וישלח | מעשה שכם ודינה

ספר בראשית פרקים לג – לד:

(יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר: (יט) וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה: (כ) וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

(א)וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: (ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה: (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם: (ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ: (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה: (ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה: (ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם: (י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ: (יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן: (יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה: (יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם: (יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ: (טו) אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר: (טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד: (יז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ: (יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר: (יט) וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו: (כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר: (כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם: (כב) אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים: (כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ: (כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ: (כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: (כט) וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת:  (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ:

בהסברו של הפס' הראשון בפרשה נחלקו המפרשים:

1.       האם יעקב הגיע למקום ששמו שלם (רשב"ם)

2.       או  שמא יעקב הגיע שלם בגופו בממונו ובתורתו לשכם (רש"י, אב"ע)

מן ההתנסחות של הכתובים אין ראיה מוחצת לשיטה זו או אחרת. ייתכן אמנם שניתן להביא ראיה מסויימת לדבריו של הרשב"ם מהתנסחות דומה של התורה בספר במדבר פרק כא פס' כו:

כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן:

ואם כן שלם היא עיר שכם דהיינו עירו של שכם החוי נשיא הארץ. אך אין ברצוני להכריע במחלוקת אלא לטעון שעצם קיומה של המחלוקת מלמד אותנו משהו על המסר שהכתובים רוצים להעביר לנו. נסביר את דברינו: כאשר יעקב הגיע לסוכות ראינו שהכתוב גוזר את שם העיר מן המאורעות שארעו אותו שם. דהיינו שם העיר זהה לאירועים שפקדו את המתיישבים שם. כך גם כאן בשלם. ייתכן אמנם ש'שלם' היה שם העיר אך אין הדבר עומד בסתירה לכך שיעקב אבינו אכן הגיע שלם לעיר שכם שגם שמה הוא שלם, וגם בעיר זאת ניתן לדרוש את שמה לאור המאורעות שפקדו את אבינו יעקב הגיע שלם לשלם. בינתיים דברינו נוגעים רק למחלוקת הראשונים סביב הפס'  הפותח את הפרשה אמנם בהמשך נגלה שהם חיוניים גם להמשכה.

כאמור, לאחר התיישבותו בסוכות יעקב מגיע לשלם עירו של שכם וגם שם פועל על מנת להתיישב באורח קבע בעיר. משתי ההתיישבויות (בסוכות ובשלם) הללו ניכר שיעקב אינו ממהר לשוב אל מקומו המקורי. בסוכות הוא בונה לעצמו בית לעומת האבות שעד עתה התיישבו באהלים, ואילו בשכם הוא חונה את פני העיר וקונה את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו. מדוע יעקב מתמהמה כל כך? לקמן נענה על שאלה זו.

בשכם יעקב מציב ומזבח וקורא לו: "אל אלהי ישראל"[1]. הצבת המזבח לכאורה באה להודות לה' על כך שיעקב זכה לשוב ארצה ואכן הגיע שלם עיר שכם, הדבר מוכח גם מהשם שיעקב מעניק למקום: אל אלהי ישראל. יעקב נוקב בשם שגילה לו אותו מלאך שנאבק עמו 'ישראל', הוא למעשה מאשר את הדברים שאמר לו המלאך: "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" ואכן מבחינתו של יעקב הוא אכן יכל לעשו ויכל ללבן, אך לא רק מבטו של יעקב על עצמו משתנה. יעקב אבינו, מכנה כעת את ה' בתואר זה 'אלהי ישראל' התואר הזה בודאי יונק מן הנדר שנדר יעקב עם צאתו לפדן ארם (בראשית פרק כח פס' כ-כא):

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים:

יעקב מבטיח שאם ה' ישמור אותו והוא ישוב בשלום אל בית אביו ויהיה ה' לו לאלהים – אזי:

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

בקריאת המזבח 'אל אלהי ישראל' יעקב אכן מודה שהיה ה' לו לאלהים – לאלהי ישראל[2]. בשל כך ניתן לראות במזבח מזבח הודיה שיעקב בונה עם שובו לארץ כנען. דוקא לאור הדברים הללו מתחזקת השאלה: מדוע יעקב לא חוזר לבית אל ומקיים שם את נדרו? מהשוואה לתנאיו של יעקב בהחלט ניכר שכולם התקיימו למעט תנאי אחד: "ושבתי בשלום אל בית אבי" – יעקב אמנם שב בשלום 'ויבא יעקב שלם' אך לא אל בית אביו. מדוע יעקב נמנע מלחזור אל בית אבא? הרי לכאורה החשבון עם אחיו עשו נסגר! מה מונע מיעקב לשוב אל יצחק אביו?

נעיין שוב בצוואתו של יצחק אל יעקב לפני לכתו (בראשית פרק כח פס' א-ה):

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:

יצחק  מצוה את יעקב לקחת אשה מבנות לבן. בהנחה שיצחק ידע שללבן שתי בנות לאה ורחל. הרי שהוא מצוה אותו לקחת את אחת מהן. ייתכן שזו הסיבה לכך שיעקב עדיין לא מוכן לשוב אל יצחק אביו וכפי שכותב הרמב"ן על בראשית פרק מח פסוק ז:

אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר, ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה:

הרמב"ן אמנם מסביר מדוע לא קבר יעקב את רחל במערת המכפלה, אמנם כמובן שהדברים אמורים גם לגבי התעכבותו של יעקב מלשוב אל בית אביו: יעקב התבייש לחזור אל אביו כאשר הוא נשוי לשתי נשים ששתיהן אחיות.

אמנם דברי הרמב"ן מתמיהים משהו: האם באמת חשב יעקב להסתיר את עובדת נשואיו לשתי אחיות? מדוע יעקב אמור להתבייש בכלל בכך שנשא שתי אחיות?

לכן נראה יותר להציע שיעקב המתין לכך שמניין בניו יגיע לשנים עשר, כברכת יצחק אביו:

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:

ברכתו של יצחק בודאי מכוונת לברכתו של אברהם כפי שהיא מופיעה בספר בראשית פרק יז פס' כ:

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהֹוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

מהו השיעור של הפריה ורביה במאוד מאוד? על כך ניתן ללמוד מהבטחת ה' לאברהם על ישמעאל:

וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל:

ואם כן, ברכתו של יצחק תתקיים רק לאחר שליעקב ייוולדו שנים עשר ילדים. דוקא בשל כך, יעקב שכרגע אין לו כי אם אחד עשר ילדים ממתין עד לקיום ההבטחה לחלוטין – לידתו של הבן השנים עשר[3]. ואכן, לאחר לידתו של בנימין בפרק לה מוסרים הכתובים:

וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר: בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן: בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:

ומיד לאחר מכן נאמר:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק:

 

ואכן, יעקב יושב בשכם בצפיה לקיום אותה הבטחה, אלא שבמקום קיומה של ההבטחה פוקדים את יעקב מאורעות  אחרים וקשים. דינה, בתו של יעקב, נאנסת בידי שכם בן חמור נשיא הארץ. סביר להניח שלא היה זה סתם אונס. שכם כנשיא הארץ לא סתם פגע בדינה ושכב עמה, מנהגו הוא מנהגם של הרבה שליטים באותה תקופה וכפי שמתואר גם בתחילת הספר בפרק ו פס' ב:

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:

וכפי שהסביר שם רש"י על אתר:

בני האלהים - בני השרים והשופטים.

כי טבת הנה - אמר רבי יודן טבת כתיב כשהיו מטיבין אותה מקושטת ליכנס לחופה היה גדול נכנס ובועלה תחלה (ב"ר):

נשיאי הארץ הרשו לעצמם מתוקף מעמדם לשעבד את בנות האדם. מעשיו של שכם עם דינה לא חרגו משאר השרים והשופטים. הדבר גם מדוייק מלשון הפס' שדומה להפליא ללשון הפס' בפרק ו:

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:

לפני ששכב איתה לקח אותה שכם. הלשון הזו מזכירה מאוד את לשונה של מגילת אסתר (פרק ב פס' ח): "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים" שכם לא פגע בדינה בשדה הוא אסף אותה אל ביתו ושם שכב עמה.

אמנם באיזשהו שלב חל מהפך אצל שכם.  הוא אמנם שוכב עם דינה אך הוא גם מענה אותה. מה פשר העינוי הזה?

באופן פשוט נראה להסביר את המילה לאור דברי לבן ליעקב בפרק לא פס' נ:

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ

שם הסביר רש"י בעקבות חז"ל:

אם תענה את בנתי - למנוע מהן עונת תשמיש (יומא עז):

וגם כאן נראה להסביר בעקבות דברי הגמרא ביומא (עז:) ששכם אמנם שכב פעם ראשונה עם דינה אך עינה אותה מביאות אחרות. מה גרם להפסקת המשכב של שכם עם דינה? נשים לב שהתנהגותו של שכם מקבלת מפנה: מאונס אקראי הוא מעוניין לעגן ולקבע את יחסיו עם דינה:

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:

שכם אוהב את דינה מנחם ומפייס אותה כפי שניתן להבין את הביטוי 'לדבר על לב' ממספר מקורות בתנ"ך כמו גם בספר שמואל ב פרק יט פס' ח:

וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַיהֹוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה...

וכך ניתן להסיק מן האמור במגילת רות פרק ב פס' יג:

וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ...

ניתן להבחין גם בשוני שקיים בין תיאור המקרא את דינה 'כנערה' לבין תיאורה בפי שכם כ'ילדה'. התיאור הזה מביע שרצונו שלשכם היה לשם שמים בלבד. כדברי הגמרא בבבלי מסכת סוטה דף יב/א:

 אמר רבי יוחנן כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה

כך גם בועז מכנה את רות בפרק ג פס' ט-יא:

וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה: וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהֹוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר: וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ:

וכך גם ניתן להבין מן האמור במגילת אסתר בפרק ב פס' ז:

וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת:

על פי הבנתם של חז"ל מרדכי ואסתר היו נשואים וכדברי רש"י שם:

רבותינו פירשו לבית לאשה

ואם כן, גם אצל שכם הרצון לשאת את דינה הוא רצון לשאתה לשם שמים למרות שנאנסה כמה רגעים על ידו, לכן הוא פורש ממנה ומבקש לשאתה כדין ופונה אל אביו ומבקש ממנו שיפעל למען קיום השידוך.

מה עם דינה באותה עת? דינה  שותקת אך דינה בשתיקתה מחוללת מהפך בנפשו של שכם[4]. שכם אינו פונה ליעקב ישירות אלא באמצעות אביו כנראה בגלל המבוכה שהיתה אצלו לאחר אותו מעשה. בעצם בקשת הרשות מאביה יש תיקון למציאות העגומה שמופיעה בראשית פרשתינו, מציאות של "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו". כעת שכם על אף היותו נשיא הארץ מוכן לשלם כל מחיר שבעולם ולו רק להינשא לדינה.

ואכן הדבר מגיע אל אזניו של יעקב עוד  בטרם יבוא אליו חמור אבי שכם. כיצד עברה הידיעה אל יעקב? הכתובים אינם מפרטים, חוסר הפירוט הזה משוה לידיעה אופי אלמוני כאילו בא ממקור שאינו כדרך הטבע, כאילו בת קול יצאה ואמרה ליעקב 'בתך נטמאה'[5]. אמנם השמועה שמתגנבת אל יעקב לא מולידה אצלו דבר. הדבר היחידי שיעקב עושה כאשר הוא שומע הוא להחריש. אם נביא לעימות בין תגובת יעקב לתגובת בניו הרי שהשאלה מתעצמת פי כמה וכמה:

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:

מדוע יעקב החריש? מדוע לא חרה לו כפי שחרה לבניו?

גם לאחר חילוצה של דינה ממשיך יעקב בקו הפסיבי אותו הציב בתחילת הפרשה ולעומתו הוא פותח בקו אקטיבי ותוקפני כלפי מעשיהם של בניו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:

אל מול דבריו לא יכולים בניו לשתוק:

וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ: פ

מהי תשובתו של יעקב לשאלה הנוקבת וחסרת המען של בניו?

ברצוני להציע אפשרות שתסביר את התנהגותו הפאסיבית של יעקב. יעקב מצטט את הבטחתו של הקב"ה אליו בפרק לב פס' י:

אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:

כעת יעקב שב לארצו ולמולדתו אך הבטחת ה' אינה מתקיימת. במקום שיוטב ליעקב פוקדים אותו מאורעות קשים, מדוע הבטחת ה' אינה מתקיימת? ברצוני לטעון שגם יעקב שאל עצמו שאלה שאלה זו. מה השיב יעקב על שאלתו?

לא פעם אנו מזהים פחדים וחששות אצל יעקב חרף הבטחות ה' לו. על הפחד מעשו כפי שהוא מתואר בפרק לב פס' ח:

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ

שואל המדרש:

אדם שהבטיחו הקב"ה היה מתפחד דכתיב (שם /בראשית כ"ח/) ויירא יעקב וגו' אלא אמר שמא כשהייתי בבית לבן הטמא נתלכלכתי בטומאה,

(אסתר רבה פרשה ו)

הבטחות ה' ניצבו לנגד  עיניו של יעקב, אמנם גם החששות מלאבד אותן בעקבות שהייתו בבית לבן הטמא. ייתכן שיעקב, ברגע ששומע על מה שאירע לביתו, חש שחששותיו התאמתו: הבטחת ה' אינה מתקיימת בשל מצבו הרוחני הירוד שנובע כתוצאה מהשהייה הארוכה בבית לבן. ואכן יעקב ששב מתקופה ארוכה עם לבן מתבונן בסיטואציה מן הצד – מחריש – מחכה לראות האמנם דבק בו רבב ממעשיו של אותו לבן הרמאי.

נניח ליעקב כרגע ונתמקד כרגע במפגש שבין חמור ושכם למשפחתה של דינה. חמור יוצא לכאורה לבדו בכדי לסדר את שידוכי בנו עם דינה ולשם כך באופן טבעי הוא אמור להיפגש עם אביה של דינה יעקב ולבוא עמו בדברים, ואכן זהו התיאור הראשוני שמופיע בפס' ו:

וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:

אמנם, בטרם ייכנס חמור עם יעקב בדברים מובא התיאור הבא (בפס' ז):

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:

האחים מגיעים הביתה, ולפתע השיח שהיה אמור להתרחש בין חמור אבי שכם ליעקב אבי דינה מתרחש כעת בין חמור לאחי דינה:

וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה: וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם: וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ:

לא רק שחמור אינו פונה אל יעקב כי אם לאחים, דבריו מתמקדים בעיקר בקשר הפוליטי שבין שני השבטים. ייתכן שבשל כך חמור דוקא פונה אל האחים: חמור רואה בנשואי דינה ושכם  הזדמנות פוליטית ולכן הוא פונה אל בניו של יעקב  שמנהלים את עסקיו הכלכליים 'ובניו היו את  מקנהו בשדה' ולא אל יעקב שבעיני חמור מצטייר אמנם כאבי הנערה אך לא הרבה מעבר לזה. לאחר  שחמור מסיים את דבריו, נודע לנו כקוראים שהוא לא בא לשם לבד: שכם בנו היה עמו, למרות שהכתוב הסווה את ביאתו של שכם בתחילה. שכם לכאורה חוזר על בקשתו של אביו אלא שדבריו מתמקדים במטרה אחרת לחלוטין:

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה:

שכם מדגיש באזני משפחתה של דינה שהוא  מוכן לשלם מחיר רב  ככל שיהיה ובלבד שדינה תהיה לו לאשה. שכם לא מזכיר בדבריו את הקשרים הפוליטיים שעתידים לצמוח מן הזיווג הזה, ייתכן מאוד שזה לא מעניין אותו. הוא מעוניין בדבר אחד וזו דינה ובשבילה הוא מוכן  לעשות את הכל. ייתכן שבשל כך דבריו של שכם מופנים לא רק אל אחיה כי אם גם אל אביה: "ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה" בראש ובראשונה לאביה ולאחר מכן גם לאחיה.

ואכן תשובתם של האחים גם היא מכוונת אל שני המישורים:

תחילה הם עונים את שכם ואחר כך את אביו – חמור:

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם: לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ:

עד כאן תשובת האחים ביחס לדבריו של שכם: אנחנו מסכימים לתת את אחותנו רק לאדם שנימול, אם אכן אתה מוכן לעשות הכל בעבורה -  מול את ערלתך.

באשר לדבריו של חמור ממשיכים האחים ועונים:

אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר: וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ:

באשר לבקשתך להפוך לעם אחד, האיחוד בינינו יתאפשר רק לאחר שתמולו את ערלתכם. נשים לב שהאחים מדגישים כל הזמן באזני חמור ובעיקר באזני שכם: דינה אינה עוד נערה כדבריך 'תְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה' אלא היא אחותנו: "לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה" ובתנו "וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ". דינה אינה הפקר! יש לה משפחה: אחים ואב ואם. למרות הבקשה הקשה שהאחים מציבים בפניהם שבים חמור ושכם לעירם. שכם כבר מבצע את התחייבותו, כך ניתן להבין מפס' יט:

וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו:

מהו הדבר שעשה שכם? קשה להניח שמילים אלו מוסבות כלפי המתואר בהמשך באשר לכינוסה של העיר מכיון שאם כן האמור כאן מיותר ונכפל  לחינם. כמה פסוקים קודם לכן אומרים האחים  לחמור ולשכם:

לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ:

ייתכן אם כן, שהדבר שעושה שכם הוא הדבר שבא לפתור את ההגבלה שהגבילו אותו אחיה והוא להינשא לדינה מבלי למול את ערלתו ואם כן סביר שכעת שכם מל את ערלתו כפי שהתחייב לאחי דינה[6]. שכם לא חס מעמדו. אע"פ שהוא 'נכבד בכל בית אביו' הוא רץ למול את ערלתו בכדי להינשא לדינה.

לאחר מכן חמור קופץ בראש ואחריו שכם בנו[7] ומכנסים את אנשי עירם ומספרים להם על ההזדמנויות הכלכליות שטמונות בברית[8]:

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם: אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים: מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ:

נשים לב שעניין הזיווג של  שכם ודינה נזכר רק ברמז, מכל מקום אנשי עירם נעתרים לבקשה ומלים את עצמם.

במהלך כל המשא ומתן יעקב שותק. בניו מנהלים את העניינים ויעקב צופה מן הצד. מדוע  יעקב שותק? האם לא אכפת לו שעושים על גבה של ביתו הון פוליטי ומסחרי?

ברצוננו לטעון כי שתיקתו של יעקב מצביעה על ההתבוננות שלו במתרחש מן הצד, יעקב צופה  ומסיק את מסקנותיו. מעשיו של שכם לדינה ובקשתו שבאה בעקבותם מזכירים לו את אותה סיטואציה בה הוא ניצב מול לבן: בדומה ליעקב גם שכם מבקש להינשא לבתו של אב, בדומה ליעקב גם שכם מוכן לשלם ביוקר עבור כך, ובדומה ליעקב גם שכם מוצא את עצמו מרומה על ידי בני יעקב:

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:

יעקב נזכר באותה סיטואציה, אלא שהפעם בניו ניצבים במקומו של לבן. הדמיון בין יחסם של בניו לשכם ליחסו של לבן אליו מעורר בו תדהמה[9].

התורה משתמשת בביטוי חריף ביותר בכדי לתאר את מעשיו של שכם:

כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ

הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:

בהסבר הביטוי כתבו המפרשים:

כי טמא. לשון טומאה על ביאת זנות של פנויה לא נאמר אלא על ביאת אדם פחות הערך לפי ערכה

(העמק דבר על בראשית פרק לד פסוק ה)

על אף שמושגי טומאה וטהרה מוזכרים בפרשה זו בעיקר סביב בעילת שכם את דינה, בהמשך יעקב ישתמש באותם מושגים כלפי בניו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם:

(בראשית לה ב)

ניתן להבין שבמקביל לאנשי שכם הטמאים גם בני יעקב לקו בטומאה רוחנית. למעשה נוצר זיהוי בין מעשיו של שכם למציאות הרוחנית שבני יעקב שרויים בתוכה.

תופעה נוספת שמבטאת את הרעיון הזה קשורה לכך שהכתובים עצמם מתייחסים בעמימות מכוונת כלפי ייחוס מעשה העבירה של שכם. נציין את הכתובים:

1. (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם:

 2. (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:

 3. (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ: פ

בשלושת הכתובים לא ברור לקורא למי הכוונה: מי טימא את דינה ביתו לכאורה ממרוצת הלשון עשוי להשתמע כי יעקב הוא זה שטימא את ביתו, לכן טורח האבן עזרא  וכותב: כי טמא - שכם:

כך גם בפס' כז: התרגום יונתן אמנם טורח להסביר כי: בניו של יעקב באו לִפשׁוט החללים ויבזזו את העיר שׁטִמאו בתוכה אחותם: אמנם ממרוצת לשון הכתובים לא בדיוק ברור מי טמאו את אחותם האחים או בני העיר.

ובסוף הפרשה גם הקריאה היתומה של האחים: הכזונה יעשה את אחותנו?! לוקה בעמימות: מי יעשה את אחותנו זונה? יעקב או שכם. גם כאן האב"ע טורח לכתוב כי האיש שהכתוב מוסב כלפיו הוא לא אחר מאשר שכם - הכזונה יעשה שכם את אחותינו:

ברצוננו לטעון כי העמימות הזו מכוונת. הכתוב מצביע על חוסר הבהירות שהיתה גם אצל יעקב: מי באמת אחראי לאינוסה של דינה ביד שכם? האם שכם מבחינה מציאותית או יעקב ובניו מבחינה רוחנית.

יעקב מבין שבניו שעושים כעת את מעשי לבן אחראים לא פחות לאינוסה של דינה. יעקב מחריש מפני שהוא מבין שמה שקרה לדינה נועד להביע מסר מסויים ביחס למצבה הרוחני של משפחתו.

 בהמשך יקבל יעקב אישור סופי לחששותיו. לאחר חילוצה של דינה מבית שכם, שבים בני יעקב ובוזזים את העיר:

אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת:

מה רבה התדהמה כאשר בפרק הבא נגלה שבין ביזתם של בני יעקב היתה גם עבודה זרה וכפי שיעקב דורש מהם:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

מנין לבני יעקב אלהי נכר? רש"י במקום מסביר:

אלהי הנכר - שיש בידכם משלל של שכם:

זאת אומרת: מלבד ביזת הרכוש בני יעקב בזזו גם את אלילי שכם. והנה ליעקב אישור סופי שבניו לא רק שמתנהגים כמו לבן במרמה אלא גם עושים את מעשיו – עובדים אלילים.

לכן יעקב מחריש:

יעקב מבין שבניו נגועים בדרכיו של לבן חותנו ובשל כך בתו נעשית כזונה, בתו זונה כי בניו זונים.

ייתכן שדברינו נרמזים במדרש רבה בראשית פרשה פ פסקה ו:

 ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו והחריש יעקב הה"ד (משלי יא) ואיש תבונות יחריש

המדרש רואה בשתיקתו של יעקב גילוי של תבונה. ההבנה המקובלת של המדרש היא שיעקב הבין שכדאי לשתוק על מעשה קשה ככל שיהיה ובלבד שתימלט בשתיקתך מסכנה נוספת. אמנם לעניות דעתי המדרש מכוון להבנה אחרת לחלוטין אצל יעקב – לא הבנה אסטרטגית אלא הבנה רוחנית – אם בתך נאנסת כנראה שמישהו מלמעלה זימן זאת בכדי להביע מסר מסויים.

ולכן דבריו של יעקב אינם מאחרים לבוא, כאשר מתקבל האישור הסופי לחששותיו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:

נשים לב שיעקב אינו יוצא כלפי מעשה ההרג בשכם אלא כלפי מעשה הביזה שבא לאחריו. הפועל 'עכר' מוכר לנו מפרשיית מעל עכן. עכן עט אל החרם ולקח משם רכוש (יהושע פרק ז כה):

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים

בדומה לעכן גם בני יעקב עטים אל השלל, העכירה היא בכך שהמלחמה שניהלו לא היתה באמת לשם שמים אלא למען בצע כסף. ליעקב אין בעיה עם רצונם של בניו להרוג באנשי שכם, אותם אנשי שכם שניצלו את אינוסה של דינה בכדי להרויח הון פוליטי. גם יעקב וגם בניו אינם מוכנים לאפשר זלזול שכזה באחותם. אמנם ההבדל  שבין יעקב לבניו הוא בשאלה אחת: מתוקף מה באה ההתנגדות?

שמעון ולוי סבורים שזו צריכה לבוא מכח השמירה על כבוד המשפחה 'הכזונה יעשה את אחותנו?'[10]

אמנם יעקב מבין שאין הצדקה להרג כזה רק בגלל כבוד המשפחה, מעשיהם של שכם וחמור אביו פסולים מצד עצמם[11], אין כח ביד אדם לבצע מעשה שכזה מכח עצמו אלא מכח המוסר האלהי[12] הבסיסי שחיללו אותו אנשי שכם. לקיחת השלל מצביעה על כך שהשתרבבו למעשה זה גם אינטרסים פסולים ולכן יעקב סולד מן המעשה וחושש מן הבאות:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: