שמואל א | פרק כ"ו | שאול בידי דוד - פעם נוספת | 1

א. הכפילות

פרק כ"ו מתאר שעת כושר נוספת שנזדמנה לדוד לפגוע בשאול. בפרטים רבים דומה המסופר בפרק זה למסופר בפרק כ"ד, עד כדי תמיהה: מה הצורך בסיפור החוזר על עצמו פעמיים? נציין תחילה את נקודות הדמיון שבין שני הסיפורים:

א. שני הסיפורים פותחים באופן דומה ביותר - הלשנה של הזיפים לשאול על מיקומו של דוד:

וַיְהי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ[1] לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי (כ"ד, א);

וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן (כ"ו, א).

ב. בשני הפרקים יוצא שאול למרדף עם כוח זהה, ומגמתו מתוארת בלשון מקבילה:

וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים
(כ"ד, ב);

וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד בְּמִדְבַּר זִיף (כ"ו, ב).

ג. בשני המקרים נוצרת סיטואציה שבה יכול דוד לפגוע בשאול מבלי ששאול מודע בכלל לנוכחותו:

וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים... וַיָּקָם דָּוִד (כ"ד, ב-ד);

וַיָּקָם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל (כ"ו, ה).

ד. בשני המקרים פונים אנשי דוד אליו ואומרים לו שמאת ה' נקרתה לו ההזדמנות לפגוע באויבו:

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ (כ"ד, ד);

וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱ-לֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ (כ"ו, ח).

ה. בשני המקרים דוד שולל בתוקף את ההצעה לשלוח יד בשאול, המכונה בפיו "משיח ה'":

וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא (כ"ד, ו);

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה... חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה' (כ"ו, ט-יא).

ו. בשני הסיפורים לוקח דוד דבר מה משאול:

וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט (כ"ד, ד);

וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל (כ"ו, יב).

ז. בשלב זה פונה דוד לשאול, בשני המקרים, ושואל אותו מדוע הוא רודף אחריו. בשני המקרים מציג דוד לפני שאול את מה שלקח ממנו כהוכחה שאין לדוד מגמה לפגוע בשאול:

וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ. הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא. וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (כ"ד, ט-יא);

וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה. וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה'... וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ... וַה' יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָד וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה' (כ"ו, יח-כג).

ח. גם תגובתו של שאול לדברי דוד בשני המקרים דומה:

וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד (כ"ד, טז);

וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד (כ"ו, יז).

ט. בשתי הפניות של דוד לשאול הוא מקטין את דמותו שלו עד לכדי "פרעוש":

אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד (כ"ד, יד);

כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים (כ"ו, כ).

י. לסיום ההקבלות נציין, שבשני הפרקים מכיר שאול בסופו של דבר בצדקתו של דוד:

וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה. וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי ה' בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי (כ"ד, יז-יח);

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד (כ"ו, כא).

כאמור, הקבלות אלו מעוררות תמיהה על הצורך בתיאור הכפול.[2] המדרש עומד על כפילות זו ומציע לה הסבר, המבוסס על נקודה שאינה מופיעה בפשוטו של מקרא:

כיון שהלך לו שאול, אמרו לו גבוריו: וכי בשביל שלא הרגך במערה היה צדיק? יודע היה שאם היה עושה לך מאומה, היינו נכנסין ואוכלין אותו מיד, הביט ונתיירא. כיון ששמע - 'ויקם וילך מדבר זיף'... 'ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר לאמר הלוא תענה אבנר', אמר לו: מה יש לו עכשיו לענותי, הרי אמרתם אמש לשאול על דבר המערה, שאלמלא עשה לך מאומה, היינו נכנסין ואוכלין אותו מיד, עכשיו הרי החנית והצפחת, מה יש לך לענות? 'הלוא תענה אבנר'! ולא היה לו לענות והיה כאילם ולא הודה בצדקו של דוד (מדרש תהילים, מזמור נ"ח).

על פי המדרש, לאחר המעשה הראשון טענו גיבורי שאול כי לא מצדקתו נמנע דוד מלפגוע בשאול, כי אם מפחד אנשיו של שאול, ולכן שב שאול לרדוף אחרי דוד; לעומת זאת, בניסיון השני, בו הצליח דוד לקחת את החנית ואת הצפחת מלב מחנה שאול מבלי שאיש יבחין בכך, שוב לא ניתן היה לטעון כלפיו כי לא נהג בצדקות. דא עקא, שטיעון זה של אנשי שאול כלל אינו נזכר במקראות על פי פשוטם.

ב. דוד שלאחר אביגיל

בעיון מעמיק יותר ניתן לראות, שדווקא נקודות ההקבלה שבין שני הסיפורים מחדדות את ההבדל המהותי שביניהם, שהוא המצריך את שני הסיפורים. עמדנו (שיעור 46) על כך שהסיפור בפרק כ"ד מבטא כישלון מסוים של דוד, שבשלב הראשון לא השיב לקריאות אנשיו; הוא קם וכרת את מעילו של שאול,[3] צעד שיש בו משום ביזוי ופגיעה במלך,[4] ורק אז חזר להוכיח את אנשיו.

בפרק כ"ו התמונה שונה לחלוטין. דוד יורד מלכתחילה בלא שמוזכרת כל כוונה לפגוע בשאול. אדרבה, בניגוד למפגש הקודם, המפגש הנוכחי אינו מקרי: זהו מעשה יזום של דוד, הנובע מרצונו להוכיח לשאול שאין לו כוונה לפגוע בו. רק אבישי הוא זה שמציע שהוא עצמו - ולא דוד! - יפגע בשאול, ודוד דוחה זאת מיד וללא היסוס. בניגוד לפרק כ"ד, בו כורת דוד את כנף מעילו של שאול - צעד שהיה, כאמור, בלתי-הפיך ומבזה - בפרק כ"ו נוטל דוד את החנית ואת צפחת המים, ובסופו של דבר גם מחזיר אותם לשאול. מסתבר שלקיחת החנית, אותה השליך שאול בעבר פעמיים על דוד, נועדה לרמוז לשאול בעדינות כי אין הוא זקוק לה.[5]

נמצאנו למדים שפרק כ"ו אינו דומה לפרק כ"ד; נהפוך הוא, פרק כ"ו הוא תיקון לפרק כ"ד - דוד מתקן בו את הליקויים שהתרחשו בסיפור הראשון. כל שמבקש דוד הוא לחזור ולהוכיח לשאול את צדקתו, אך הפעם בלא שום לבטים, ובלא לתת לקולות שליליים להישמע. ואכן, יש בפרק כ"ו ביטוי לכך שדוד מתקן את דרכו - בסיפור זה בא גם סיוע מאת הקב"ה, דבר שלא נזכר בפרק כ"ד:

(יב) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת ה'[6] נָפְלָה עֲלֵיהֶם:

שומריו של שאול נרדמו כולם, כיוון שנפלה עליהם תרדמה מאת ה'. על פי דרכנו ניתן לומר, שדווקא בגלל התיקון שבפרק זה זכה דוד לסייעתא דשמיא, ותכניתו להוכיח את צדקתו לשאול עלתה יפה.

מה גרם לשינוי בדרכו של דוד בין שני הפרקים? דומה שניתן לענות על כך במילה אחת: אביגיל. בפרק כ"ה ראינו את השפעתה של אביגיל על דוד, ואת הצלחתה למנוע את דוד מבוא מדמים ומפגיעה בנבל באופן בלתי-מוצדק. לאחר נישואי דוד לאביגיל, ניכרת השפעתה הברוכה עליו, ורוח מתונה יותר מלווה אותו מכאן ולהבא.[7] מיקומו של פרק כ"ה, בין שני הסיפורים הדומים שבפרקים כ"ד וכ"ו, אינו מקרי, שכן פרק זה הוא המפתח להבנת ההבדלים שבין הסיפורים.

הזיקה שבין פרק כ"ו לפרק כ"ה ניכרת גם מבחינה לשונית ותוכנית: דברי דוד לאבישי "חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת" (כ"ו, י), מקבילים למה שנאמר בנבל - "וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת" (כ"ה, לח); דוד הבין כי מי שרוצה לפגוע בו יינגף על ידי ה', ולא על ידי דוד עצמו.

ג. אחימלך החתי

כעת נוכל לחזור לפרקנו ולעיין ביתר הרחבה בפרטים המוזכרים בו, ונפתח כאן בנקודה אחת. לפני ירידתו של דוד למחנה שאול מסופר:

(ו) וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר מִי יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ:

מקרא זה אומר דרשני: מדוע מציין המקרא כי דוד פנה אל אחימלך ואל אבישי, וכי רק אבישי נענה לבקשה? ומיהו בכלל אחימלך החתי,[8] שאינו נזכר בשום מקום אחר, אף שכאן הוא מוזכר תחילה, לפני אבישי בן צרויה?

בפשטות ניתן לומר, שאחימלך לא מיהר להתנדב, מפני שעדיין לא ידע מה באמת מתכוון דוד לעשות. דוד לא שיתף את אנשיו בכך שאין בכוונתו לפגוע בשאול. אבישי, שהיה להוט לפגוע בשאול, מיהר להתנדב למשימה, בתקווה שנוכחותו תסייע לדוד לקבל את ההחלטה להרוג את שאול. אחימלך היה אדם מתון יותר, ולא רצה ליטול חלק במעשה שחשש כי עומד להיעשות.

רבי עמוס חכם (הובאו דבריו בפירוש דעת מקרא על אתר, הערה 11) העלה אפשרות מעניינת: שאחימלך החתי הוא הוא אוריה החתי, בעלה של בת שבע. מבחינה לשונית, ניתן לבסס רעיון זה על החילוף האפשרי שבין אחימלך לאחיה (השווה "אחיה בן אחיטוב", לעיל י"ד, ג, ל"אחימלך בן אחיטוב", לעיל כ"ב, ט): אם אחימלך הוא אחיה, הרי שהמרחק שבין 'אחיה החתי' ל'אוריה החתי' איננו גדול.[9]

אם נקבל חידוש זה, כי אז ייתכן שיש לפרקנו משמעות נוספת. כאמור, דוד מחפש מי ש"יֵרֵד" אתו למחנה, אך רק אבישי מתנדב, ואחימלך אינו מוכן לרדת. והנה, גם בשמ"ב י"א מנסה דוד לשכנע את אוריה החתי לרדת (לביתו) - וגם שם מסרב אוריה (השורש יר"ד משמש בפִסקה זו כמילה מנחה)!

וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ. וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ... (שמ"ב י"א, ח-י)

מה משמעות הזיקה שבין שני הסיפורים? במבט לאחור ניתן לומר, כי על אף שפרקנו מהווה תיקון לפרק כ"ד, עדיין אין התיקון שלם לחלוטין, שכן עדיין לא היה ברור לכול כי פני דוד לשלום. אכן, בפרק זה לא ניתן לראות ביקורת של ממש על דוד. אבל במבט לאחור, כשאנו לומדים את פרשת בת שבע ואוריה החתי ושואלים את עצמנו כיצד הגיע דוד לידי שפיכות דמים שכזו, ניתן יהיה להצביע גם על פרקנו ולומר, שהבעיה הייתה קיימת כבר אז. בחוסר המוּדעות המספקת לצורך לחדד לאנשיו שאין להעלות בשום אופן על הדעת פגיעה בשאול, זרע דוד את זרעי הפורענות, שהצמיחו לימים גם בו חוסר זהירות ביחס לחיי אדם.

ניתן גם לומר, שמשום כך בחר המקרא לשנות במקצת את שמו של אוריה ולהסבו לאחימלך, כדי לטשטש את הזיקה בין סיפור שהוא ביסודו חטא לסיפור שהוא ביסודו תיקון. הזיקה שבין שני הסיפורים ניכרת רק במבט שני.