פרק ל - דוד והגדוד העמלקי

  • הרב אמנון בזק

פרק ל' / דוד והגדוד העמלקי

א. העונש

עם שובם של דוד ואנשיו ממחנה פלשתים לצקלג, לאחר שהסרנים דחו את רצונו של אכיש לאפשר להם לצאת עמו למלחמה עם ישראל, מתגלה לעיניהם תמונה קשה:

(א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ: (ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם:[1] (ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ: (ד) וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת: (ה) וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי:

המצוקה הקשה שאליה נקלע דוד מעוררת, כמובן, את השאלה: למה? מדוע נשרפה העיר שבה ישבו דוד ואנשיו, ולמה נשבו הנשים והילדים? התשובה פשוטה לאור הקו שבו הלכנו בפרקים הקודמים, שם דנו בבעייתיות בדרכו של דוד, שהצטרף אל אכיש בצאתו למלחמה נגד ישראל. כפי שציינו, ברור שדוד לא התכוון לפגוע בישראל, אלא לשמש בעת הצורך כ'גיס חמישי', שיפנה עורף לפלשתים ויסייע לישראל - בדיוק כפי שטענו שרי הפלשתים. עם זאת, עמדנו על כך שעצם יציאתו של דוד עם אכיש למלחמה איננה חיובית, וגם מראית עין זמנית של בגידה בעם ישראל איננה מעשה ראוי; ומה עוד שדוד ניצל את תמימותו של אכיש, שאינו מוצג במקרא כדמות שלילית - מעשה שאף הוא איננו נקי לחלוטין.

המקרא מתאר אפוא את המחיר ששילם דוד על הליכתו עם אכיש, ואת העובדה שדווקא דחייתו בידי הסרנים היא זו שעמדה לו ולאנשיו ואִפשרה מרדף אחר הגדוד העמלקי. סביר להניח, שהעמלקים ידעו היטב שדוד יצא למלחמה זו, וניצלו את שעת הכושר ללכוד את הנשים והילדים.

נקל לשער את מצבם של אנשי דוד בשעה שראו את העיר השרופה. מתוך היכרות עם העמלקים ועם טבעם, קינן בלבם חשש מוצדק לחיי בני משפחותיהם. הבכי הגדול שיקף את הייאוש מן המצב הקשה, והאצבע המאשימה הופנתה כלפי דוד:

(ו) וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָו וְעַל בְּנֹתָיו...

אנשי דוד, שהיו, כזכור, "מרי נפש" (כ"ב, ב, ועיין בדברינו שם [שיעור 42]) מטבעם, ביקשו במר נפשם הספציפי הזה לפגוע בדוד. נוסף על המציאות הקשה כשלעצמה, נאלץ אפוא דוד להתמודד גם עם אנשיו שלו, שהאשימוהו באחריות לנעשה בגלל הניסיון הכושל לצאת עם אכיש למלחמה.[2]

יש דמיון בין מצבו של דוד בפרק זה לבין מצוקתו של שאול בפרשת בעלת האוב. כנגד התבטאותו של שאול לעיל "צַר לִי מְאֹד" (כ"ח, טו) נאמר כעת "וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד"; על שאול נאמר "גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ" (כ"ח, כ), ועל דוד ואנשיו - "וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת". אבל בנקודה זו בא לידי ביטוי גם ההבדל בין שני האנשים. דוד לא נותר חסר אונים, אלא מיד:

(ו) ...וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אֱ-לֹהָיו: (ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד: (ח) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר אֶרְדֹּף[3] אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל:

בניגוד לשאול, שלא קיבל מענה מאת ה', זוכה דוד לתשובה חיובית, המבטיחה לו ישועה מן המצוקה אליה נקלע. עמדנו בעבר על הבעייתיות לאורך דרכו של שאול, שלא תמיד שאל בה',[4] וגרוע מכך - גם הרג את כוהני נוב. ייתכן שזו גם הסיבה לאזכורו של אחימלך בפס' ז, המדגיש לא רק מדוע נענה ה' לדוד, אלא גם מדוע לא נענה לשאול. בניגוד לשאול, דוד שואל מיד בה', כדרכו (שכבר עמדנו עליה בעבר, עיין שיעור 44 לפרק כ"ג), ולפיכך נענה בחיוב.

ב. מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת

לאחר שקיבל תשובה מאת ה', פותח דוד במרדף אחרי הגדוד העמלקי. מכאן ואילך בנוי הסיפור במבנה מעניין: במסגרת החיצונית (פס' ט-י; כא-כה) מסופר על המאבק הפנימי במחנהו, ובתוך מסגרת זו מובא סיפור המלחמה נגד הגדוד העמלקי ומציאת הנער המצרי (פס' יא-כ). על הקשר שבין שני הסיפורים, שהביא ליצירת מסגרת זו, נעמוד להלן. תחילה נדון בפס' ט-י, היוצרים מצג לאירוע המרכזי, המתואר בהמשך הפרק:

(ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ: (י) וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר:

נראה שחלוקת אנשי דוד לשתי קבוצות - קבוצה בת ארבע מאות איש, שהצטרפה אל דוד למרדף, וקבוצה בת מאתיים איש, שנותרה מאחור - אינה מקרית. כבר בהיקבץ אנשי דוד אליו ניתן היה להבחין בשתי קבוצות: הגרעין הראשוני מנה ארבע מאות איש - "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" (כ"ב, ב); ומאתיים נוספו עליהם מאוחר יותר - "וַיָּקָם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּצְאוּ מִקְּעִלָה וַיִּתְהַלְּכוּ בַּאֲשֶׁר יִתְהַלָּכוּ" (כ"ג, יג). גם בפרשת נבל הכרמלי מצאנו את החלוקה הזאת: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים" (כ"ה, יג); וכבר עמדנו (שיעור 42 הערה 3) על כך, שייתכן שארבע מאות האנשים שעלו אחרי דוד היו אותם ארבע מאות איש של הגרעין המקורי, והמאתיים שישבו על הכלים הם אלו שהצטרפו מאוחר יותר, והיוו תוספת שלא הייתה מגובשת דייה עם הקבוצה המקורית. ממילא ניתן לומר, שגם ארבע המאות שהלכו עם דוד כאן הם ארבע מאות אנשי הגרעין הראשוני, בעוד שהמאתיים הנוספים, הם הם שנותרו באגף האפסנאות גם בעלייה על נבל.[5]

לאור זאת נוכל להבין את המתח שהתגלע בהמשך הסיפור בין שתי הקבוצות: לא היה זה אירוע נקודתי, אלא חלק ממסכת שלמה של מתיחות בין שתי קבוצות במחנהו דוד - מתיחות שעל משמעותה נעמוד בהמשך.

ג. וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי

ישועת דוד באה בעזרת מאורע מיוחד:

(יא) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם: (יב) וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת: (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה: (יד) אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ:

פסוקים אלו מתארים, בראש ובראשונה, את התהום המוסרית העמוקה המפרידה בין העמלקים ובין מחנהו של דוד. אנשיו של דוד פוגשים איש מצרי על סף המוות, והם מצילים אותו מבלי לדעת מיהו, למרות מצוקתם הנפשית הקשה ולמרות היותם בעיצומו של מרדף. מוצאו המצרי של האיש מחדד שני היבטים. ראשית, לוּ היה זה עמלקי, היה מקום לחשוב שאנשי דוד הצילוהו רק לתועלתם, מתוך הנחה שיוכל לספק להם מידע על הגדוד שפשט על צקלג; היותו מעם אחר מוכיחה שמתחילה לא היה מקום לחשוב על כך, ושהסיוע לו נבע ממחויבות מוסרית גרידא. שנית, היות הנער "איש מצרי" עלולה הייתה להשפיע לרעה על היחס כלפיו, לאחר מאות שנות שעבוד בהן שכיח היה המראה של "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי" (שמות ב', יא);[6] אף על פי כן קיימו דוד ואנשיו את מצוות התורה "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כ"ג, ח), והצילו את הנער ממוות.

כל זה בולט, כמובן, אל מול אכזריותם של העמלקים. מחלתו של הנער המצרי הפריעה לאדונו העמלקי במסע השוד שלו, ועל כן השליך אותו בלא אוכל ומזון למות מוות בטוח בדרך. הדבר מזכיר במעט את יחסו של עמלק לישראל בזמן יציאת מצרים: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" (שם כ"ה, יח). עַם השודדים נטול עכבות מוסריות ביחס לחלש ולנחשל, באופן שונה כל כך מדרכו של דוד.

ואכן, בזכות מעשה החסד הזה זוכים דוד ואנשיו למידע חשוב ביותר על מקומו של הגדוד העמלקי:

(יג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה: (יד) אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ: (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי[7] וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה:[8] (טז) וַיֹּרִדֵהוּ[9] וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה: (יז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם[10] וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ: (יח) וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד: (יט) וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד:

נמצא אפוא, שהמעשה הלא-מוסרי שעשו העמלקים חרץ את גורלם, ומעשה החסד של דוד ואנשיו זיכה אותם בהשבת המצב על כנו.

ד. החוק

סיפור המלחמה לא תם, והמשכו מבליט עוד יותר את הפער שבין דוד לבין עמלק:

(כ) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד: (כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם: (כב) וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ: (כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ: (כד) וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ: (כה) וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:[11]

מצב רוחם של אנשי דוד משתנה מן הקצה אל הקצה, וכעת הם מהללים ומשבחים את דוד: "זה שלל דוד!". ואולם, תפיסה זו היא בעייתית, ובעקבותיה בא העימות עליו רמזנו קודם. דוד מתייחס בצורה מכובדת וראויה לאנשים שנותרו מאחור: הוא שואל לשלומם, ועומד על זכותם לקבל מן השלל. אין הוא רואה אותם כאנשים "אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת", אלא כ'יושבים על הכלים', קרי: כשומרים, הנדרשים בכל מערכה. טענתו המרכזית היא שהשלל אינו "שלל דוד", כפי שהכריזו אנשיו, אלא הוא "אשר נתן ה' לנו", ועל כן יש לנהוג בו בדרך ישרה והגונה. גדולתו של דוד היא גם ביכולתו להשכין שלום במחנהו: אמנם הוא נוזף באנשי הבלייעל שעינם הייתה צרה במפגרים, אך בד בבד הוא פונה אליהם בלשון "אֶחָי", וכך מעניק להם תחושת שייכות, המנטרלת את רגשות הגאווה שלהם.

בנקודה זו נוצר הקשר בין סיפור המסגרת לבין הסיפור הפנימי של הקרב עם העמלקי. עמלק צוין כמי שמתייחס בחוסר מוסריות כלפי המפגרים והנחשלים. דוד מציג נורמה מוסרית הפוכה לחלוטין: דאגה לשלומם ולכבודם של החלשים, מתוך ידיעה ברורה, שדווקא נורמות מוסריות ראויות הן שעומדות בבסיס ההצלחה - "אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ".[12]

ה. אפילוג

בסיום הפרק מובאת רשימת הערים אליהן שלח דוד משלל האויב,[13] ובכך קיים את ציווי התורה לחלק את השלל בין היוצאים למלחמה ובין העם (עיין במדבר ל"א, כז). רשימה זו כתובה על פי המסורה בצורה של שירה, כדרך שנכתבו שירות ניצחון נוספות:[14]

(כו) וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה': (כז) לַאֲשֶׁר בְּבֵית אֵל[15] וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר: (כח) וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמוֹת וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ: (כט) וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי: (ל) וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּבוֹר עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ: (לא) וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וּלְכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו:

מן הראוי לתת את הדעת על סופה של הרשימה: בחברון. גם כאן, כמו ברשימות אחרות במקרא,[16] אחרון אחרון חביב: דוד עושה צעד נוסף בדרך לכינון המלוכה בחברון.



[1] לדעת רד"ק, העמלקים פשטו על צקלג כיוון שהצליחו לגלות שמשם יצאו הפשיטות עליהם (פרק כ"ז), ואף שדוד לא הניח נפש חיה (שם, ט, יא), בכל זאת "הם חפשו הדבר עם השכנים עד שמצאו". ברם, מהמשך הפרק נראה שהפשיטה על צקלג הייתה חלק ממסע שוד עמלקי אופייני, שלא יועד דווקא כלפי צקלג: להלן פס' יד נאמר "אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ"; וכן בפס' טז - "אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה". מפסוקים אלו נראה, שהעמלקים ניצלו את מלחמת פלשתים וישראל כדי לפשוט על ארצותיהם של שני העמים הנלחמים, ובפרט באזור הדרום, המרוחק ממקום המערכה.

על שיטת רד"ק קשה גם מדוע העמלקים "לא המיתו איש", שהרי אם היה זה מסע עונשין, אך טבעי היה להרוג את כולם, בדיוק כשם שעשה דוד. רד"ק מציע בדוחק: "ומסיבות הבורא יתברך ומשמירתו את אוהביו היה שלא המיתו איש ואשה שהרי דוד הרג כמה מהם". אך אם אכן זהו מסע שוד וביזה רגיל, הדבר מובן לחלוטין: השבויים הושארו בחיים כדי למכרם לעבדים.

[2] כפי שציין מצודת דוד: "מלבד הצרה שנשבו נשיו כי עוד אמרו העם לסקלו באבנים על שהיה מסבב לרדת למלחמה עם אכיש והיה זה סיבה לשיבואו עמלק ועשו מה שעשו".

[3] "אֶרְדֹּף" במשמע 'הארדוף'; ה"א השאלה מובלעת באות א', כפי שהעירו רד"ק ומצודת ציון, ואף הביאו דוגמות נוספות לתופעה זו במקרא.

[4] ראינו זאת באופן מיוחד בפרק י"ד (שיעור 24), וכבר עמדנו על כך בפרק כ"ח (שיעור 53).

[5] ייתכן, כמובן, שאין קשר בין הקבוצות, ובכל פעם מדובר באנשים שונים. אלא שאם באמת אין אלו שתי קבוצות קבועות, קשה להבין מה ראה המקרא לציין חלוקה זו.

[6] גם במקרים אחרים במקרא מוזכר הצירוף "אִישׁ מִצְרִי" בהקשר שלילי: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל" (ויקרא כ"ד, י-יא); "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע... הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי אִישׁ מַרְאֶה וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ" (שמ"ב כ"ג, כ-כא).

[7] חששו של העבד מהסגרתו לאדונו נובע מן החובה החברתית המוכרת בעולם הקדום להסגיר עבד אל אדוניו, חובה שחוקי המזרח הקדמון עיגנוה בקנס (ובחוקי חמורבי אפילו בעונש מוות!) שהוטל על מי שלא עשה כן (עיין אנציקלופדיה מקראית, ערך: עבד). דוגמה להלשנה על עבדים נמלטים מצויה גם במקרא, עיין מל"א ב', לט-מ. כל זאת, כמובן, בניגוד מוחלט לאיסור התורה: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כ"ג, טז-יז).

[8] מסתבר שהנער הכיר את מקומות החנייה הקבועים של הגדוד.

[9] המקרא איננו מזכיר שדוד באמת נשבע לנער המצרי - כנראה משום שלדוד לא הייתה ממילא כל כוונה להסגיר אותו, והמקרא העדיף שלא לציין שבועה מיותרת של דוד.

[10] רש"י רואה במילה זו רמז לפרשת עמלק שבתורה: "למודים הם עמלקים ללקות ביום מחר, כמו שנאמר 'מחר אנכי נצב' (שמות י"ז, ט)". רד"ק מפרש ש"נשף" מובנו ערב, ו"למחרתם" משמעו - למחרת שני הערבים; והוא מביא גם את פירוש חז"ל, ש"נשף" יכול להיות גם סוף הלילה, ואם כן, הכוונה לזמן שבין הזריחה לשקיעה. אכן, למילה "נשף" יש משמעות כפולה: תחילת הלילה (עיין, למשל, ישעיהו ה', יא; משלי ז', ט) או סופו (עיין תהילים קי"ט, קמז; איוב ז', ד). רד"ק מקשה על חז"ל, שלפי פירושם אין מובנת המילה "למחרתם"; אך אפשר שזהו שם תואר (כמו "יומם", "שלשום", "צהריים", "ריקם" וכדומה), שאינו מבטא בהכרח לשון רבים.

[11] כבר עמדנו בעבר (פרק כ"ז, שיעור 52) על כך שהצירוף "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" מבטא, לפי פשוטו, את העובדה שהפסוק נכתב זמן רב לאחר המאורעות. ומפתיע למדיי פירושו של מצודת דוד כאן: "רוצה לומר: עד הזמן שגלו ישראל ולא נתעסקו עוד במלחמה"; לפי דבריו, הפסוק נכתב בתקופה מאוחרת מאוד - לאחר "שגלו ישראל"!

[12] מעניין פירושו של רלב"ג, שדווקא המאתיים שפיגרו היו אלו שמצאו את האיש המצרי והביאוהו אל דוד. אף שפירושו קשה מבחינה מעשית, הוא מדגיש מבחינה רעיונית את תרומתם של אלו המפגרים במלחמה.

[13] בניגוד לשאול בפרק ט"ו, דוד אינו נענש כאן על הלקיחה משלל עמלק. מסתבר, שלקיחת השלל נאסרה דווקא במלחמה שעניינה למחות את זכר עמלק, וכפי שביארנו שם בהרחבה (שיעור 28) - בניגוד למלחמה בסיפורנו, שלא הייתה מלחמה רשמית בין ישראל לעמלק, כי אם קרב להצלת מחנהו של דוד.

[14] ראה: יהושע י"ב, ט-כד; שמ"א ו', יז; אסתר ט', ז-ט.

[15] מובן שבית אל זו, המצוינת כאן בתוך רשימה של ערים בדרום יהודה, אינה בית אל הידועה שבנחלת בנימין. ויש המזהים אותה עם העיר בְּתוּל הנזכרת ביהושע י"ט, ד (בְּתוּאֵל בדה"א ד', ל).

[16] ראה, למשל, רשימת בני נחור, המסתיימת ברבקה (בראשית כ"ב, כ-כג, וברש"י שם, כג).