פרק כ"ג (1) / אהלה ואהליבה

  • הרב אמנון בזק
א. שתי האחיות
פרק כ"ג מזכיר במידה רבה את פרק ט"ז, הממשיל את ירושלים לתינוקת אסופית שה' לקח אותה, טיפח אותה ובא איתה בברית, ולאחר מכן היא זינתה תחתיו עם עמים אחרים. שם היו תיאורי הזנות חריפים וקשים, אך בפרקנו הם חריפים הרבה יותר, וקשים לקריאה וללימוד ממש. נראה שהסגנון והתוכן מחריפים בשל התקרבות החורבן בפועל, שהרי הפרק הבא חותם את קובץ נבואות הפורענות שלפני החורבן.
הפרק פותח בהצגת שתי האחיות – שומרון וירושלים:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ: (ג) וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן זָנוּ שָׁמָּה מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן וְשָׁם עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן: (ד) וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה:
כבר בפתיחה בולטים שני הבדלים בין פרקנו ובין פרק ט"ז. ראשית, פרק ט"ז פתח בדברי גנאי על מוצאה של ירושלים: "אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית" (ט"ז, ג), וביארנו שם את הדברים; ואילו בפרקנו אין דברי גנאי על הורים, אלא רק תיאור אובייקטיבי: "בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ". שנית, בפרק ט"ז קיבלה האחות 'הקטנה' את מרב תשומת הלב, והאחות הגדולה נזכרה רק בפסוקים אחדים (ט"ז, מו ואילך: "וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ..."), ואילו פרקנו מציג את שתי האחיות כבר מתחילתו, ושומרון תופסת בו מקום נרחב הרבה יותר. על משמעותם של הבדלים אלה נעמוד לקמן.
שתי האחיות נזכרות יחדיו בשלב מוקדם בחייהן: "בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן". במצרים עדיין היה עם ישראל מאוחד כמובן, ותיאור הזנות של שתי האחיות עולה בקנה אחד עם גישתו הייחודית של יחזקאל, שעמדנו עליה בהרחבה בפרק כ', ולפיה חטא עם ישראל בעבודה זרה עוד בהיותו במצרים.
שלא כמו בפרק ט"ז, כאן ניתנים לשומרון ולירושלים שמות סמליים: אהלה ואהליבה. הפירוש הרווח והמסתבר הוא שירושלים נקראת 'אהליבה' מפני שה' קבע בה את מקום המקדש,[1] ואילו השם 'אהלה' מייצג ריבוי מקדשים שאינם לרצון ה', דהיינו את מקומות הפולחן הרבים שהיו בשומרון בכלל, ובייחוד את המקדשים לעגלים ששם ירבעם בן נבט בדן ובבית אל.[2]
 
ב. הזנות של אהלה
כעת בא תיאור של כל אחת משתי האחיות בפני עצמה. הנבואה פותחת באחות הגדולה אהלה, הלוא היא שומרון:
(ה) וַתִּזֶן אָהֳלָה תַּחְתָּי וַתַּעְגַּב עַל מְאַהֲבֶיהָ אֶל אַשּׁוּר קְרוֹבִים:[3] (ו) לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת[4] פַּחוֹת[5] וּסְגָנִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים: (ז) וַתִּתֵּן תַּזְנוּתֶיהָ עֲלֵיהֶם מִבְחַר בְּנֵי אַשּׁוּר כֻּלָּם וּבְכֹל אֲשֶׁר עָגְבָה בְּכָל גִּלּוּלֵיהֶם נִטְמָאָה: (ח) וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה כִּי אוֹתָהּ שָׁכְבוּ בִנְעוּרֶיהָ וְהֵמָּה עִשּׂוּ דַּדֵּי בְתוּלֶיהָ וַיִּשְׁפְּכוּ תַזְנוּתָם עָלֶיהָ: (ט) לָכֵן נְתַתִּיהָ בְּיַד מְאַהֲבֶיהָ בְּיַד בְּנֵי אַשּׁוּר אֲשֶׁר עָגְבָה עֲלֵיהֶם: (י) הֵמָּה גִּלּוּ עֶרְוָתָהּ בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לָקָחוּ וְאוֹתָהּ בַּחֶרֶב הָרָגוּ וַתְּהִי שֵׁם לַנָּשִׁים[6] וּשְׁפוּטִים[7] עָשׂוּ בָהּ:
כמו בפרק ט"ז, גם כאן הזנות היא בשני מישורים. מצד אחד זוהי זנות רוחנית, כלומר אימוץ אלילי אשור, ככוונת הדברים בתחילת הנבואה בנוגע למצרים, וכמפורש כאן: "בְּכָל גִּלּוּלֵיהֶם נִטְמָאָה". ואולם, ניכר שהמוקד בפסוקים אלו הוא הזנות המדינית דווקא, הנובעת מהתפעלות מיופיים של שרי אשור וצבאם: "בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים". תיאור הזנות הזו מוסב כנראה על אירועים שבהם הסתמכה ממלכת ישראל על ממלכת אשור, במקום לסמוך על עזרת ה'.[8]
והינה, תוך כדי תיאור הזנות עם אשור מתברר שהזנות עם מצרים, שתוארה בתחילת נבואה, לא נשכחה. אומנם הזנות הקדומה עם מצרים הייתה בוודאי זנות רוחנית בלבד, שהרי באותה עת היו ישראל משועבדים למצרים, ולא עמדו איתה בקשר מדיני. כעת נאמר שהזנות עם מצרים התמידה, וברור שבשלב זה המוקד הוא בזנות המדינית, דהיינו הישענות מלכי ישראל על מצרים. מסתבר שהכוונה לבגידה בברית עם אשור מתוך הישענות על מצרים, כפי שעשה מלך ישראל האחרון, הושע בן אלה: "עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה" (מל"ב י"ז, ג–ד).[9] מכל מקום, מנקודת מבטה של הנבואה, הזנות המדינית עם מצרים כעת היא תוצאה ישירה של הזיקה האלילית מן התקופה הקדומה במצרים.
העונש על הזנות הוא מידה כנגד מידה: בני אשור, אותם בחורי חמד מרשימים, הם שיפגעו בה, ייקחו את בניה ובנותיה, ואותה יהרגו בחרב, כעונש על הבגידה באשור מתוך הסתמכות על מצרים. ואכן, זה היה סופה של ממלכת ישראל: "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי" (שם, ו).
 
ג. הזנות של אהליבה
מכאן הנבואה עוברת לתאר את הזנות של ירושלים. זנות זו חמורה מזנות שומרון, כפי שמודגש כבר בפסוק הראשון:
(יא) וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אָהֳלִיבָה וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ:
עם זאת, ההבדל בין האחיות נראה כאן כהבדל כמותי, ולא כהבדל מהותי כפי שעלה מפרק ט"ז. כל מה שסופר מקודם על שומרון מסופר כעת על ירושלים, אלא שביתר הרחבה:
(יב) אֶל בְּנֵי אַשּׁוּר עָגָבָה פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל[10] פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם: (יג) וָאֵרֶא כִּי נִטְמָאָה דֶּרֶךְ אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן: (יד) וַתּוֹסֶף אֶל תַּזְנוּתֶיהָ וַתֵּרֶא אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר[11] צַלְמֵי כַשְׂדִּים [כשדיים כתיב] חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר:[12] (טו) חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים[13] בְּרָאשֵׁיהֶם מַרְאֵה שָׁלִשִׁים[14] כֻּלָּם דְּמוּת בְּנֵי בָבֶל כַּשְׂדִּים אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם:[15] (טז) וַתַּעְגְּבָה [ותעגב כתיב] עֲלֵיהֶם לְמַרְאֵה עֵינֶיהָ וַתִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲלֵיהֶם כַּשְׂדִּימָה: (יז) וַיָּבֹאוּ אֵלֶיהָ בְנֵי בָבֶל לְמִשְׁכַּב דֹּדִים וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם וַתִּטְמָא בָם וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם: (יח) וַתְּגַל תַּזְנוּתֶיהָ וַתְּגַל אֶת עֶרְוָתָהּ וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ: (יט) וַתַּרְבֶּה אֶת תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כ) וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם: (כא) וַתִּפְקְדִי אֵת זִמַּת נְעוּרָיִךְ בַּעְשׂוֹת מִמִּצְרַיִם דַּדַּיִךְ לְמַעַן שְׁדֵי נְעוּרָיִךְ:
תחילת התיאור מקבילה את ירושלים לשומרון בכל הנוגע ליחסים עם אשור. אכן, הזנות המדינית הייתה גם נחלתה של ממלכת יהודה, ואף היא פנתה לאשור בזמנים מסוימים, כגון בימי אחז: "וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי" (מל"ב ט"ז, ז). על כן בשלב זה הייתה מסקנת ה' מההשוואה של ירושלים לשומרון: "וָאֵרֶא כִּי נִטְמָאָה, דֶּרֶךְ אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן" (פס' יג).
אלא שירושלים לא הסתפקה בזנות עם אשור, "וַתּוֹסֶף אֶל תַּזְנוּתֶיהָ" ותזנה גם עם בבל. אהליבה מתפעלת מהמראה המרשים של בני בבל שראתה בציורי קיר, ומזמינה אותם אליה "לְמִשְׁכַּב דֹּדִים". כאן יש ביטוי מובהק למשמעות הכפולה של דימוי הזנות. על פי פשוטם, הדברים מוסבים על ההישענות הצבאית על בבל, כמו לעיל בעניין אשור, שהרי שוב מתוארים לוחמים בעלי חזות מרשימה. סביר להניח שהנבואה מכוונת לזיקה המדינית שנוצרה בין יהודה ובבל, ובייחוד בימי צדקיהו, שהומלך בידי מלך בבל, כפי שראינו בפרק י"ז. מצד שני, יש כאן רמיזה ברורה גם לכיוון האלילי: הפסוק "וַתֵּרֶא אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר צַלְמֵי כַשְׂדִּים חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר" מקביל לתיאור התועבות בירושלים לעיל ח', י: "וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב". יש כאן אפוא רמיזה לקשר שבין ההידרדרות הרוחנית של עם ישראל ובין ההישענות הצבאית-מדינית על בבל.
בפס' יז באה תפנית ביחסי יהודה עם בבל. אומנם אהליבה היא שיזמה את הקשר עם בני בבל, אך כשבאו אליה בפועל – "וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם וַתִּטְמָא בָם וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם". מסתבר שהדברים מכוונים למרידה של מלכי יהודה בבבל תוך הסתמכות על מצרים, כפי שהתבאר בהרחבה במשל הנשרים בפרק י"ז.[16] ובכן, כמו שומרון, שמרדה באשור, חטאה גם ירושלים בבגידה בבבל, וכפי שראינו במשל הנשרים, יחזקאל רואה בגידה זו כביטוי לאופייה של יהודה והתנהגותה הבוגדנית גם כלפי הקב"ה. על כן נידונו שומרון וירושלים באותו דין: "וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ". השוואה זו מחזקת את הרושם שבניגוד לפרק ט"ז, שהדגיש מאוד את השוני שבין האחיות, פרקנו חותר דווקא להשוות ביניהן, ולהציג את ההבדלים באור מינורי הרבה יותר.
כמו שנאמר לעיל על שומרון, כך נטען כאן שוב במפורש שההסתמכות של ירושלים על מצרים מקורה בימי קדם: "וַתַּרְבֶּה אֶת תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". הנביא מדמה את ירושלים לאישה המתקשה לשכוח את אהובה הראשון, ובסופו של דבר היא מזנה איתו בעודה מנהלת קשרים עם אנשים אחרים. דימוי זה מעצים את הרעיון שנידון בהרחבה בפרק כ', שהבעיות של עם ישראל שורשן בתקופת מצרים. עם זאת, מודגשת כאן גם הבוגדנות של יהודה, שעל אודותיה הורחב בפרק י"ז.
זהו אפוא עוד שוני מהותי בין פרקנו לפרק ט"ז. שני הפרקים תולים את הבעיות של ירושלים בשלבים קדומים בהיסטוריה, אך משני היבטים שונים. פרק ט"ז עומד על המוצא הבעייתי של ירושלים, "אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית" (שם, ג), ועל המוצא הבעייתי של עם ישראל בכלל: "הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ. בַּת אִמֵּךְ אַתְּ גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ אֲשֶׁר גָּעֲלוּ אַנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי" (שם, מד–מה). פרקנו, לעומת זאת, מתמקד בתקופת הישיבה במצרים, וטוען כי הנטייה לזנות רוחנית שנוצרה בתקופה זו היא הבסיס ליחסים הבעייתיים של ישראל עם עמים אחרים.
לאור זאת תובן החתירה של פרקנו להשוות בין ירושלים ושומרון, שלא כפרק ט"ז, ששם את עיקר הדגש בירושלים ומעמיק את ההבחנה בין האחיות. פרקנו רואה את שורש כל הבעיות בתקופת מצרים, שבה טרם נוצרה ההבחנה בין שומרון וירושלים. פרק ט"ז, לעומתו, עומד על מוצאה הקדום של ירושלים, ושם אכן יש הצדקה להדגיש את ההבדל המהותי בין ירושלים, שהייתה בתחילת דרכה עיר יבוסית נידחת, ובין שומרון, שנוסדה בידי מלך ישראל ונעשתה עד מהרה לבירת הממלכה. עם כל זאת, גם פרקנו אינו מתעלם לחלוטין מהפן המיוחד של בגידת ירושלים בה', שתואר בהרחבה בפרק ט"ז, ולכן למרות המגמה לצמצם את ההבדל, עדיין יש משמעות לעצם קיומו.[17]
 
[1]   "רוצה לומר: כי אהלי בה ושם אני שוכן, כי בה בית המקדש שהוא משכן כבודי" (רד"ק).
המילה 'אוהל' ככינוי למקום השראת השכינה מקורה כמובן באוהל מועד, המקדש הראשון שבנו ישראל. אומנם מימי שלמה ואילך כבר היה המקדש בית, ולא אוהל, ובכל זאת, בכמה מקומות במקרא נראה שבית המקדש מכונה גם אוהל, ראו להלן מ"א, א; ישעיהו ל"ג, כ; ירמיהו י', כ; איכה ב', ד; דה"א ט', יט–כג; כ"ג, לב; דה"ב כ"ד, ו.
גם בתיהם של ישראל בארץ מכונים בכמה וכמה מקומות אוהלים, על שם תקופת המדבר, ראו למשל יהושע כ"ב, ד–ח; שופטים י"ט, ט; שמ"א ד', י; שמ"ב כ', א; מל"א ח', סו; וכמותם רבים.
יתרה מזאת, בלשון השירה שבמקרא המילה 'אוהל' משמשת לעיתים ככינוי למקום מגורים בכלל, כגון: "אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי" (תהילים קל"ב, ג); "בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ" (משלי י"ד, יא); ועוד.
[2]   "ופירוש 'אהלה': כי האהל שלה, אין לו [=לה'] חלק בו" (רד"ק).
[3]   המילה "קְרוֹבִים" תמוהה, שהרי אשור אינה קרובה במיוחד לארץ ישראל. ונראה שהכוונה לאנשים המקורבים למלכות (כמו באסתר א', יד: "וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר... שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת"), כלומר אלו המתוארים בפסוק הבא; וכך עולה גם מפס' יב.
[4]   לבוש תכלת כלבוש אופייני לאנשים בעלי תפקיד נכבד בממלכה מוכר אף הוא ממגילת אסתר: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה" (אסתר ח', טו).
[5]   "פַּחוֹת" הם שרים, ריבוי של 'פֶּחָה'; ראו מל"א כ', כד ועוד. הצירוף 'פחות וסגנים' מופיע גם בירמיהו (נ"א, כג, נז) ובדניאל (ג', ב, בסדר הפוך).
[6]   כלומר היא תהיה למשל ולשנינה.
[7]   "שְׁפוּטִים" במשמעות 'שפטים'. וכן בדה"ב כ', ט: "אִם תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה חֶרֶב שְׁפוֹט וְדֶבֶר וְרָעָב".
[8]   כגון במה שמסופר על מנחם בן גדי מלך ישראל: "בָּא פוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ" (מל"ב ט"ו, יט).
[9]   ההישענות הכפולה על אשור ועל מצרים הטרידה גם נביאים אחרים, כגון הושע (ז', יא): "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ".
[10]  רד"ק פירש: "בכל מיני לבושים נאים, והוא כולל מה שפרט למעלה תכלת ועוד דברים רבים אחרים כמו ארגמן ושני וכר וכרמל". אך ייתכן גם ש"לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל" הם הם "לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת" האמורים לעיל פס' ו אצל אהלה.
[11]  כלומר אנשים מצוירים על הקיר.
[12]  ששר הוא צבע ששימש לציור ולצביעת כתלים, ונזכר גם בספר ירמיהו (כ"ב, יד): "הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר".
[13]  הביטוי קשה להבנה, אם כי מן ההקשר עולה שהכוונה לבגד כלשהו הניתן בראש ומסמל מעמד גבוה בתרבות הבבלית. רד"ק פירש בעקבות רש"י כי " 'טבולים' – רוצה לומר: טבולים בצבע... ו'סרוחי' – רוצה לומר: עודפים ויתרים, כמו: 'וסרח העודף... חצי היריעה העודפת תסרח' (שמות כ"ו, יב)", "כי בני בבל משימים בראשיהם צניפים צבועים, ואותם הצניפים הם עודפים ותלוים להם מאחוריהם". וייתכן שהמילה "טְבוּלִים" נגזרת מן המילה האשורית טֻבְּלֻ, שמשמעותה 'כובע ארוך' (דעת מקרא).
[14]  שלישים הם כנראה קציני צבא, כמו: "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ" (שמות י"ד, ז).
[15]  "הצירופים הבלתי שגרתיים: 'בני בבל' יחד עם 'כשדים' ונוסף לכך גם ההערה 'ארץ מולדתם' מעידים על בקיאותו של יחזקאל במנהגים ובמלבושים של העם הכשדי-הבבלי, שבתוכו הוא ישב. לפי לבושם ותוארם הבחין בין בבליים מקוריים לבין כשדים, שהשתלטו והתיישבו בבבל. הדמויות שהוא מתאר כאן הם ממוצא ארמי-כשדי" (דעת מקרא).
[16]  כפי שציינו שם, על תופעה זו עמד גם ירמיהו (ל"ז, ז–ח); ועיינו דה"ב ל"ו, יא–יג.
[17]  גם ירמיהו ניבא על שתי האחיות המזנות, וגם שם נאמר כי מעשיה של יהודה חמורים ממעשי ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם. וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת כָּל אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא שָׁבָה וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה. וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא" (ירמיהו ג', ו–ח). מעשיה של ישראל מגדירים אותה כ"מְשֻׁבָה", ואילו אצל יהודה יש היבט של בגידה – "בֹּגֵדָה יְהוּדָה" – העולה בקנה אחד עם פרק ט"ז בספרנו. עם זאת, החטאים מתוארים שם בצמצום, ועיקר התוכחה ליהודה הוא על שראתה מה קרה לישראל ובכל זאת לא שבה אל ה', וזהו הטעם להכרעת הנביא שם: "צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה".