יחזקאל | פרק כ"א | 'והוצאתי חרבי מתערה'

[1]   "הַטֵּף" משמעו 'הינבא', כמו בעמוס ז', טז: "לֹא תִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק".

[2]   אין זו הפעם הראשונה שיחזקאל מביע מורת רוח מנבואה שהוא מקבל. כבר ראינו את זעקתו על הציווי לאכול עוגת שעורים שנאפתה בגללי צואת אדם (ד', יד) ואת ביטויי הכאב שלו למראה עיניו (ט', ח; י"א, יג). כל הזעקות הללו נפתחות באותה לשון: "וָאֹמַר: אֲהָהּ אֲ‑דֹנָי ה'...".

[3]   וכן מפורש להלן ל"ג, לב: "וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם".

[4]   רד"ק הציע שתי דרכים בביאור לשון הרבים "מקדשים": "כי בית המקדש ג' בתים: אולם, היכל ודביר, לבד העזרות; או אמר 'מקדשים' רמז לחרבן בית ראשון ולחרבן בית שני". אך באמת לשון ריבוי (אולי של כבוד) בנוגע למקדש מקובלת במקרא, כגון: "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" (ויקרא כ"ו, לא); "כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה' " (ירמיהו נ"א, נא); "נוֹרָא אֱ‑לֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" (תהילים ס"ח, לו); "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵ‑ל" (שם ע"ג, יז).

[5]   אומנם בנבואה על הסתלקות השכינה מן המקדש (פרקים ח'–י"א) נסעה השכינה מזרחה, ושם ביארנו שהיא נסעה לבבל. אכן, בבל היא צפונית מזרחית לארץ ישראל, ולכן ניתן להשתמש הן בצפון הן במזרח לתיאור יחסה לארץ.

[6]   כל זאת על פי הניתוח של פרק ט' בלבד, מבלי להזכיר את האמור בפרקנו.

[7]   אלא אם כן יכלו למחות באחרים, כדברי הגמרא בשבת הנ"ל, וכפי שמוסיפה גם הסוגיה בעבודה זרה מייד לאחר מכן.

[8]   במפרשים עלו עוד הצעות לפתרון הקושי. רד"ק הביא את פירוש רס"ג, שהכינויים "צדיק" ו"רשע" הם מצד יחס העם אליהם, אך באמת כולם פושעים: "'צדיק' לבעל ו'רשע' לבעל, כי מי שעובדו תמיד ובכל לב נקרא אצלם 'צדיק', ומי שאינו עובדו תמיד נקרא אצלם 'רשע', ושניהם רשעים אצל הקב"ה". בתרגום יונתן כתב: "וְאַגְלֵי מִנִיךְ זַכָּאָךְ בְּדִיל לְשֵׁיצָאָה חַיָבָךְ", כלומר שה' יגלה את הצדיקים על מנת להבדילם ולהרחיקם מעונשם של הרשעים, והכרתת הצדיקים הנזכרת כאן היא למעשה הפרדתם מהרשעים. ובדרך דומה הלך אברבנאל: "ואין הכוונה בזה שיהרג בחרבות צדיק ורשע כל אשר בירושלם, אבל רצה לומר שתשומם ירושלם מכל יושביה ושלא ישאר בה לא צדיק ולא רשע, כי הכל יכרתו בירושלם, אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי (על פי ירמיהו ט"ו, ב; מ"ג, יא). והנה יאשיהו היה צדיק גמור, ומפני צדקתו נכרת מירושלם, כדי שלא יראה ברעה, ונכלל באומרו 'והכרתי ממך צדיק', וכן אמרה לו חולדה הנביאה: 'הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה' (דה"ב ל"ד, כח)".

[9]   יחזקאל כבר נקט בביטוי זה, שהוא משל לפחד ורפיון, לעיל ז', יז: "כָּל הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם".

[10]  גם בפרק י"ב נצטווה יחזקאל לעשות מעשים סמליים (שם הייתה זו יציאה סמלית לגלות) על מנת למשוך את העם לשאול למעשיו, וכך להביאם להאזין ברוב קשב לתשובה: "בֶּן אָדָם הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עֹשֶׂה" (י"ב, ט).

[11]  ניתן לבסס את הקשר של פסוקים אלו למשל ולנמשל על המוטיב החוזר של כיליון מוחלט. במשל חזרה המילה 'כל' שלוש פעמים: "וְאָכְלָה בְךָ כָל עֵץ לַח וְכָל עֵץ יָבֵשׁ לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים", ועוד פעם אחת הופיעה בנמשל: "לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל כָּל בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן", ובסך הכול ארבע פעמים בשניהם. והינה, גם הפסוקים שלפנינו מדגישים את המוחלטות הזאת בחזרה מרובעת על המילה 'כל': "וְנָמֵס כָּל לֵב וְרָפוּ כָל יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל רוּחַ וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם".