ויצא | יעקב בורח

ספר בראשית פרק לא – 2

נקרא את היחידה הבאה העוסקת בבריחתו של יעקב מלבן:

(יז) וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים: (יח) וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן: (יט) וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: (כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: (כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד: (כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב: (כג) וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד: (כד) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: (כה) וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד: (כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: (כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: (כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ: (כט) יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: (ל) וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי: (לא) וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי: (לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם: (לג) וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל: (לד) וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא: (לה) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים: (לו) וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: (לז) כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ: (לח) זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: (לט) טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: (מ) הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: (מא) זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: (מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ: (מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ: (מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: (מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ: (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ:

 

 

מקריאת היחידה עולות מספר תמיהות:

1.       תמיהה ראשונה – בעיצומו של המרדף אחרי יעקב, מתגלה הקב"ה אל לבן ואומר לו "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" גם לבן חוזר באזני יעקב על דרישתו של הקב"ה ממנו ואומר: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע". למרות זאת, לבן מרשה לעצמו לפתוח את פיו ולדבר כנגד יעקב:

מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ: יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע... וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי:

קשה להגדיר את דבריו של לבן כדברים רעים אמנם קשה עוד יותר להגדיר אותם כדברים טובים. דוקא בשל כך עומד הקורא תמה: כיצד לבן מעז לדבר אל יעקב את דבריו אם הוא מצהיר באזניו מפורשות שה' הזהיר אותו מלדבר עמו מטוב ועד רע?

חלק מן המפרשים הבינו את ההגבלה שהוטלה על לבן כמכוונת בעיקר על הצד המעשי. נעיין בדבריו של חזקוני על בראשית פרק לא פסוק כט:

וגם אלקיכם יודע כן ומתפחד פן אקח נקמתי מכם ולכך בא אלי אמש להזהיר אותי עליכם.

החזקוני הבין  שעיקר חששו של הקב"ה היה ממעשיו הנקמניים של לבן כלפי יעקב וההגבלה כוונה בעיקר לכיוון הזה.

מפרשים אחרים הבינו שההגבלה כאן היא על דיבורים שעלולים להזיק ליעקב. נביא כאן מדבריו של הספורנו עה"ת ספר בראשית פרק לא פסוק כד:

פן תדבר עם יעקב.אפילו דבור אסור לך: מטוב עד רע. לא תפתנו שישוב בתתך לו תקוה להיטיב עמו ולא תגזם אותו להרע עמו:

מכל מקום מה שנראה מפשוטי המקראות הוא  שההגבלה הזאת באה בעיקר למנוע מלבן לבוא בדברים עם יעקב, ואם כן, תמוה הדבר כיצד לבן מפר את ההוראה הזו?

2.       תמיהה שניה היא על דבריו של לבן אל יעקב בפס' מג:

הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:

אנו עומדים מתשאים כיצד לבן מעז לטעון בכלל טענה משוללת יסוד כזאת: הבנים בני?! והבנות בנותי?! והצאן צאני?! הרי יעקב רכש את כל אלו בעבודת פרך שתיאר אותה רק משפט קודם לכן:

עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים:

            כיצד לבן מבטל את כל עבודתו של יעקב בכדי לקנות את בנותיו ואת רכושו?

מפרשים מסויימים[1] דוגמת הספורנו עה"ת (פרק לא פסוק מג) הבינו את דברי לבן כפשוטם:

והצאן צאני. ואם החלפתי משכורתך או שלחתיך ריקם לא הייתי נוטל דבר משלך שהכל שלי ובמרמה בא לידך לא בדין:

אמנם רש"י ומפרשים אחרים[2] הבינו שאין בדברי לבן קביעה ממונית כי אם בהבעת שייכות, הזדהות ואחריות לגורלם:

מה אעשה לאלה - איך תעלה על לבי להרע להן:

3.       תמיהה שלישית עולה מתוך מעשיה של רחל אמנו כפי שהם מתוארים בפס' יט:

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ:

ובפס' לד:

וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא:

            המפרשים התייחסו לבעייתיות במעשיה של רחל אמנו והציעו כמה אפשרויות:

א.      רש"י במקום מפרש, על פי בראשית רבה (פרשה ע"ד, ה') כי

"להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה"

ב.      האב"ע מקשה על דבריו של רש"י וכותב:

"ואילו היה כן, למה הוליכה אותם עמה ולא טמנתם בדרך?"

כלומר, אם רצונה של רחל היה להלחם בתופעה של עבודה זרה, היה עליה מייד להתנער מהתרפים.

ולכן הוא עצמו מפרש:

        " שהיה לבן אביה יודע מזלות, ופחדה שאביה יסתכל במזלות לדעת איזה דרך ברחו."

כלומר, רחל לא ניסתה כלל להתנגד לע"ז, אלא היא גנבה את התרפים לשם מטרה אחרת - למנוע את ידיעת אביה את בריחתם.

אמנם גם עם דבריו נתקשה להבין את דברי לבן: 'למה גנבת את אלהי?' ומשתמע שהיה בתרפים יותר מעוד אמצעי ניחוש[3]? ועוד נתקשה להבין מדוע רחל לא זרקה את התרפים בדרך בדיוק כפי שהקשה האב"ע עצמו על רש"י?

ואם כן, גם נקודה זו תיזדקק להתייחסות בדברינו.

לאחר עיון ביחידה ננסה להציע מהלך שישיב על שאלותינו.

ראשית עיוננו הוא בדמיון שקיים בין סיפור בריחת יעקב מלבן לסיפור הברחת צאנו של לבן מיעקב בפרק הקודם. נציג את המשותף בין הסיפורים בטבלה דלקמן:

 

הדמיון בין גניבתו של לבן את יעקב בפרק ל לבין גניבת יעקב את לבן בא לידי ביטוי גם באמצעים לשוניים:

בפס' כ בפרק לא מתואר יעקב כ'גנב':

וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא:

התיאור הזה מוסיף להופיע פעמיים אחרות בתוך דברי לבן אל יעקב בפס' כו-כז בפרק לא:

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר:

            אמנם בהמשך הפרק (פס' לט) מתוארים מעשיו של לבן ליעקב כ'גניבה' מפיו של יעקב:

טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה:

ההשוואה בין מעשיו של לבן למעשיו של יעקב, זוקקת בירור. הרי כקוראים ברור לנו שמעשיו של לבן גרועים לאין ערוך יותר ממעשיו של יעקב?! מדוע קיימת השוואה סמויה בין שני האישים? ייתכן שהתורה רוצה לרמוז כי הדרך בה נהג יעקב אינה מקובלת. לא מפני שהוא רימה את לבן, אלא מפני שיעקב בורח! על יעקב שהובטח 'הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' היה להתייצב מול לבן ולומר לו את מה שאמר לבנותיו (בפס' יג):

עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:

הפחד של יעקב מלבן מצביע על חוסר אמונה בשליחותו – במסעו אל ארץ אבותיו. למעשה מתוך גרונו של לבן לא בוקעים דבריו של לבן אלא של הקב"ה:

מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר:

כעת נודע ליעקב כי חששו לא היה מוצדק. אם היה מתייצב בפני לבן כפי שנדרש היה לבן משלח אותו בשמחה, פחדו של יעקב אינו פחד מלבן כי אם פחד מעצמו. הקב"ה מגביל את לבן מלומר את דבריו אך הוא גם לא מצוה אותו לשוב אל מקומו. הקב"ה רוצה בעימות שבין לבן ליעקב וניתן לומר שבאיזשהו מקום הקב"ה שולח את לבן[4] לדבר את דבר ה'[5] אל יעקב: למה נחבאת לברוח?!

מה שמוסיף לתחושה שמגרונו של לבן בוקעים דברי אלהים הוא הניסוח הנוקב של דברי לבן:

מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: (כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: (כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ: (כט) יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: (ל) וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי:

שעשוי להעלות בזכרוננו ניסוח נוקב אחר שנאמר בתחילת ספר בראשית (פרק ד פס' י-יא):

מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:

אלא שלעומת המשותף הלשוני והספרותי ניצב ההבדל הניכר שהדובר שם בספר בראשית אינו בן אנוש כלל כי הקב"ה בכבודו ובעצמו בדבריו לקין שזה עתה הרג את הבל אחיו?!

ייתכן שדוקא ההבדל הזה מורה לנו על משמעות דברי לבן שנובעים ממקום עמוק יותר: דברי לבן מעמידים את יעקב מול השאלה 'מה עשית' מדוע הנך מסתתר כפי שהסתתר קין? מדוע אינך מתייצב מול האמת ומול לבן ואומר מפורשת שהנך שב לארצך ולמולדתך?

אם נעמיק את ההשוואה, נגלה שבתלונה של לבן אל יעקב על בריחתו וגנבת התרפים מצויה גם אשמה בעבור הרג. לבן אמנם חושד ביעקב ואומר לו "ותְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב" וגם לאחר מכן (פס' נ) הוא משביע אותו "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" אמנם דומה שההשוואה כאן היא חריפה ומזעזעת אף יותר: כביכול לבן מאשים את יעקב שבבריחתו גרם להרג ממש של מישהו? אך כלפי מי הדברים אמורים?

ניזכר כעת בדבריה של רחל ליעקב כמה פרקים קודם לכן:

ותְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:

מה ביקשה רחל מיעקב? רש"י שם (וכך גם האב"ע) מסביר כי ביקשה שיתפלל עליה:

 הבה לי - וכי כך עשה אביך לאמך והלא התפלל עליה:

דבריה החריפים של רחל נזקקו להסברי המפרשים[6] ובהחלט ייתכן שדבריה של רחל נאמרו מתוך כעס אמנם דומה שכעת דבריה מקבלים משמעות מזעזעת ומטלטלת. בטרם נעמוד על משמעותם המלאה ניזכר כי תגובתו של יעקב לבקשתה של רחל היתה חריפה אף היא:

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:

            מדוע יעקב אינו נעתר לבקשתה של רחל? גם לזאת נזקק רש"י וכתב:

אשר מנע ממך - את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים ממך מנע ולא ממני:

יעקב מבין שהבעיה אינו בו כי אם ברחל ומותיר אותה להתמודד עם גורלה לבדה. חז"ל מתחו ביקורת על דבריו של יעקב:

ויחר אף יעקב ברחל ויאמר וגו' א"ל הקב"ה: כך עונים את המעיקות?! חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה

(מדרש רבה בראשית פרשה עא פסקה ז)

מה עשתה רחל לאחר דבריו החריפים של יעקב? ייתכן כי פנתה לסגולות רפואיות שונות דוגמת הדודאים כפי שמסופר כמה פסוקים לאחר מכן (פרק ל פס' יד: וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:) אין זה מן הנמנע שלקיחת התרפים של לבן ע"י רחל נבעו מאותו הצורך התהומי שלה להרות. ממדרשים מסויימים נראה שרחל עשתה שימוש של ממש בתרפים וכפי שמפורש במדרש לקח טוב, בראשית ל"א, לג:

"נכנס לבן באוהל רחל ב' פעמים לפי שהיה יודע בה שהיתה משמשת בתרפים".

השימוש בתרפים כפי שנלמד מתעודות חיצוניות היה למטרות פריון והולדה. (ייתכן כי ע"י כך ניתן להסביר את שמם של התרפים וכפי שמצאנו שמקום התורף הוא המקום בו מתרחש החיבור בין המינים ועי' ברכות כד.) רחל – העקרה -  גונבת את התרפים לשימושה[7].

סירובו של יעקב להתפלל בעד רחל גרם לה לפנות לחלופות אחרות וחלק מן החלופות הללו היו התרפים של לבן. רחל שגנבה את התרפים חוץ לדעתו של יעקב נתקללה על ידו:

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם:

ואם כן כעת, דבריה של רחל 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' מקבלים את משמעותם הגורלית הנוראה: רחל שלא זכתה לבנים מהשתדלותו יעקב נאלצה להשתמש בתרפים מה שהביא בסופו של דבר למותה ע"י קללתו של יעקב[8].

כאן המקום לציין כי המקום הנוסף בפרשתנו שהפועל 'גנב' מוזכר שם הוא סביב לקיחת התרפים על ידי רחל:

וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ:

נשים לב כי הפועל 'גנב' מקשר בין בריחתו של יעקב מלבן לגניבת התרפים ע"י רחל עד כדי כך שלבן מייחס את גניבת התרפים ליעקב בעצמו:

לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי:

למעשה הכתובים קושרים בין בריחתו של יעקב מלבן לכך שרחל גנבה את התרפים מאביה. על מה מבוסס הקשר הזה?

בתגובתו לדברי רחל מבטא יעקב את החשש שלו מלפנות אל ה' לנוכח אשתו. החשש שלו לפנות אל ה' והחשש שלו להתייצב מול לבן נובע מאותו פחד יסודי בחייו של יעקב: הפחד מהשלכותיה של גנבת הברכות מעשו. הוא יודע שבשל כך נמנע ממנו להינשא בתחילה לרחל והוא יודע שבשל כך לבן חותנו מרמה אותו בדיוק כפי שרימה את עשו אחיו ואת יצחק אביו. לאחר התקופה הקשה בבית לבן מגיעה לה תקופה טובה יותר ויעקב מבין כי זו העת לשוב ארצה, תמה לה תקופת הבריחה. אלא שהפחד לא עוזב את  יעקב[9] ובשל אותו פחד הוא מסרב להתייחס למציאות כפי שהיא והוא עדיין בורח, מפחד לשמוע את ה'לא!'. יעקב לא רוצה לשמוע את הסירוב של לבן לחזרתו ארצה הוא גם לא רוצה לשמוע את הסירוב של ה' לתפילתו על עקרותה של רחל, לכן גניבת התרפים מיוחסת גם אליו. דוקא בשעת בריחתו שולח אליו הקב"ה את לבן שיוכיח אותו: 'למה נחבאת לברוח?' מתוך דברים אלו מתבררים כעת דברי לבן המתמיהים עליהם עמדנו בשתי התמיהות הראשונות: לא לבן אומר את דבריו כי אם את דברי ה'. ה' מעביר ליעקב את המסרים שבוקעים מגרונו של לבן: "מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר"

אמנם טענתו המרכזית של לבן היא: 'למה גנבת את אלהי?!' למה אתה הולך במסלולים עוקפים ולא פונה ישירות אל ה', הרי ההתחמקות של יעקב מלבן היא גם מסובבת את  התחמקותה של רחל ממפגש ישיר עם ה'!

יעקב אינו מתייחס כלל לטענותיו של לבן כלפיו אלא תוקף בחזרה:

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: ... טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ:

לא אני הגנב, אומר יעקב ללבן, אלא אתה! יעקב מתנה באזניו של לבן כי גנב את משכרתו עשרת מונים משכורת שהרויח אותה ביושר ובעמל רב. רק בסופו של דבר יעקב מודה באזני לבן כי כל מה שיש לו עתה הוא בזכות אלהי אברהם ופחד יצחק שאלמלא כן היה חוזר ריקם. רעיון זה חבוי בדבריו הבאים של לבן: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ:" אם גם כאן נבין שדבריו אלו של לבן נובעים מנקודה עמוקה יותר, יובן המשפט הזה כאילו הקב"ה בעצמו אומר ליעקב: אז אם כן כדבריך שכל מה ששלך שלי הוא ואני ערב לטובתך – אם כן, מדוע חששת כל כך וברחת?

יעקב לכאורה אינו מודע לרובד הסמוי בדבריו של לבן, ולכן הוא מגיב בתקיפות ובקיצוניות. אותה תקיפות וקיצוניות שהביאה בסופו של דבר למותה של רחל. אמנם הדברים עוד עתידים להתגלות בהמשך וכפי שנראה בעז"ה בשיעורים הבאים.