תולדות | מעשה הגנבה

ספר בראשית פרקים כז-כח - סוף

בשיעור הקודם הסברנו בין היתר את התעלמותו של יצחק מקולו של יעקב כמכוונת מאת ה' בכדי לאפשר ליעקב את נטילת ברכותיו של יצחק. הסברנו התמקד בעיקר במישור הנבואי על פיו השתלשלו הדברים, אמנם כעת אנו מבקשים להתמקד במישור המציאותי בעיקר סביב נקודת מבטו של יצחק, כיצד קרה הדבר שלא שמע את קולו של יעקב?

טרם נשיב על שאלה זו נוסיף ונשאל גם על המשך הפסוקים. בפס' כו מבקש יצחק מיעקב:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשֲׁקָה לִּי בְּנִי:

ואכן יעקב ממלא את אחר דברי אביו:

 וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה:

מה מהות הנשיקה הזו? דרכם של הקרובים לנשק זה לזה בעת פרידתם. דוגמה למנהג זה מצוי בפרק לא בספרנו כאשר לבן מותח ביקורת על התנהלותו של יעקב ואומר לו:

(כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: (כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשו

כך גם נהג יעקב עם בניו של יוסף סמוך לפטירתו וכפי שמסופר בפרק מח בספרנו:

(ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: (ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם: (י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם:

ייתכן כי גם בפרקנו כאשר יצחק מברך את בנו בטרם ימות וכפי שהוא אומר זאת במפורש בפס' ב:

וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתי

והדבר מוזכר גם בפס' ד:

וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

אמנם מפרשים מסויימים ראו בנשיקה הזאת עוד מבחן לזהותו של הבן שניצב מול יצחק. כה הם דברי החזקוני על פס' כז:

ויאמר ראה ריח בני - משהריח ריח הבגדים אמר אין כאן ספק. וצריך לסרס המקרא ראה בני ריח אלו, כריח השדה.

יצחק ביקש לבצע מבדק נוסף לבן שניצב מולו, ואכן משהריח את ריח בגדיו הבין שהניצב מולו אינו אלא עשו. אמנם דוקא טענה שכזאת עשויה לעורר תמיהה מסויימת. הכתובים מדגישים היטב כי רבקה עטפה טוב טוב את יעקב בשערות על ידיו ועל חלקת צואריו אך בפניו היא לא נגעה. אם יעקב בא ומנשק את אביו הרי שיצחק היה אמור להרגיש במגע לחייו החלקים של בנו. אבל יצחק מתעלם מן הנשיקה כפי שהתעלם מקולו של יעקב והולך על פי הריח. את שתי הבחינות יעקב עבר בהצלחה אמנם שאלה אחת מרכזית ניצבת ברקע: מדוע התעלם יצחק מקולו ומנשיקתו של יעקב?

נשיב על שאלתנו באמצעות מודל שקיים אצל סיפורי יוסף ואחיו. בעת מכירתו של יוסף האחים עמדו וראו את צרתו והיו אדישים אליה, הם עצמם מודים ומתוודים על כך בפרק מב פס' כא, תוך כדי מסכת התלאות שהם עוברים בבית פרעה:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת

נשים לב לדברי האחים: הם אמנם ראו את יוסף אך לא שמעו את קולו. הדבר מומחש ברגע שיוסף נשבר ומגלה את עצמו אל מול האחים ונותן את קולו בבכי ואז מופיע התיאור הבא בפרק מה פס' א-ב:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:

כולם שומעים את בכיו של יוסף אבל האחים שלו ששומעים את קולו - הקול המוכר עוד מבית אבא, לא מסוגלים להגיב למה ששמעו:

וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו

רק כאשר הוא מתודע אליהם הוא אומר להם (שם פס' יב):

"והִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם:"

יוסף ממחיש להם את דיבורו בעזרת העיניים הוא ניגש אליהם:

"וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם"

ורק אחר כך:

וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ:

ורק אחר כך הם מדברים איתו כאשר הוא נותן קולו בבכי עליהם. קודם לכן האחים לא שמעו את יוסף,רק במפגש האחרון עמו הם שמעו את קולו הבוכה כמו שלא שמעו מעולם, גם לא במכירתו.

גם כאן יצחק כביכול מתעלם מקולו של יעקב ומנשיקתו[1]. יצחק מבקש מבנו לנשק לו לפני פרידתו אך הוא מתעסק עם הריח שלו. יצחק שאהב את עשו ולא את יעקב לא שמע את קולו של יעקב כשהוא מביא לו את הציד ולא הרגיש את שפתיו כאשר נשק לו לאחר שאכל מן המטעמים. יצחק מנוכר ליעקב ולכן גם לא שומע את קולו ולא מרגיש בנשיקותיו. אחד הביטויים לריחוק שבין יעקב ליצחק נמצא בדבריו של יעקב לרבקה בפס' יב:

 אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה

ידועים דברי הגאון מוילנא וז"ל:

"יש לבאר דהנה על לשון ספק יבא בלשון הקודש בשני שמות הנרדפים האחד בלשון "פן" והשני בלשון "אולי" והחילוק ביניהם כך הוא דאם הוא חפץ שלא יתקיים הספק אשר עולה על דעתו נאמר בלשון "פן" כמו "פן יפתה לבבכם" (דברים יא', טז'), "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" (דברים טו', ט'), "פן יהיה בך איש או אשה אשר לבבו פונה היום", ומוכח מלשון "פן" שהאומר אינני חפץ שיתקיים הספק וכמו שאמרו חז"ל "השמר", "פן", ו"אל" אינו אלא לא תעשה. ואם האומר יחפוץ שיתקיים הדבר אז אומר בלשון "אולי" כמו "אולי אבנה ממנה" (בראשית טז', ב'), "אולי ישא פני" (שם לב', כא'), "אולי יש חמישים צדיקים" (שם יח', כד'), "אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב', ל'), "אולי אוכל להילחם בו" (במדבר כב', יא') וכדומה. א"כ – מוכח מלשון אולי שהאומר חפץ שיתקיים הספק..."

לכאורה יעקב היה אמור על פי דברי הגאון להשתמש בלשון 'פן' שהרי יש לחשוש מגילויו כיעקב. אמנם יעקב משתמש בלשון אולי. על אף הסכנה שבגילויו זה, יעקב מתפלל למגע ומישוש מידי אביו , הלואי ימושני אבי, מה שלא זכה לו יעקב עד כאן, שהרי תשומת הלב של יצחק התמקדה עד עתה בבנו עשו.

המודל הזה קיים גם בפרשת העקידה. הקב"ה מצווה את אברהם אבינו בפרק כב פס' ב:

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

אברהם נדרש להישאר לכל אורך הדרך בהאזנה והקשבה לקול ה' שאמור להכוין אותו למקום המיועד. אמנם מבחין במקום לא מתוך שמיעה אלא מתוך ראיה:

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:

החוש השמעי של אברהם אבינו היה פחות מפותח מחוש הראיה שלו. בדומה לאחי יוסף ששמיעתם הלקויה את יוסף מנעה מהם להבחין כי יוסף הוא המדבר אליהם, ובדומה ליצחק ששמיעתו הלקויה את יעקב מנעה ממנו להבחין כי הניצב מולו הוא יעקב, כך גם שמיעתו הלקויה של אברהם את דברי ה' מנעה ממנו כביכול להבחין באיל הנסתר באחד השיחים. בפעם הראשונה שאברהם שומע סוף סוף לאחר קריאתו המרטיטה של המלאך בפס' יא:

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

רק לאחר מכן נפקחות עיניו של אברהם והוא מבחין בכוונתו האמיתית של הקב"ה. 

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:

כך ניתן גם להסביר את דברי חז"ל במסכת תענית דף ד/א:

אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם

לשיטת המדרש הזה, כל התנהלותו של אברהם נבעה ממנו עצמו ולא מתוך צו ה', גם כאשר הכתובים מתארים את הגעתם:

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

הכוונה היא כאמור לא למה שה' אמר באמת אלא למה שאברהם סבר שזו היא כוונתו של הקב"ה, שהרי דיבור מפורש של ה' אל אברהם לא היה. ייתכן שאם אברהם היה שומע היטב הוא כלל לא היה מגיע אל הר המוריה. אמנם בסופו של דבר הקב"ה משבח את שמיעתו של אברהם הקב"ה בפס' יח:

וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:

היסוד שעומד בשורש דברינו, על פיו הראיה מתאפשרת מן השמיעה מופיע בדבריו של רבינו בחיי על ספר שמות פרק ג פסוק ז:

ראה ראיתי - יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה ראיה שמיעה ידיעה, למעלה מראיה שמיעה שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מה הוא הרי הוא כאלו לא ראה אותו דבר או לא שמע אותו הקול. ועל כן יבאו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה, שמיעה הוא שכתוב (דברים כח) גוי אשר לא תשמע לשונו, ראיה הוא שכתוב (קהלת א) ולבי ראה, והיודע דבר אע"פ שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הוא כאלו ראהו או שמעו: