ויצא | יעקב מבקש לעזוב

ספר בראשית פרק ל - לא

(כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי: (כו) תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ: (כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהֹוָה בִּגְלָלֶךָ: (כח) וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה: (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי: (ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי: (לא) וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר: (לב) אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי: (לג) וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי: (לד) וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ: (לה) וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו: (לו) וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת: (לז) וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת: (לח) וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת: (לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים: (מ) וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן: (מא) וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחֲמֶנָּה בַּמַּקְלוֹת: (מב) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב: (מג) וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים: (א) וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: (ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם: (ג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ: (ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ: (ה) וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי: (ו) וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן: (ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי: (ח) אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים: (ט) וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי: (י) וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: (יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: (יב) וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: (יג) אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ: (יד) וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ: (טו) הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ: (טז) כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה:

מספר שאלות ותמיהות יש להעלות על היחידה המובאת לעיל:

שאלה ראשונה – מדוע מבקש יעקב לחזור לארצו דוקא לאחר לידתו של יוסף? אמנם המפרשים סיפקו לכך תשובות מסויימות דוגמת דבריו של רש"י על בראשית פרק ל פסוק כה:

כאשר ילדה רחל את יוסף - משנולד שטנו של עשו שנא' (עובדיה א) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש אש בלא להבה אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב:

אמנם עדיין יש לשאול לאחר דבריו של רש"י מניין ידע יעקב כי לידתו של יוסף היא זו שתאפשר לו גם להתגבר על עשו?

גם דבריהם של מפרשים אחרים דוגמת הרשב"ם (וחזקוני שם) שם שהסבירו את בקשתו של יעקב באופן פשוט ומציאותי יותר:

כי עתה כשנולד יוסף נשלמו שבע שנים אחרות של רחל:

חסרים ביסוס מן הכתוב.

שאלה שניה שיש לשאול היא על המפנה שבתוך דברי יעקב לבקשת לבן. פעמיים חוזר יעקב באזני לבן "כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ" ומבקש לשוב ולעשות לביתו. לאחר שלבן מפציר בו ושואל "מָה אֶתֶּן לָךְ" אזי יעקב משיב את תשובתו "לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר: אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי:" יעקב בתחילת דבריו מצהיר בפני לבן 'לא תתן לי למאומה' וכעת הוא מבקש מלבן 'אעבור בכל צאנך הסר משם' באותו משפט יעקב קובע עובדה שמלבן לא יקח כלום ובאותו משפט הוא מבקש ממנו אחוז נכבד מתוך צאנו. ואכן הרשב"ם (ובדומה פירש גם החזקוני) על פסוק לא הסביר את דברי יעקב כך:

"לא תתן לי מאומה - מכל הצאן שיש לך עכשיו שהרי עבדתיך בשביל בנותיך אבל ממה שארעה צאנך מכאן ולהבא תן לי"

קיימים כמובן גם פירושים נוספים[1], אך עדיין דברי יעקב המתמיהים עודם בעינם.

שאלה שלישית שיש לשאול היא כמובן על השינוי שחל אצל לבן מההסכמה הטוטאלית לדבריו של יעקב "הן לו יהי כדברך" לתיאור הקודר שבא לאחר התרבות צאנו של יעקב: "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:" מה גרם למפנה ביחסו של לבן אל יעקב?

אכן באופן פשוט נראה לפרש כדברי הספורנו בפרק לא פסוק ב:

וירא יעקב את פני לבן. ראה שקבל את הלשון הרע:

אמנם עדיין יש לשאול, מה חשב לבן בתחילה שכעת הוא מתחרט? האם לא ציפה לכך שצאנו של יעקב יפרוץ? הרי הוא מודה בכך באזני יעקב 'ויברכני ה' בגללך'?!

שאלה רביעית שיש לשאול היא על היחס שבין דבר ה' ליעקב בפס' ג:

 וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:

לעומת התיאור שמופיע בהמשך בפס' י-יג:

וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:

יש מפרשים דוגמת החזקוני שהבינו שלמעשה שני התיאורים זהים לחלוטין:

ויאמר ה' אל יעקב - הוא החלום שספר לנשיו.

אמנם מפשטי המקראות נראה שההתגלות השניה היא מפורטת יותר מן הראשונה וגם נאמרת בעיתוי אחר 'בעת יחם הצאן' לעומת הראשונה שלכאורה נאמרת לאחר שיעקב הבחין בפני לבן שאינם כתמול שלשום. אם אכן כך, מה הטעם בשתי ההתגלויות? מה מוסיפה כל אחת על חבירתה?

שאלה חמישית היא על היחס שבין התיאור המקראי של התרבות הצאן בפרק ל לתיאור שבפי יעקב בפרק לא. שהרי על פי האמור בפרק ל הגורם לכך שיעקב פרץ מאוד והיה כבד במקנה ובצאן הן הטכניקות שהשתמש בהן בכדי להוליד מן הצאן את הסוג הרצוי (עקודים נקודים וטלואים) ואילו על פי דברי יעקב בפרק לא הגורם לכך הוא ה':

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ:

דבר נוסף שמבדיל בין שני התיאורים הוא תיאור רמאותו של לבן 'ואביכן התל בי והחליף את משכרתי עשרת מונים' שמוזכר בפרק לא ולא מוזכר כלל בפרק ל. גם על שינויים אלו יש לנו לעמוד ולשאול לפשרם.

ננסה להשיב כעת על שאלותינו ע"י הצעה לקריאה מסויימת של הפרשה.

נשיב תחילה על השאלה הראשונה. כבר הסברנו בשיעורים האחרונים כי יעקב ראה בעקרותה של רחל גזרה משמים: 'התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן' .יעקב הבין כי זיווגו עם רחל לא עולה יפה והם אינם זוכים לילדים כעונש על כך שרימה את יצחק אביו וגזל מעשו את ברכתו. כעת עם לידת יוסף, נוכח יעקב כי גם אותו עוון נמחל לו, הוא רואה עין בעין את התגשמות ההבטחה שניתנה לו בבית אל (ספר בראשית פרק כח פס' יד):

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:

ברכת ה' מתקיימת בו וכעת יעקב סמוך ובטוח כי אם נתגשם חלקה הראשון של הבטחת בית אל אזי גם יתגשם חלקה השני:

(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

לכן יעקב מבקש כעת מלבן לשוב אל ארצו ואל מולדתו, הוא איננו חושש מעשו מפני שהוא יודע שיד ה' חזרה ללוות אותו. אלא שכעת יעקב נתקל בסירוב מצדו של לבן 'נחשתי ויברכני ה' בגללך'. יעקב לא רוצה להישאר עמו, הוא רוצה לחזור אל ארצו, אלא שהפצרותיו של לבן פוקחות את עיניו לאפשרות שייתכן ועומדת יד אלהית מכוונת מאחורי בקשתו של לבן, הוי אומר: מאחורי בקשותיו והפצרותיו של לבן מסתתרת גם בקשה אלהית להישאר במקומו הוא. בכדי לבדוק את זה יעקב מתנה עם לבן 'אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור' אם תסכים לכך הרי שזהו סימן שעלי להישאר כאן במקום הזה. יעקב לא ציפה שלבן אכן יסכים לתנאי כל כך מרחיק לכת וכך גם ניתן להסביר את תגובת בניו הטבעית 'מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה' וזו גם למעשה תגובת לבן, אלא שכאן עם הצבת התנאי של יעקב קרה הבלתי ייאמן: לבן הסכים לדרישות המופלגות של יעקב בכדי שיישאר עמו בארצו. מטרת ההישארות של יעקב בארצו של לבן מתבהרת עם סוף הפרק: 'ויפרץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים' בתיאור הזה מתקיימת למעשה ההבטחה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם... וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' חלקה הראשון של ההבטחה התקיים במלואו שנים של עינוי ועבדות עברו על יעקב בבית לבן. כעת יעקבמבין שאמורה להתגשם חלקה השני של ההבטחה 'וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי  כן יצאו ברכוש גדול' תקופת ההתעשרות שהובטחה לזקנו בברית בין הבתרים. כך ניתן להסביר את הסתירה שקיימת לכאורה בין פרק ל לפרק לא באשר לשאלה: בזכות מה זכה יעקב לכל העושר והכבוד? יעקב יודע שמבחינה מציאותית מה שהרבה את צאנו באופן הרצוי היו הטכניקות בהן השתמש אך למעשה ברמה הנבואית שמעל המציאות יעקב רואה בכך קיום של ההבטחה מברית בין הבתרים ורואה גם בתוך הטכניקות שלו את יד ה' שמכוונת את הדברים. יתרה מזאת, יעקב מפנים את העובדה הזו רק בשלב מאוחר יותר כאשר פניו של לבן משתנים:

וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

יעקב יודע היטב מה הסיבה לכך: טענותיהם המופרכות של בני לבן הם שהובילו למהפך בתפיסתו. אבל יעקב מבין יותר מזה: הרי לבן הסכים לתנאים הללו ואף הרחיק את הצאן הנקודים והטלואים מן הצאן הנותרות מהלך שלושה ימים! מדוע לבן לפתע מאמין לטענותיהם של בניו? למרבה הצער, לא זאת אמורה להיות השאלה. השאלה איננה מדוע לבן תומך בדבריהם המופרכים של בניו כנגד יעקב אלא כיצד הסכים לבן לתנאיו של יעקב קודם לכן. לבן הרמאי היה צפוי בעיניו של יעקב לחזור בו מכל מה שהסכים אלא שעצם ההסכמה שלו היא שאומרת דרשני. יעקב למעשה מבין כעת  שהסכמתו של לבן מפרק ל מכוונת בידי שמים וכעת פגה לה ההתערבות האלהית ובשלב הזה יעקב מתחיל לשמוע את קול ה' שקורא לו מתוך המציאות ולא כחזיון נבואי 'שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך' ומשתמע שכעת הגיע השלב שהקב"ה כבר לא עם יעקב עד שישוב לארץ כנען[2].

יעקב מכנס את רחל ולאה בשדה ומכריז באזניהן:

רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי:

יעקב כעת מגלה את הסיבה האמתית להשארותו בבית לבן 'ואלהי אבי היה עמדי' עד כה ה' היה עמדי, כהוכחה לכך הוא מספר להם את כל הסיפור של הרבעת הצאן. אותו סיפור שמסופר בפרק ל  מנקודת מבט מציאותית ריאלית נייטרלית מסופר כעת מנקודת מבט אלהית נבואית:

(ט) וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי: (י) וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: (יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: (יב) וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ:

 

יעקב אומר מפורשות כי הרבעת הצאן שלו נבעה מיד אלהים ולא בגלל המקלות, הוא מעיד באזניהן שהיה מלאך שאמר לו את במפורש כי כל העתודים שעולים על הצאן מעשה אלהים הוא זה. האמנם היתה התגלות כזאת? מדוע איננה מסופרת אלא מפיו של יעקב?

מתבקש להשוות בין שתי החלומות של יעקב - החלום בבית אל והחלום בעת יחם הצאן:

 

אם כן ניתן לשים לב לדמיון מסויים שקיים בין שני החלומות. טענתי היא שלמעשה לא היו שני חלומות אלא חלום אחד בלבד והוא חלום בית אל. אלא שיעקב רואה  במציאות של יחם הצאן מעין התגשמות אותו חלום של בית אל: הוא משוה את הצאן העתודים שעולים על הצאן למלאכי אלהים שראה שעולים על הסולם הוא רואה את המקלות שהופכות לעדרים שלמים וזוכר את יציאתו במקלו וכעת הוא מחנה גדול. הוא לא יכול שלא להיזכר בלשון שהובטחה לו 'ופרצת' וכעת הוא 'ויפרץ האיש מאד מאד'. לכן יעקב משתמש באותה לשון של 'שא נא עיניך וראה' קיום ההבטחה של 'ופרצת' היא למעשה גם קיום ההבטחה שניתנה לו ולזקנו: 'הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך' ואכן יעקב רואה עין בעין את קיום ההבטחה שניתנה לו בבית ומבין שיש מלאך שמלוה אותו – אותו מלאך מאלו שעלו השמימה נמצא כאן איתו ואומר לו:

אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:

כל המציאות הזו שאתה עד לה היא המציאות שהובטח לך עליה בבית אל. אני קיימתי את חלקי עכשיו תורך לקיים את חלקך! נדגיש שוב ונאמר: על פי דברינו התגלות של ממש לא היתה אך יעקב ראה מתוך המציאות את התגשמות החלום שחלם בבית אל. ויעקב שהפרה את צאנו בטכנולוגיות כאלו ואחרות רואה בכך את יד אלהים שמלווה אותו עוד מבית אל. יעקב זוכר את המלאכים שמלוים אותו מחלומו בבית אל ורואה עין בעין כיצד הם מלוים אותו בעת יחם הצאן.