמע מכך שחתניו של לוט היו בחוץ יחד עם כל שאר אנשי העיר[1] מקטן ועד גדול שבאו בתביעה המחרידה "הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" נביא כאן מדברי הספורנו על אתר:

ויצא לוט. אחר שנלאו והלכו להם:

ספורנו מבין שאנשי סדום כבר הלכו מעל פתח ביתו של לוט אך מפשטי המקראות משתמע שלא כן הדבר! חתניו של לוט מחכים לו מאחרי הדלת ותובעים יחד עם כל שאר אנשי העיר את אותה תביעה נוראית! ולוט משום מה מרגיש צורך להציל אותם יחד אתו. אמנם דבריו שלוט לא מתקבלים בקרב חתניו והביטוי שבחרה התורה להביע זאת הוא 'ויהי כמצחק בעיני חתניו' העיניים של החתנים שלו הם שמנעו מהם את ההצלה, ע"י כך ניתן להבין גם את הסינוור בו היכו המלאכים את אנשי סדום מה שמנע מאנשי סדום את הקשר עם לוט – את קשר ההצלה – הוא העיוורון שלהם שנוצר מאותה מכת סנוורים, בשל כך הם נלאו למצוא את הפתח – פתח ביתו של לוט פתח המילוט החוצה. בפרשייה זו נעשה שימוש חוזר בשער ובפתח: השער הראשון הוא שער העיר והפתח השני הוא פתח ביתו של לוט, מה שאולי מרמז לכך שהיכולת להפיל את הדלת היא גם היכולת לפרוץ את שער העיר החוצה.

גם מוטיב העיניים חוזר על עצמו פעמים רבות בסיפור הכללי.

בבראשית יג י נאמר: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר"

באותו פרק נזכרת הסתכלות אחרת והיא של אברהם: "וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ 'שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה'".

כאן לכאורה נבדלת ראייתו של לוט משל אברהם.

העיינים כאן מבטאות שייכות, מבטאות גישה, מבטאות חיבור ועל עיקרון זה כבר עמדנו בעבר בלימודנו את ספר בראשית ורק נדגים כמה מן המקומות המובהקים שבהם הוא בא לידי ביטוי:

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל"

"וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"

"וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ" וכפי שהסביר רש"י שם שריבעו.

לוט נקשר לסדום ואילו אברהם נקשר לארץ המובטחת.

אצלנו בפרשה וכפי שהערנו בשיעור הקודם ישנם שני פעלים משותפים בין סיפור הכנסת האורחים של אברהם ובין סיפור הכנסת האורחים של לוט: אצל אברהם נאמר בבראשית יח ב: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"

ואילו אצל לוט נאמר בבראשית יט א: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה"

כאן מתחילה להתקרב ראייתו של לוט לראייתו של אברהם, מה שהוביל בסופו של דבר וכפי שהזכרנו בעבר להצלתו של לוט.

אותו לוט שבתחילה נשא את עיניו אל סדום כי כולה משקה, בברחו משם מצטוה:

"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר; הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה"

אשתו של לוט שלא קיימה צו זה והביטה נענשה באותו עונש בדיוק שבא על סדום: "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו - וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" העיניים הם החיבור, אשת לוט גם בברחה עדיין קשורה הייתה לסדום ולכן קיבלה על עצמה את עונשה.

רק לאחר שסדום נחרבה והיתה לעשן, ניתן להסתכל עליה, כפי שעשה אברהם ומסופר בפרקנו:  "וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר, וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן"

 

העיניים של חתניו של לוט מונעים מהם את הצלתם בדומה גם לתהליך שעוברים אנשי עירם. מכיון שכך:

(טו) וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר:

מסגרת הזמן של המלאכים היא בתחומי החשכה, הם מגיעים לסדום בערב ואמורים לעזוב אותה עם שחר כאשר העיר חרובה, הכתובים מדגישים זאת פעם נוספת בפס' כג 'השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה' זיהוי ההפיכה של סדום עם החושך כמובן מקשר אותנו לתקופה של טרום בריאת העולם 'והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום' החושך הוא השריד של העולם הטרום בראשיתי חורבנה של סדום נעשה בזמן החשכה תקופת התהו והבהו. דוגמא לעיקרון זה מצוי במדרש מפורסם שמקורו בבבלי מסכת עבודה זרה דף ח/א:

תנו רבנן לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים

ונראה שהוא מתיישם גם בפרקנו.

בהמשך הפס' קיימת חזרה על הציווי הראשוני שמסרו המלאכים אל לוט. מעניין להשוות בין שני הציוויים: בציווי הראשון הם פוקדים עליו להוציא את חתניו בניו ובנותיו וכל אשר לו בציווי השני נשמטו חתניו וזאת כנראה בשל סירובם לצאת או חוסר האמונה שלהם בדבריו. מי שעוד נשמט בצו השני הם בניו של לוט שמופיעים בצו הראשון, כאן נתקשה להסביר מדוע נשמטו בניו של לוט מכיון שבעוד שברור לנו שחתניו של לוט סרבו לצאת מן העיר על בניו לא נזכר ולו שביב של מידע, ייתכן שזה מה שהביא את רש"י לפרש את דברי המלאכים לא כצו שמבוסס על ידע אלא על השערה:

אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום:

או כדבריו בהמשך:

ובניך - בני בנותיך הנשואות

האבן עזרא לעומתו הלך בכיוון אחר בפתרון השאלה:

או חתנים שהם כבניך וכבנותיך.

ועל פי דבריו בניו של לוט הם חתניו. אנו נוכל לסייע את פירושו השני של רש"י מן האמור בספר בראשית פרק לא מג:

וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדו 

כאשר ברור שכוונתו של לבן היא על נכדיו. מי שכן נוספה בציווי הנוכיח היא אשתו של נח שמשום מה לא הוזכרה במפורש בצו הראשון, נראה כי אשתו של נח באה במקום חתניו, מכיון שאנו יודעים גם על סוף הסיפור אנו יכולים לומר כי שתי הדמויות בעלות מכנה משותף ברור – גורלם נחרץ כגורל אנשי העיר, גם אשת לוט שנמלטת יחד אתו בסופו של דבר מסבה את פניה אחורנית והופכת לנציב מלח. עוד שינוי שחל והוא במספר הבנות שעומד על שתיים בצו זה ואילו בראשון לא ננקט מספר, עובדה זאת ניתנת להסבר מכיון שסביר להניח שללוט היו יותר משתי בנות אלא שהן היו ברשות חתניו ולא בתוך ביתו של לוט – שם היו רק שתי בנותיו ואשתו. זאת ניתן להניח גם ממה שלוט אומר לאנשי סדום 'הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעון איש' ונראה שזו גם כוונתם באמרם אליו 'שתי בנותיך הנמצאות'.

בכל מקרה ברור מדוע המלאכים מאיצים בלוט ואילו לוט לעומת זאת:

(טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:

מדוע לוט כל כך מתמהמה? נראה כי אותה התמהמהות של לוט עלולה לגרום לאבדן הצלתו לא רק במימד הזמן אלא גם במימד המוסרי. את הפסיביות של לוט הסבירו המפרשים בשני כיוונים. כיוון אחד העלה האבן עזרא על אתר וכתב:

 ויחזיקו - יבאר שפחד ואין בו כח לברוח:

לוט אחוז בהלה ופחד, ובשל כך הוא מתנהל בעצלתיים כאדם שכפאו שד. כך גם מסביר הספורנו עה"ת:

בחמלת ה' עליו. אף על פי שבזכות אברהם היה נמלט כאמרו ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה הנה כיון שהיה מאחר ומתעכב אחר אזהרת המלאכים היה ראוי להיות נספה אבל היתה החמלה עליו כי לא במרד ולא במעל היה עכובו אלא מצד עצלה ונפש נבהלה:

דבריו של הספורנו נכוחים אמנם עדיין נתקלים בקושי מן הפסוק 'בחמלת ה' עליו' שהרי על פי דבריו החזקת המלאכים ביד לוט לא באה מתוך רחמים אלא משורת הדין?

כיוון אחר שמצוי בדברי רש"י על בראשית פרק יט פסוק טז:

ויתמהמה - כדי להציל את ממונו:

לוט מתעכב כדי להציל את ממונו? ממונו חביב עליו יותר מגופו? הלא זו בדיוק התפיסה הסדומית שהממון עדיף על הנפש, הלא זהו אותו לוט שבשל העדפת הממון שלו עזב את אברהם, רש"י למעשה רוצה לומר שלוט לא באמת התנתק לחלוטין מסדום הוא לא באמת רצה לברוח אין לו לאן לברוח, ובכל זאת המלאכים מחזיקים את ידו, ייתכן שלוט לא באמת היה ראוי להינצל, אז בזכות מה הוא ניצל בסופו של דבר? 'בחמלת ה' עליו' בזכות הזכרון של אברהם "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה" ולוט כפי שראינו מתוך ההכנסת אורחים שלו מזכיר את אברהם ונקשר אליו.

 

 

[1] מה שבהחלט הולם את בקשת המלאכים 'וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום הזה'

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)