פרק כ"ד / נבואות עשרה בטבת

  • הרב אמנון בזק
א. עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
פרק כ"ד הוא הפרק האחרון בחלקו הראשון של ספר יחזקאל, דהיינו קובץ הנבואות על ישראל עד החורבן. בפרק שתי נבואות, ובהן מעשים סמליים הממחישים את החורבן הקרב ובא. לשתי הנבואות קשר ישיר למועד אמירתן – יום עשרה בטבת שבו החל המצור על ירושלים:[1]
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם כְּתָב [כתוב כתיב] לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:[2]
יחזקאל מצטווה לכתוב במפורש את התאריך, כדי שלימים יהיה ברור שהוא אכן זיהה את היום הזה כנקודת האל-חזור בתהליך החורבן של ירושלים: היום שבו התחיל החורבן בפועל, וממנו ואילך לא תהיה עוד נסיגה. אלו גם הנבואות האחרונות של יחזקאל על ישראל עד לאחר החורבן; מאחר שהחל החורבן בפועל, שוב אין מקום להינבא עליו. ציון "עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" יסייע לנביא בהגשמת הייעוד שראינו בנבואת ההקדשה שלו: רכישת אמון העם לתקופה שלאחר החורבן – "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (ב', ה).
 
ב. נבואת הסיר
הנבואה הראשונה מבין השתיים פותחת במשל:
(ג) וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם: (ד) אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ[3] כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא: (ה) מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר[4] הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ:[5]
המשל מתאר מעשה סמלי: לקיחת סיר, מילויו במים ובנתחים טובים והעמדתו על האש כדי לבשל את הבשר ואת העצמות. אין ספק שמעשה זה חוזר לפתגמם של אנשי ירושלים בפרק י"א: "הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" (י"א, ג). אנשי ירושלים היו משוכנעים שהעיר תגן עליהם, כשם שהסיר מגן על הבשר שבתוכו מלהישרף. בפרק י"א ראינו כיצד ביטל הנביא מחשבה זו בשתי דרכים: "חַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם בְּתוֹכָהּ הֵמָּה הַבָּשָׂר וְהִיא הַסִּיר וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ... הִיא לֹא תִהְיֶה לָכֶם לְסִיר וְאַתֶּם תִּהְיוּ בְתוֹכָהּ לְבָשָׂר אֶל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם" (שם, ז–יא). כאן הוא נוקט בדרך אחרת, כפי שנראה להלן. אך בטרם יאמר מה עתיד לקרות לסיר, הוא מבאר את הסיבה לכעסו של ה' על ירושלים:
(ו) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל: (ז) כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: (ח) לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת:
ירושלים היא סיר מלא 'חלאה' – מילה יחידאית, שמקובל לפרשה: 'זוהמה' (רש"י, רד"ק). החלאה שבירושלים לא יצאה ממנה עד עתה, על כן נחרץ דינה: כל נתחיה יֵצאו ממנה; לא יופל גורל מי יינצל, כי לא יהיו ניצולים. החטא הנזכר כאן כגורם לחורבן הוא שפיכות הדמים,[6] שלא כוסו ולא כופרו מעולם.
הרעיון שדם שנשפך ברצח זועק לכפרה עולה בכמה מקומות במקרא. כבר לאחר הרצח הראשון נאמר: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד', י). התורה מזהירה שאם לא יועמד הרוצח למשפט, הדם ימשיך לטמא את הארץ: "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר ל"ה, לג). כיסוי דם הנרצח בעפר מסמל ניסיון להסתיר את הרצח, כמו שנאמר לקין: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (בראשית ד', י).[7] ומצד שני, כאשר הרוצח לא נענש, דומה דם הנרצח כאילו לא כוסה, ועודו גלוי ותובע צדק, כקריאתו של איוב (ט"ז, יח): "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי". מאחר שירושלים לא עשתה צדק, ולא הענישה את שופכי הדמים, הריהי חשובה כמי שהניחה את הדם במקום שלא יוכל להיכסות, כלומר כמי שמנעה בעצמה את הכפרה: "עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר". ואף ה' לא יכסה על הדם השפוך, אלא יוודא שהדם יישאר גלוי, וינקום את נקמתו: "לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת".
כעת הנביא חוזר אל הסיר והנתחים שבו ולגזר דינם:
(ט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אוֹי עִיר הַדָּמִים גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה: (י) הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה[8] וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ:[9] (יא) וְהַעֲמִידֶהָ עַל גֶּחָלֶיהָ רֵקָה לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ[10] וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ: (יב) תְּאֻנִים הֶלְאָת[11] וְלֹא תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ:[12] (יג) בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ[13] לֹא תִטְהֲרִי עוֹד עַד הֲנִיחִי אֶת חֲמָתִי בָּךְ:
בזה מתנפצת אשליית הסיר המגן על הבשר. האש שתחת הסיר תגדל מאוד, עד שיתבשל הבשר עד תומו, וכל מה שבסיר יישרף. או אז ייוותר הסיר ריק על גבי הגחלים עד שיישרף בעצמו – משל לשרפת העיר גופה – ורק בדרך זו תכלה טומאתה. כל זה מתחיל למעשה כבר כעת, בעצם היום הזה:
(יד) אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי לֹא אֶפְרַע וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
 
ג. מות אשתו של יחזקאל
בנבואה השנייה יחזקאל מצטווה על מעשה סמלי מסוג אחר, הכרוך בסיטואציה מזעזעת:
(טו) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (טז) בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: (יז) הֵאָנֵק דֹּם[14] מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה[15] פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ[16] וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ[17] וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם[18] וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל:[19] (יח) וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי:
כדי לבצע את המעשה הסמלי, אשתו של יחזקאל צריכה למות, ואז לא ינהג הנביא שום מנהג של אבלות. בכך יש קושי רב: הייתכן שנגזר דינו של אדם למות רק על מנת לשמש מסר סמלי לבני ישראל? וכמה צריך יחזקאל לסבול, שעליו לאבד את אשתו האהובה, מחמד עיניו, בשליחותו הנבואית? אולי משום כך מודגש: "בְּמַגֵּפָה", כלומר שבלאו הכי הייתה מגפה בעם, ואשתו של יחזקאל הייתה עתידה להיספות בה. אם כן, מה שהתחדש כאן לא היה מיתתה, אלא רק הציווי ליחזקאל שלא לנהוג מנהגי אבלות עליה.
התנהגות תמוהה זו מביאה את העם להתעניין:
(יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה:
וכעת מתבררת משמעותה הסמלית של התנהגות זו:
(כ) וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר ה' הָיָה אֵלַי לֵאמֹר: (כא) אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ: (כב) וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ: (כג) וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו: (כד) וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ‑דֹנָי ה':
אשתו של יחזקאל היא משל למקדש[20] ולבנים ולבנות שנותרו בארץ: גם בני ישראל לא ינהגו מנהגי אבלות על חורבן המקדש ועל מות בניהם ובנותיהם בחרב. מה משמעותה של קביעה זו? מדוע לא ינהגו ישראל אבלות על המקדש ועל ילדיהם המתים?[21]
רש"י הציע שני הסברים להתנהגות זו: "לא תנהגו אבילות, כי אין מנחמין לכם, שאין בכם אחד שלא יהיה אבל, ואין אבילות אלא במקום מנחמים. דבר אחר: שתהיו יראים לבכות לפני הכשדים שאתם בתוכם". ברם, שני ההסברים האלה אינם קשורים לסיטואציה שיחזקאל שרוי בה, שהרי אותו היה אפשר לנחם, והוא לא היה ירא מפני הכשדים. לפי גישה זו יש לומר שההשוואה ליחזקאל היא חיצונית, וקשורה רק למציאות עצמה, ולא לנסיבותיה.
אך דומה שיש כאן יותר מזה. ההימנעות ממנהגי אבלות, היא היא הביטוי העמוק ביותר לצער ויגון. מנהגי האבלות גופם הם צעד של הכרה באובדן; הם מבטאים יכולת להפנים את האבל, ולתת פורקן לרגשות באמצעות מעשים המביאים את הצער לביטוי. ואולם, חורבן המקדש ומות הילדים הם אירוע שלא ניתן לעכל אותו כלל, ולכן אין מקום לניהוגי אבלות, שהם בגדר התנהגות אנושית טבעית. במקום זאת "וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו": צער שכזה אינו יכול לבוא לביטוי במילים, אלא רק בזעקה כשל חיה שכולה.
זהו שיאה של תקופת האלם שהוטלה על יחזקאל, הן מצד משך האלם והמוחלטות שלו הן מצד מה שהוא מסמל.
מצד משך האלם כיצד? לקמן פס' כז נאמר ליחזקאל שתקופת האלם תסתיים ביום בוא הפליט לגולה להשמיע את בשורת החורבן. דבר זה אירע כעבור קרוב לשנה וחצי לאחר החורבן, שלוש שנים לאחר המסופר בפרקנו: "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר. וְיַד ה' הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת פִּי עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד" (ל"ג, כא–כב). אלא שעד כה הופסק האלם מפעם לפעם ויחזקאל נצטווה לומר לעם נבואות, ואילו בשלוש השנים האלה השתיקה היא מוחלטת: כאמור, עד לאחר החורבן אין יחזקאל מתנבא עוד על בני ישראל.[22]
ומצד מה שהאלם מסמל כיצד? כזכור, לאחר נבואת ההקדשה שלו לא היה יחזקאל מסוגל להעביר לעם את המסרים הקשים, והוא ישב דומם: "וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (ג', טו). בעקבות זאת נגזרה על יחזקאל גזרת האלם: "וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה" (שם, כו). וביארנו שם את משמעות הגזרה: השתיקה שבחר בה יחזקאל נעשתה בעצמה סמל – כלי להבעת המסר שאין עוד טעם בתוכחות לעם ישראל. אומנם מדי פעם פתח ה' את פיו של יחזקאל, כביטוי לחשיבות שיש בכל זאת בנבואתו – לא להחזיר את בית המרי בתשובה, אלא למלא את התפקיד שלו יועד מלכתחילה: "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם". כעת בא המסר של השתיקה לשיאו הקיצוני ביותר: השתיקה אחרי מות אשתו של יחזקאל תהווה אף היא מסר – ביטוי לגודל היגון הצפוי לאחר החורבן.
 
ד. הפליט
והינה, בנקודת שפל זו דווקא נפתח פתח של תקווה, החותם את חלקו הראשון של ספר יחזקאל:
(כה) וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם: (כו) בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ[23] לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם:[24] (כז) בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
בו ביום שיביא הפליט את בשורת החורבן הנוראה, תתחיל תקופה חדשה בחיי הנביא. האלם יסתיים, ומכאן ואילך יוכל יחזקאל לדבר כהרגלו, ומסריו ישתנו: לא חורבן בלתי-נמנע, אלא פתחה של תקופת ציפייה לשיבת ישראל לארצו, לגאולה ולבניין המקדש מחדש – הנושאים הנידונים בחלקו האחרון של הספר. וכשם שנאמר על היגון על החורבן: "וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת" (פס' כד), כך נאמר לו גם על התקופה שאחרי החורבן: "וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' " (פס' כז). נביא החורבן והגלות עתיד להפוך לנביא התקווה והגאולה.
* * *
בזאת נחתמת מחציתו הראשונה של ספר יחזקאל, ועימה לימודנו בספר לשנה זו. חלק זה גדוש בנבואות קשות וחריפות, ולעיתים נדירות יחסית גם בפסוקים ובביטויים סתומים וקשים להבנה. עם זאת, תוכני הנבואות ברורים למדיי, והשימוש בביטויים רבי משמעות ובמעשים סמליים מגוונים יוצר מתח, עניין ועומק. יישר כוחם של כל אלו שעקבו אחרי פרקי הספר עד כאן, ובע"ה נזכה להשלים בעתיד את חלקו השני.
תודה מיוחדת לבעז קלוש על עבודתו המקצועית והמסורה בעריכת השיעורים. עינו הבוחנת ורגישותו לדיוק מלווים את שיעוריי באתרא קדישא הדין מזה שנים, אך מעלה מיוחדת יש לתכונות אלו בעיסוק בפרקי נבואה קשים יותר, כמו בספר יחזקאל, ותרומתו לתוצר הסופי המוגש לפני הקוראים הייתה השנה משמעותית במיוחד.
תודה לכל המגיבים ששאלו, העירו והאירו, וכרגיל, אשמח להוסיף לקבל שאלות והערות גם בהמשך.
יהי רצון שנזכה להגשמת נבואות הנחמה של יחזקאל, ובהן הפסוק שקראנו בפרק ט"ז: "וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם".
אמנון בזק
 
[1]   תיארוך זה של התחלת המצור מופיע גם בתיאור החורבן בסוף ספר מלכים: "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ" (מל"ב כ"ה, א–ב). בנבואת זכריה נזכר 'צום העשירי' בין הצומות על החורבן: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה" (זכריה ח', יט), ולדעת רבי עקיבא זהו עשרה בטבת; אך יש חולקים וסוברים שהכוונה לאירוע אחר (ראו תוספתא סוטה פ"ו הלכות י–יא [במהדורת ליברמן, ועיינו עוד בתוספתא כפשוטה שם, וראו גם להלן הערה 23]).
[2]   רבי דוד אבודרהם למד מן המילים "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" שאילו היה עשרה בטבת יכול לחול בשבת, היה הצום דוחה אותה, שלא כשאר התעניות: "וחילוק יש ביניהם, שארבעת הצומות הם נדחין לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת... ואפילו היה חל בשבת, לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה', כמו ביום הכפורים" (ספר אבודרהם, סדר תפלת התעניות). אך כתב על כך רבי יוסף קארו: "ולא ידעתי מנין לו זה" (בית יוסף, אורח חיים סימן תקנ).
[3]   מפסוק זה ואילך באה המילה 'סיר' בלשון נקבה.
[4]   "דּוּר" – ציווי מלשון 'מדורה', רוצה לומר: ערוך את מקצת העצמות תחת הסיר על מנת להבעיר בהן את האש (על פי רד"ק).
[5]   ה"עֲצָמִים", דהיינו העצמות, משמשות אפוא שני דברים: העצמות הראויות למאכל מונחות בסיר ומתבשלות בו, והעצמות שאינן ראויות למאכל מונחות תחת הסיר כחומר בערה.
[6]   כמו בנבואות קודמות, ראו למשל ט', ט; פרק כ"ב (באריכות); כ"ג, לז.
[7]   "לאמר: אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה, ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה, ולא תכסה עוד על הרוגיה, כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה, כגון הזריעה והנטיעה. וזה עונש כל שפיכות דם בארץ, כענין שכתוב 'כי הדם הוא יחניף את הארץ' " (פירוש הרמב"ן שם).
[8]   "כאשר הבשר מתבשל יתר על המידה, הריהו מאבד את צורתו והוא דומה למין מרקחה" (דעת מקרא).
[9]   "יֵחָרוּ" – יישרפו, כמו לעיל ט"ו, ד: "הִנֵּה לָאֵשׁ נִתַּן לְאָכְלָה אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר הֲיִצְלַח לִמְלָאכָה".
[10]  "נְחֻשְׁתָּהּ" של הסיר היא תחתיתה, כמו לעיל ט"ז, לו: "יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ".
[11]  גם זה מן הביטויים הסתומים המופיעים מפעם לפעם לקראת סופו של חלק זה של הספר. נראה כי כוונת הדברים שהעיר ירושלים הלאתה והוגיעה את עצמה במעשי האוון הרבים (רד"ק). ומסתבר שלשון "הֶלְאָת" נופל על לשון "חֶלְאָתָהּ", הבאה פעמיים בפסוק זה.
[12]  שיעור הכתוב: 'וְלֹא תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ [אלא] בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ' (רד"ק), כלומר הדרך היחידה להוציא מהעיר את החלאה שבה היא שרפתה באש.
[13]  רוצה לומר: את נותרת בטומאת הזימה שלך, כי למרות הניסיונות של ה' לטהר אותך, באמצעות תוכחות הנביאים, את לא שבת מדרכך ולא טהרת (רש"י, רד"ק).
[14]  רוב המפרשים הבינו ש"הֵאָנֵק" היינו 'היאנח', והכוונה: '[מ]הֵאָנֵק דֹּם', כלומר "דום מלהיאנק, אל תרים קולך כעל שאר המתים" (דעת מקרא).
[15]  נראה שסדר המילים הפוך, ושיעור הכתוב: 'אֵבל מתים לא תעשה'. ועיינו רד"ק, שציין למקומות אחרים שיש בהם תופעה זו.
[16]  על דרך הפשט 'פאר' הוא מצנפת (כמו "פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת" [שמות ל"ט, כח]), ומכאן שנהגו שאבל איננו חובש מגבעת. אפשר שטעם הדבר, שראשו של האבל צריך להיות פרוע, כפי שעולה מן הציווי לאהרן ולבניו הנותרים שלא לנהוג מנהגי אבלות אחרי מות נדב ואביהוא: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ" (ויקרא י', ו), וכן מהציווי על המצורע: "וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" (שם י"ג, מה). וחז"ל דרשו מכאן ש"אבל אסור להניח תפילין" (מועד קטן טו ע"א).
[17]  מכאן שאבל אסור בנעילת הסנדל (שם טו ע"ב).
[18]  האבל צריך לכסות את שפמו, ויחזקאל נאסר כאן גם בכך. מנהג זה נזכר אף הוא במצורע: "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" (ויקרא י"ג, מה).
[19]  חז"ל למדו מכאן ש"אבל – יום ראשון אסור לאכול לחם משלו" (מועד קטן כז ע"ב), אלא אנשים מביאים לו אוכל, וגם סעודת הבראה זו נאסרה על יחזקאל. כיוצא בזה נאמר בנבואת ירמיהו בפרק ט"ז, שתוכנה מקביל במידה רבה לנבואה שאנו עסוקים בה: "וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ" (ירמיהו ט"ז, ז).
[20]  "ואמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו ראשונה – כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר: 'בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה לא תספד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך', וכתיב: 'ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב', וכתיב 'הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם' " (סנהדרין כב ע"א).
[21]  גם אהרן ובניו נצטוו שלא להתאבל על נדב ואביהוא לאחר מותם, אך זה היה על שום מעמדם המיוחד בימי המילואים וביום השמיני: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ... וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם" (ויקרא י', ו–ז).
[22]  אך הוא מתנבא על הגויים: בין סיום פרקנו לבין בוא הפליט מפרידים שמונה פרקים ובהם נבואות על עמי האזור, שנאמרו, רובן ככולן, בתקופה זו. מכל מקום, נבואות אלו אינן על ישראל, וגם לא נכתב בפני מי אמר הנביא נבואות אלו בשעה שקיבלן; ואולי לא אמרן באותה שעה כלל ועיקר, ומסרן רק בזמן מאוחר יותר.
[23]  המילים "בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם... בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ" קשות, שהרי כאמור, חלפו שנה וחצי כמעט בין החורבן ובין בוא הפליט. רש"י פירש שהמילים "בַּיּוֹם הַהוּא" אכן אינן מוסבות על הפסוק שלפניהן, אלא הן מחוברות למה שלאחריהן, כלומר לפס' כז: "וכן פתרונו: ביום ההוא שיבא הפליט אליך להשמיע אזנך, ביום ההוא יפתח פיך". ואילו רד"ק כתב ש"בַּיּוֹם הַהוּא" היינו 'בעת ההיא', ולא באותו יום ממש. ואולי יש להבין מילים אלו על פי הדעה שהגולים "עשו יום שמועה כיום שריפה" (ראש השנה יח ע"ב; תוספתא סוטה פ"ו הי"א [מהדורת ליברמן]), כלומר קבעו את יום חמישה בטבת – יום קבלת הבשורה על החורבן מפי הפליט – כיום אבל, כאילו אירע החורבן ביום זה ממש (דעה זו מזהה את 'צום העשירי' בחמישה בטבת, ראו הערה 1).
[24]  "להשמיע לאזנים דבר החרבן" (רד"ק).