ויצא | הברית

ספר בראשית פרק לא ופרק לב

נקרא את היחידה הבאה:

(מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: (מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ: (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק: (נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר: (א) וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ: (ב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים: (ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:

מספר שאלות עולות לאחר קריאת היחידה:

1.        שאלה ראשונה מוסבת על בנייתם של הגל והמצבה. מה פשר בניית הגל והמצבה גם יחד? מדוע אין די באחד מהם?

ייתכן שמדברי ההעמק דבר ניתן להבין שהצורך בשניהם שהיו לעדות כמו כצורך בשני עדים במשפט וכדבריו על פסוק נא:

(נא) ויאמר לבן ליעקב. ביאר בטוב תכלית שני העדים הללו הגל והמצבה:

בהמשך (פס' נב) הוא גם מוצא ייעוד לכל אנדרטה בפני עצמה:

אם אני וגו'. לזה באו הגל לבדו אבל. ואם אתה לא תעבר עלי את גל הזה. להלחם עמי ועם זרעי:

ואת המצבה הזאת. בשביל בנותיו. ואמר לא תעבור. כי ידע לבן שיעקב אם ירצה לישא נשים עוד לא יקח מבנות כנען ויבא עוד לארם ליקח אחרת:

            אך עדיין נראה שיש לבסס את הדברים ולעגן אותם עוד בדברי המקרא.

2.        שאלה שניה היא על כפל הסעודות שיש בפרשה. לאחר שאחיו  של לבן לוקחים אבנים ומקימים את הגל נאמר עליהם "וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל" כמה פסוקים לאחר מכן יעקב זובח זבח בהר וקורא לאחיו לאכול לחם. מדוע אכלו פעמיים באותו מעמד? האם לא די בארוחה אחת? ואכן הרמב"ן (בפס' מו ד"ה ויאכלו) התייחס לשאלה זו וכתב:

ויאכלו שם על הגל - אכלו שם מעט לזכרון, או שהוא דרך הבאים בברית לאכול שניהם מלחם אחד לאהבה ולחברה, ואחרי בואם בשבועה ובברית זבח להם זבח ועשה להם כרה גדולה ויתכן כי טעם ויאכלו שם על הגל, הזבח הנזכר למטה, כי אמר להם לקטו אבנים ונעשה גל לאכול עליו, ויהיה עד בבואנו בברית, ואחרי כן אכלו עליו זבח וטעם ויאכלו לחם שעשה להם סעודה גדולה ללון עמו לא משתה בלבד:

            וניכר שהשאלה אכן זוקקת בירור.

3.        שאלה שלישית היא - מדוע חשוב לתורה לציין כיצד כל אחד מכורתי הברית (יעקב ולבן) קרא למקום? האם התורה רוצה ללמד אותנו שיעור בארמית?[1] האם התורה רוצה ללמד לקח אחר דוגמת דבריו של הספורנו[2] שם פסוק מז:

ויעקב קרא לו גלעד. שלא שנה את לשונו:

            ואם כן, דומה שגם שאלה זו תצריך את התייחסותנו.

4.        שאלה רביעית היא על התיאור שמופיע עם שובו של יעקב ארצה "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:" מה פשרה של  פגיעת המלאכים עם יעקב בשובו מחרן? והאם קיים קשר בין הפגישה הזו לפגישה הקודמת עם לבן?

 

א.

לבן רואה לנכון להביא לידי שותפות בברית גם את אלהיו וגם את אלהיו של יעקב:

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם

אמנם  הפסוקים טורחים להדגיש כי יעקב נשבע רק באלהיו הוא:

ויִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:

נביא כאן את שאלתו של רבינו בחיי על פסוק נב:

עד הגל הזה ועדה המצבה - אחר אשר אמר אלהים עד ביני ובינך למה הוצרך לחזור ולומר עד הגל הזה?

רבינו בחיי שואל מהו היחס בין עדות האלהים בברית יעקב ולבן לעדות האבנים? מדוע יש צורך בשניהם?

ייתכן להציע שבמקביל לנוכחות אלהי כל צד - אלהי נחור ואלהי אברהם - במעמד הברית, גם בניית המצבה והגל היתה ייחודית לכל צד: הגל היה העד של לבן ואילו המצבה על ההר היא עדותו של יעקב. יעקב הרי לוקח אבן לבדו ומקים אותה למצבה אמנם לאחיו שהם כנראה בני משפחתו שלו ושל לבן[3] הוא אומר: "לִקְטוּ אֲבָנִים" ומהן הם עושים גל אבנים. מדוע יעקב מצוה לאחיו להרים גל אבנים ואילו הוא אבן אחת למצבה?

אם אכן שימשו האבנים כעדים כפי שמשתמע מן האמור בספר יהושע פרק כד פס' כו-כז:

וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהֹוָה: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם:

אם כן ריבוי האבנים של הגל הוא למעשה ריבוי עדים – ריבוי אלהויות ואילו אצל יעקב יש רק אבן אחת כמצבה – רק אלהות אחת. אולי כך ניתן להשיב על שאלתו של רבינו בחיי לעיל ולומר כי הגל והמצבה לא שימשו כעוד עדים, אלא כסמל לעדות האלהית של כל צד.

ייתכן שעל ידי כך ניתן להבין את דברי חז"ל על איסוף האבנים ע"י יעקב בעת בריחתו לחרן:

בבראשית פרק כח פס' יא נאמר:

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: ...  וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ:

ורש"י הביא שם מדברי רז"ל:

וישם מראשותיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות התחילו מריבות זו עם זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנא' ויקח את האבן אשר שם מראשותיו:

בעת שיעקב שוכב במקום האבנים עדיין נפרדות 'מאבני המקום' אמנם ברגע שיעקב מגלה בבריחתו שהמקום הוא בית אלהים האבנים הופכות להיות אבן אחת. חוסר הבטחון של יעקב עם בריחתו מתורגם לאוסף של אבנים, מפני שחששותיו וחוסר האמונה  שלו נכון לאותם רגעים, מבטאים מצב של העדר נוכחות אלהית (שורש הכפירה הוא בפירוד, כאמור בתהילים פרק צב פס' י: כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְהֹוָה כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: אמנם שורש האמונה הוא באיחוד  "ה' אחד ושמו אחד") אמנם עם התגלות ה' אליו האבנים מתלכדות לאבן אחת שהופכת למצבה שמבטאת את הנוכחות האלהית במקום.

ייתכן שדברי חז"ל שם מושפעים ממה שקורה בפרשתנו: בחזרתו מחרן יעקב מקים מצבה ואינו מסתפק בגל האבנים שהקימו אחי לבן. ההבדל שבין אוסף האבנים לאבן האחת בא לידי ביטוי בעיניהם של חז"ל גם בדרכו של יעקב אל חרן ולא רק בדרכו ממנה.

ב.

נשים לב שלבן מזהיר את יעקב מלעבור את הגל והמצבה אמנם הוא מצדו מתחייב לא לעבור רק את הגל. עי' בדבריו של העמק דבר על בראשית פרק לא פסוק נב שניסה להסביר עניין זה:

(נב) אם אני וגו'. לזה באו הגל לבדו אבל. ואם אתה לא תעבר עלי את גל הזה. להלחם עמי ועם זרעי: ואת המצבה הזאת. בשביל בנותיו. ואמר לא תעבור. כי ידע לבן שיעקב אם ירצה לישא נשים עוד לא יקח מבנות כנען ויבא עוד לארם ליקח אחרת:

על פי דברינו הדברים ברורים: אכן לבן הסתפק רק בגל אמנם יעקב הוסיף גם את המצבה. המצבה  מבטאת את אלהותו הבלעדית של ה' ולכן בעבור לבן היא איננה משמעותית כי היא נכללת בתוך הגל שמהוה למעשה אוסף של מיני אלהות ובתוכה גם אלהותו של ה'. אמנם להבנתו של לבן, בעבור יעקב קיימת משמעות לשתי האנדרטאות: לגל מבחינתו של לבן ולמצבה מבחינתו שלו עצמו.

ג.

יעקב אכן קורא למה שבנה לבן 'גלעד' משום שאכן מדובר על גל אבנים שאמור לשמש כעד לברית. אמנם לבן מכנה את מה שבנה יעקב בלשונו הארמית: 'יגר סהדותא'. למרות שחלק מן המפרשים נטו לראות בכינוי הארמי של לבן תרגום מדוייק של הכינוי של יעקב לארמית[4], ניתן לומר כי משמעות  כינויו של  לבן הוא אחר: אם נשער שמשמעות המילה 'יגר' דומה למילה 'איגרא' הארמית הרי שמשמעות שתיהן היא: הר, ו'סהדותא' משמעותה עדות. אם אכן כך, הרי שתרגום כינויו של לבן למה שבנה יעקב הוא 'הר העדות'. למרות שיעקב בנה מצבה לבן מכנה אותה כהר של עדות. נשים לב שיעקב אינו מתייחס לגל. בניגוד לאחיו שאוכלים על הגל "וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל" יעקב אוכל בהר: "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר"

המצבה בעיני יעקב אינה בעלת חשיבות כשלעצמה אלא כסמל על קדושת המקום עצמו, בדיוק כפי שהביע זאת ביציאתו בפרק כח פס' טז-יח:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהֹוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ:

לכן גם כאן כאשר יעקב מקים מצבה היא מסמלת את ההתגלות שהיתה בהר ולכן ההתייחסות היא להר ולא למצבה.

לאחר שיעקב מקים את המצבה הוא מסרב להסתפק באכילה על הגל שסימל את עדות אלהי לבן ולכן הוא זובח בהר וקורא לאחיו לאכול לחם, לא ייתכן שהברית בינו ללבן תיסוב על גל של אלהויות שונות ומשונות ולכן הוא זובח בהר שה' נצב עליו ולמעשה מבליט דוקא את אמונתו שדוקא על המצבה כמייצגת את נוכחות ה' תיכרת הברית.

 

ד.

לאחר פרידתם יעקב פוגש במלאכי אלהים וקורא למקום בו ארעה הפגישה 'מחנים'. מחנים מוכרת לנו מכמה מקומות בתנ"ך כמקום בריחה ומפלט מהארץ מזרחה. כך היה כאשר אבנר בן נר מילט את איש בושת מדוד לאחר נפילת שאול כפי שמסופר בספר שמואל ב פרק ב פס' ח:

וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם: וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה:

גם דוד בברחו מפני אבשלום ממלט עצמו מחנימנ כפי שמסופר שם בפרק יז פס' כד:

וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה וְאַבְשָׁלֹם עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ:

סביר להניח שגם יעקב בברחו מפני עשו עבר באזור מחנים וכעת הוא שב ארצה דרך אותו מקום שברח. בבריחה ובחזרה - לא רק הדרך היא אותה הדרך אלא גם רצף האירועים זהה: בדיוק כפי שבלכתו הקים יעקב מצבה מאבנים כך גם בחזרתו הוא מקים מצבה ואבנים. בדיוק כפי שבלכתו יעקב זוכה ורואה מלאכים בחלומו כך גם בחזרתו הוא רואה מלאכים שמלוים אותו בחזרה. נשים לב שהדמיון בין המחזות קיים גם מבחינה לשונית: כאשר יעקב בורח נאמר עליו 'ויפגע במקום' כאשר הוא חוזר נאמר "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים". גם מבחינה ספרותית קיים הדמיון: בשני המקרים יעקב מזהה את המקום כ 'בית אלהים' ו'מחנה אלהים' בעקבות המחזה של המלאכים.

אמנם קיימים מספר הבדלים ויש לשים אליהם לב:

1.        ההתגלות הראשונה היתה בלינה ואילו השניה בהליכה.

2.        ההתגלות הראשונה היתה בחלום ובהתגלות השניה דומה שהיא חלק בלתי נפרד מן המציאות.

3.        בהתגלות הראשונה הקביעה שמדובר במחזה אלהי באה לאחר זמן ואילו בהתגלות השניה הקביעה  היא מיידית 'כאשר ראם'.

4.        השם שקורא יעקב  בהתגלות  הראשונה מכיל בתוכו נוכחות אלהית 'בית אל' אמנם בהתגלות השניה הוא נקרא סתם מחנים.

אוסף ההבדלים הללו מלמד אותנו על השינוי שהתחולל אצל יעקב אבינו מאז עזב את ארצו ועד שובו אליה. לאחר המפגש עם לבן יעקב רואה מלאכים ממש כבר לא בחלום. המפגש עם לבן הוכיח ליעקב שה' מלוה אותו בכל צעד ושעל כפי שהוא גם מכריז באזני לבן (פרק לא פס' מא-מב):

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:

עם הגיעו של יעקב אל המקום ממנו ברח הוא רואה עין בעין ממש, לא בחלום אלא במציאות ממשית, את המלאכים שראה בחלום עת בריחתו. יעקב שחוזר מחרן הוא לא אותו יעקב שהלך לשם: יעקב שחוזר הוא יעקב מודע יותר וחי יותר את ההשגחה שמלוה אותו מאז ומתמיד, הוא כבר אינו זקוק  להתגלויות וחזיונות בחלומות הוא עצמו מבחין ביד ה' מתוך המציאות עצמה. ייתכן שכך ניתן להסביר את ההבדל בין השמות של שני  המקומות: בהליכתו יעקב מבין שהמקום ממנו הוא יוצא הוא בית אלהים, השכינה ממוקדת במקום אחד. אמנם בחזרתו שתי המחנות שעל שמם נקרא המקום לענ"ד הוא מחנה אלהים מחד אך גם מחנהו של יעקב מאידך. שתי המחנות מתלכדים יחד באותו מקום מה שמבטא את הרגשת ההשגחה והליווי האלהי הצמוד שזוכה לה יעקב עם חזרתו למקום ממנו ברח כמה שנים קודם לכן וכפי שהובטח:

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

(ספר בראשית פרק כח פס' טו)